פרק ד׳

אל תירו בפרפקציוניסט. צלבו אותו! … התערבות באנליזה העצמית של פלאשבק מחלל קודש. תקופה של אינפלציה מסחררת באגו המקולקל שלו. דמיאן, החלומופת, דמיין את עצמו כגיבור האוניברסלי האחרון, בעל אישיות כפולה. בצלו של עצמו, בעת ובעונה אחת, Petrus Romanus ו־Kristos Anonymus. (כינויים יווניים־לטיניים מכוערים המזהים את חסר המולדת המפורסם שממלכתו אינה מן העולם הזה.)

יושב מכווץ, מצחו מונח על יומנו הפתוח — כותל מערבי, תחבושת מזוהמת — הוא מנחם את עצמו ומערער את עצמו באותו זמן. אפקט של שתי מראות מעוותות: הן משקפות עד אינסוף את כל הדברים התקועים, הלכודים ביניהן.

(«10 ביולי

— השטן בגופי ובראשי. בלבול בנשמה ובחלום. אינני יודע אם זו צורה של אומץ או התמימות המשתאה של מצפוני הנידון, אבל הרצון להמשיך בגורלי כאדם אינטואיטיבי הוא עובדה.

המאמצים הרבים להקים בסטודיו (כעת ביתי)… אווירה הקרובה לפרסונה הלא מוכרת שלי הושלמו. הוכחה ברורה: הצבע החונק מכסה מאז הבוקר את הקירות הסדוקים. הריח החזק מדי מתעופף, מתרחק כמסר מרירות אל הכימיה המרעילה, לעבר הקומה שמעל. אדים מסריחים ובלתי נסבלים אפילו להיעדרך הנוכחי, ניאל.

כשתחזרי, אראה לך אכזריות קורעת לב. אבל בסופו של דבר, בחתימת «post-mortem», היא תופנה רק כלפי המוניטין הבלתי־ודאי הזה שיעטר אותי בהילה…

האמצעי שאני מתכנן פשוט ומוחשי. עוד צבע. יצירת ציור קיר בעל טעם — האם אעז לומר, בעל ריח — סמלי. הסימן שהננס שמציק לך עדיין עומד. באיזו דרך אחרת עליי לפעול כדי שתוכלי להבחין ביצור הקטן שמגעיל אותך? אין לי האמצעים להזמין אותך לקולנוע, ועוד פחות מכך להציע לך ארוחה במסעדה.

מתוך הומניזם היית יכולה להתעניין במצב רוחי. הרי רק לאחרונה נפרדתי, לא? — גם אם אני מפגין מידה מסוימת של הגינות, סופה של מערכת יחסים, עשר שנות נישואים שנמוגו, אינו עובר בלי זעזוע. את מרימה עליי את האף כאילו מתוך סנוביות. האם זה בגלל עוניי? הזנחתי? כיעורי? הצד הרוקיסטי, המכור, שלי? — את מתעלמת ממני לחלוטין. האם אני פשוט מדי?

אם דמיאן שאת רואה אינו מעניין אותך, האם הכריזמה של משיח, אפילו אנונימי, הייתה מכשפת אותך? …

האם Petrus Romanus, האנטיתזה שלו, התגשמותו או מי יודע מה, היה מקסים אותך (?)…? … זה מופרך! זה מטורף! … אבל הדבר המוזר ביותר הוא שההזיות האלה של האני שלי כבר התקיימו, חבויות. נוכחותך נראית כמעוררת את התפרצותן באסון, ואז, באותו זמן, מחלישה אותן, משמידה אותן… האם את מגיעה בזמן אל חיי?

העצמאות שלך, או מורת רוחך, מאלצות את ישותי לצאת לשוטט, לשאוב במערבולת השראה בעלת מראה אלוהי. — לא פחות מזה. — אבל הכוונה מזדהה כדמונית על פני השטח שאצבע. אעניש את אלוהים, פשוט כך!»)

אינטרוספקציה הכרחית אך מצחינה, כדי ליצור אלבדו על גאולתו המקווה, זהה לירח מלא המנחה איש־זאב שאבד בדרכו. דמיאן אפילו זוכר שברי מחשבות משניות שלו מן הזמן שבו צייר את ציור הקיר הזה בחדרו החדש.

(«אני מודה בנטייה מודעת להתפצלות דמיונית, החבויה מתחת לאובססיה ההוליוודית שלי. תשוקה חולנית לשקוע בטירוף כדי לשנות לא רק את תפיסתי את העולם, אלא את היקום עצמו. מתוך כוונה צנועה שיבחינו בי. צנועה! כי איש אינו מאמין למשוגעים.

