פרק א׳
כל מטענו הסתכם במזוודה ישנה, שהאבק בקושי נוגב ממנה. היה עליו לצאת מהר. אחרת הכול יתפורר. החיים יתמוטטו עליו.
בחוץ ירד על העיר גשם זלעפות. הוא היכה באלימות כמעט אישית, כאילו גם השמים החליטו להישבר. הטיפות הלמו במכסה המנוע של הפורד, זרמו על החלונות, עיוותו את חזיתות הבתים ובלעו את אורות הרחוב.
דמיאן בכה יחד עם הגשם. דמעותיו התערבבו במים שזרמו על פניו, והוא כבר לא ידע בבירור אם הוא זה שמתרוקן או שהעולם הוא זה שעולה על גדותיו.
בתנועה שהייתה בו־בזמן רשלנית ועצבנית השליך את מזוודתו על המושב האחורי של המכונית. הדלת נטרקה. חגורת בטיחות? לא. לא היה אכפת לו. התנעה. מוסח, עיניו אדומות ומטושטשות מן המים והדמעות, בלי להעיף אפילו מבט במראה האחורית, נסע בפתאומיות לאחור.
חבטה עמומה.
משהו פגע בחלקה האחורי של המכונית. או שמא המכונית פגעה במשהו. בתוך שאון הגשם כמעט שלא הבחין בדבר: צל, תנועה, צורה שנדמתה חומקת מיד מן האור הרועד של הפנסים. דמיאן כיווץ את מצחו, לשנייה אחת בלבד. תודעתו, שכבר נדדה למקום אחר, סירבה להתעכב על כך.
הגשם הלם חזק מדי. שדה ראייתו נקרע תחת המגבים. העולם כולו לא היה עוד אלא שמשה מלוכלכת, מים שחורים, מבוך של השתקפויות. הוא חשב שנתקל בשק, בפח אשפה, באיזה מכשול נטוש בחשכה.
הוא לא התעכב על כך.
הוא שילב להילוך קדמי ודהר אל הרחוב הספוג. אילו הסתכל ביתר תשומת לב, אילו רק טרח לצאת מן המכונית, אולי היה רואה את מה שהגשם כבר ניסה למחוק.
הוא יכול היה לקחת את המטרו או את האוטובוס. למעשה, הוא לא התכוון להרחיק מאוד. אבל הוא לא רצה לראות איש.
— אף אחד! אני אומר אף אחד!
מה שכינה מסע יתחיל באמת רק ברגע שיחנה את הפורד שלו ברחוב קטן מסוים. רחוב קצר כל כך, שאלמלא חזיתות הבתים בצד אחד והפארק המשתרע לאורכו בצד האחר, אפשר היה לחשוב שהוא סמטה.
עם הסדקים הרבים באספלט, המדרכות המשובשות והמטולאות בכמה שכבות זפת; עם כבלי החשמל הנישאים על עמודים בגוון בז׳ מלוכלך ואפור ומשמשים נתיבי מהירות לסנאים המעזים לעבור עליהם; עם הבניינים הססגוניים שהוקמו לפני מלחמת העולם השנייה; עם עץ הבוקיצה היחיד, מלכותי כל כך עד שהוא גורם לצפצפות הסמוכות להצהיב בטרם עת. כל מרכיבי הנוף שהוא מדמיין מטלטלים אותו ומערפלים את ריכוזו. התפאורה המנטלית הזאת מקשה עליו לציית לרמזורים הבולמים את תנופתו. תנופה אל מעבר לעשר שנותיו האחרונות, שטופות בייסורים. שם!… עליו להאיץ ולחצות את העשור הזה, שרק בקושי דהה, תוך שכחה לאחור. שם! לעבר גיליו האבודים עליו לזנק כדי להבשיל בהם. כך לפחות הוא מקווה.
האתמולים ההם ממקום אחר, הדמויות שבקדמת הבמה, פאזל של מרחב וזמן שעליו להרכיב מחדש. קטע מסיפורו החולף כמו קדימונים לסרט ארוך שעוד יבוא…
״בקרוב על המסכים שלכם!… (מוזיקה)… יותר מסרט! (חיים) דרמה של טעויות הדוהרות זו אחר זו. בקרוב: סיפור האהבה הבלתי־ראוי של דמיאן וז׳…״ אפילו השם ז׳ולייט, רווי התשוקה, נתקע בגרונו. ובכל זאת שמה אינו ז׳ולייט. וגם הוא אינו בדיוק רומיאו.
— חרא ארור! אלה צבים מאחורי ההגה! המטומטמים האלה תיאמו ביניהם לצאת לטיול דווקא ביום שלישי בערב. זוזו כבר, נהגי יום ראשון, אידיוטים שיושבים בתוך שריונות על פני שממות אספלט! הוא צורח, קצר רוח לנוכח התנועה הצפופה באופן חריג.
ובכל זאת, הפקק החלקי הזה מעניק לו אפשרות לפתיחה. לצפות את הזינוק. להפוך במכוון את היום הקודם לקרש קפיצה אל עברו, רחוק יותר וטוב יותר. לצמצם את הסכנה, להימנע מן הטעות הקטלנית של שכחת פרט חשוב.
***
ביום הקודם הוא התייצב בבנק שלו במראה חרד ועצבני כל כך, שהקופאי חשב שהוא שודד המבצע את השוד הראשון בחייו. הדבר נראה סביר עד כדי כך שהפקיד אפילו הרשה לעצמו להתבדח במהלך הפעולה.
— מדובר במשיכה, נכון?…
… עם חתימה או בלי?
— סליחה? למה אתה מתכוון?
— אה! זה חסר חשיבות!… פורמליות.
בהתאם לנוהל הרגיל, בתוך הטקס המרתק של המיומנות המוסדית, ידו הזריזה של הקופאי בלבלה את דמיאן, שלא הצליח לספור באותה מהירות.
— … אלף מאה ושמונים, אלף מאתיים!
… הנה, אדוני!
— זה הסכום המדויק?
— תרצה ספירה נוספת?
— לא!
בחטטנות מנומסת פנה הפקיד אל הלקוח שחילק את חסכונותיו באופן שווה בין כיסיו.
— אני מניח שתעשה הוצאות מטורפות בכסף הזה. אולי שיט בתעלות סורל?
— בדיוק: מסע. — כן! — גילוי מחדש של קצות עולמי.
— אני לא מבין.
— זה חסר חשיבות… פורמליות!
טרוד מדי בדרך החריגה שבה התכוון להיפטר מכספו, כמעט נדרס בידי משאית שנסעה מעל המהירות המותרת. רק ילדים ששיחקו על המדרכה הבחינו באירוע. הוא ראה בהם מי שמתכוננים למבחני החיים. שום זעזוע, ולו שמץ של מתח, לא הסיט אותו מדאגותיו.
הוא שחזר את נדודיו בשכונתו הישנה. באזור האפור שאימץ פעם, כיוון את צעדיו כך שיספוג ככל האפשר את קרני השמש הקופחת. כך הצטייד במלאי של אור יום שידרבן אותו בציד אחר הלילה. רוויה זו מטובות הכוכב הסתיימה בעצירה: קפיאתו מול דלת שמראיה היה מוכר לו.
אצבעו המורה, כחץ, הגיעה אל הפעמון ששימש לו מטרה. התעקשות!… התמדה!
— לא! באמת הגזמת! מה אתה רוצה?! זעם גבר בשנות השלושים לחייו, שנעקר משנתו בגלל הצלצול המטריד והתמרמר על חוצפתו של דמיאן, המבקר בתוך זיכרונותיו.
— אני מתנצל. נדמה לי שהערתי אותך… אני חייב לדבר איתך…
— אבל אני מזהה אותך! אתה לא הדייר הקודם? אני זוכר, אתה הראית לי את המקום שלך, את הדירה הזאת. יש לך פרצוף שזוכרים. בלי כוונה להעליב. אם כי יש לי זיכרון פנומנלי! הטיח האיש בלעג, בהבעה סאטירית, בעודו ניצב בראש גרם המדרגות.
— מדהים!
— לא ממש, כי אם לומר לך את האמת, כבר ראיתי אותך כמה פעמים מסתובב ברחוב. ואם תחשוב שאני קצת פראי — שיהיה. אפשר להגיע לעניין?
— … יש לי בקשה ממך. אל תדאג! לא אבזבז את זמנך, אני מבטיח.
— טוב… בוא אחריי! אמר האיש שניסה לספק הסברים ברורים על אורח חייו. אל תסתכל על הבלגן, הרי אתה יודע שהוצאת אותי מהמיטה. שום דבר לא השתנה כאן; תראה שהקומה השנייה קטנה כמו פעם, ושעדיין שומעים את השכנים שוטפים את הפה בבוקר וגומרים את ה… טרללה.
בעודו נצמד לצעדיו של הדייר ונאחז במעקה, דמיאן מנה את המדרגות וקרא להן בשמות של דמעות. כל דמעה כזאת, שהתנפצה והתיזה על העץ הישן והשחוק, קפאה סביב מחשבה נוסטלגית. — השתקפויות מחוקות של אישה. — בראשו בקעו מן הדירה תמונות מעוותות, צעקות פראיות, זעם נושך וקולות קורעים, והסתערו עליו. חיות מטפוריות חנקו אותו באיומיהן הישנים. סחרחורת תהומית! אנחה נאחזה בנשיפותיו, כאילו נשימתו מקיאה אומללות.
— מה יש לך, אדוני?… אתה בסדר?… אני מקווה שאתה לא עומד להקיא.
משקיע מאמצים רבים להתנתק מסכנת רוחות הרפאים שלו, וגם להיראות נחוש ומשכנע, הוא אסף את עצמו. עיניו התחננו לרחמי האיש.
— עזור לי! אני מרגיש אבוד. ההתאבדות אוחזת בי בגרון… יש לי הרגשה שאיבדתי את נשמתי. היא הסתתרה מאחורי החלום או האהבה… אני כבר לא יודע!… ומולי המוות משתעשע בהתשת הרצון שלי לחיות!… אני מתחנן!… עזור לי!
— אבל למה אני? אתה משוגע או מה! קרא בן שיחו של דמיאן, המום, בעודו שב בהדרגה לעשתונותיו.
— לא פניתי אליך במקרה. את הדירה שבה אתה גר אני מכיר; כבר חייתי בה. הרי אתה יודע… הוא עצר לכמה שניות, מבולבל מן הספק שהחל להשתכן בו. כלומר… שרדתי כאן. המחיצות האלה מסתירות סוד ששייך לי, כמו סיסמה שנשכחה; חיוני שאמצא אותה שוב בכך שאטבול מחדש במקומות האלה המקוללים בעיניי. באותם חדרים שבהם אתה חי… האושר איבד אותי וגירש אותי. אני בקושי מצליח לשרטט את דמותה של שמחת החיים. אישה מכרה אותי למוות!… הושט לי יד, אדוני!
הדייר לא זז. ככל שנעשה קר־רוח יותר, ניסה לרסן את החמלה שהלכה וגברה בו, כדי לחסל אותה אחר כך בקור.
— הושט לי יד! חזר ואמר בקול לא ברור. דמיאן כבר לא ביטא מילים; הוא בכה אותן. כשהתמוטט על ברכיו אחז ברגלי המארח כדי להבהיר שיימחץ, יוכה ארצה, אם ייאלץ לספוג סירוב.
— נו, קום!… תעשה מאמץ! התאושש. אתה חזק מזה ופחות ילד מזה… בחייך! חזר האיש שוב ושוב, כשהבין שאין לו ברירה אלא להושיט יד לאותו יצור רכרוכי ומבולבל שהתייפח לרגליו.
משסבר שגילויי הרגש נמשכו די זמן, עמד לשים להם קץ ולסלק את המטריד, כאשר הרגיש שהמבקר מניח בכף ידו פיסת נייר. כמעט בלי לחשוב העיף בה מבט.
— מה זה…? שטר של מאה דולר! מאיזו סיבה בלתי־נתפסת אתה נותן לי את הכסף הזה, כשאתה נראה… עני, עלוב?
דמיאן התקשה להתגבר על השתיקה. במחיר של מאמצים גדולים הסביר בתנועות, במילים ובדמעות שעליו לחוות מחדש אירועים. לזכור אותה. אישה, תפנית, אהבה גדולה. אבל ההסתגרות הזאת בעברו, החזרה לאחור, חייבת להתרחש בבדידות.
— אני אפילו מוכן לשלם לך מאתיים דולר ליום כדי לשכור את הדירה בשכירות משנה. הכול במזומן, כבר עכשיו, העז לומר.
— … ולכמה ימים?
— לא יותר מארבעה, אולי חמישה. בכל מקרה, הניסיון הזה שיאפשר לי למצוא את עצמי מחדש חיוני מדי. למה ישמשו אותי חסכונותיי כשאהיה קבור בעומק שש רגל מתחת לאדמה? — לא משנה!… הנה אלף דולר, ואם שלושה ימים יספיקו לי, תשמור את העודף, כמו שאומרים! החולם שיחק את הבורגני האמיד. הוא פחד שאם יודה בעוניו יעורר ספקנות אצל האיש שמולו. נוסף על כך, הסכום לא היה אלא פיתיון. הוא העריך שיממה אחת תספיק לו כדי להיטהר מכאביו.
— טוב! אני מסכים. אני משכיר לך את המקום שלי בשכירות משנה. אתה לא עומד לעשות שטויות, נכון? כלומר… לשרוף את עצמך… אבל אני חייב להודות ששיקרתי בדרך של השמטה. אתה יכול לעשות כמה רעש שתרצה; כרגע אין איש בבניין. ארבע הדירות האחרות ריקות. כמעט כולם ברחו מן העיר לחופשת הקיץ. גם בני ברוייט. אתה זוכר אותם… בעלי הבית? רק לי לא היו מספיק חסכונות כדי לברוח. אפשר לומר שהשמים שלחו אותך! — אה! עכשיו אני חושב על זה, לא שאני לא סומך עליך… אבל הייתי מעדיף לקחת איתי את חפצי הערך שלי: הטלוויזיה הצבעונית, המחשב וכמה חפצים קטנים שחיוניים לי.
— אתה יכול לקחת הכול אם זה רצונך. חוץ מזה… וכך הסביר לשומרוני הטוב, שלא היה חסר אינטרס משלו, שגם הוא עצמו יביא כמה דברים, כמה חפצים, כולם טעונים בקונוטציות של זיכרונות אבודים, אך למרבה הצער חיים מדי.
המקרה הזה, הבלתי־צפוי בחיי המשכיר, והתשוקה הגדולה בחיי שוכר המשנה המוזר לא הולידו ידידות. הראשון ממילא היה בחופשה, והשני יצטרך לעבוד על עצמו. בשעות הבאות עסקו שניהם בסידור זמני מחדש של המקום, כשהם מעבירים חפצים מזה אל זה. בלי הרבה חילופי דברים…
***
לבסוף נכנסה הפורד לרחוב השלום המפואר. תואר משונה שדמיונו המופרז המציא בתקופה אחרת.
לאחר שהחנה את מכוניתו הוא מניח לעצמו לשקוע לאט בזמן, מודד את תנועותיו ומתחיל לשחות נגד הזרם לעבר חופיו היבשים. כמו שרידים עתיקים הכלואים בחול, זיכרונות צעדיו ישמשו לו מדריך.
הכול קמל ונעשה שברירי יותר. ידו מתכווצת סביב ידית המזוודה, המתווכת היחידה שלו עם המציאות. ככל שהוא מתקדם לעבר הדלת שנפתחה בפניו יום קודם, ההווה דוהה עד שהוא חדל להתקיים. — העתיד? לעת עתה, ערך לא ידוע. הידע קשור לעבר.
ללא היסוס הוא אוחז במפתח… דוחף אותו אל המנעול המוכתם בחלודה. אותו מפתח שהיה ברשותו בעבר, בלי שחיקה נוספת. המפתח הזה, המוביל אל התקווה או אל קצו, עמד לפתוח מחדש פצעים.