— כמו יריקות מרה של יהודה על ישו, נתזי הצבע הללו נאחזים אחד־אחד בקיר. הם מסמנים את הזמן כמו דם של נשמה המפקירה את עצמה לשטן על קלף נצחי.»)

סחרחורת קלה אוחזת בחלומופת כשהוא נזכר ביצירה הציורית. מול קוסמוס שכמעט בהכרח שורטט, שני פרופילים מוכתרים. זה של הפרימה דונה של חייו… מרילין (כעלבון לניאל) וזה שלו. פתרון החידה: צלליתה של מרים המגדלית וצלליתו של Kristos, המכונה Petrus Romanus.

קרבתה של ניאל באותה תקופה ערבבה בו את הטוב, הרע ותפקידם של הגיבורים המזויפים הללו, ומחקה בהדרגה את האני האמיתי שלו; הוא סירב להאמין במשיח סריס, לא פעיל… אם מרים המגדלית הייתה זונה, מדוע בן האדם לא יכול היה להיות ג׳יגולו דיסקרטי?

אף שמבנה העיוות הזה בנפשו כבר אינו תעלומה בעיניו, אין באפשרותו לתארך במדויק את לידתה של התופעה החיצונית הזאת. ובכל זאת הוא מכיר את מקורה… שטיפת מוח כנסייתית, האדרה מוגזמת של הכמורה ולבסוף שבחי הפוריטניות. אלה טיעונים שלא יכלו אלא לעורר שאלות עמוקות אצל ילד חולם. ההשבעות הללו, שהתנקזו למימוש איומים אסכטולוגיים, לא הציעו אלא שתי דלתות יציאה: דבש גן העדן או החרדל באף של הגיהינום.

«צדק! … Gerechtigkeit! … Justice!»

החלומופת מנסה לפטור את עצמו מאשמה. נאום הגנה למען תיק שמקורו על־ארצי.

— כבודו! גבירותיי ורבותיי חבר המושבעים! הביטו היטב במרשי. בכנות, האם הוא נראה לכם אשם? … שערו הארוך, זקנו הפרוע, עיניו המזוגגות ועורו שהצהיב מעשן מריחואנה וטבק, וגם הבעת הטמטום שלו, … האם כל זה אינו מזכה אותו? לפני אלפיים שנה, בפלשתינה, מרשי היה עובר בלי שאיש יבחין בו! … עוד כמה מאות שנים, זה באמת משנה?

נכון, הוא מעמיד פנים שהוא Kristos Anonymus ומצרף לעצמו סמל מין בן זמננו, ובכך מעליב בפנטזיות הקיומיות שלו את היצאנית הידועה מן הבשורה. ליבידו קרטזיאני, תאמרו לי! דעו שגם מבחינתו מטרת שליחותו עלי אדמות נותרת מעורפלת. אל תזדעקו, אבל הוא עצמו תוהה עליה.

לפני שנכנס לבית המשפט המכובד הזה, הוא הודה בפניי שאינו יודע אם הוא הנביא האחרון (…זה שבוותיקן ייתן לנשים את זכות הדיבור…)… או מי שיחולל את האנטיכריסט, אשר ייבש את הכנסייה ברחמה כמו אישה שנפצעה מאה פעמים.

כבודו! גבירותיי ורבותיי חבר המושבעים! באילו עוולות מואשם האיש הזה? … בכך שהוא שרלטן? … לא! פשוט בכך שנלכד במלכודת האהבה שלוש פעמים, ובכל פעם בדרך אחרת עם כל מכת ברק של התאהבות.

כבר בצעירותו לחלום לא היו גבולות מבחינתו. בעוד הילדים האחרים, הספורטיביים יותר, שיחקו בכדור או התקוטטו, הוא הסתגר בבדידות הכימרות שלו. כוח הדמיון שלו (״היכולת המדמיינת״ שלו) היה כה עז עד ששינה אפילו את אדיפוס שלו. כל אישה שנראתה לו יפה הפכה בדמיונו לדמות אם אידיאלית. אפילו נזירות חדרו לחלומותיו.

ואז, כבמטה קסם, התמקם בילדותו עולם קרוב לשלו, גם בלתי מוחשי וגם אמיתי, או מזויף… הטלוויזיה.

הקופסה הזאת של תמונות חיות כמו ראשו של ילד הייתה עתידה להפוך לחברתו; הם יחליפו ביניהם סיפורים ומעשיות, ידע ונסיכות. ואז בא היום שבו בטירה הגדולה בשחור־לבן הופיעה היפה בגיבורות, הפיה מרילין מונרו. זאת הייתה ההתאהבות הראשונה שלו ו… אהמ! … סערת האהבה וההתבגרות המינית הראשונה שהיה מודע לה באמת.

את העונג הזה האריך בדמיונו עד הקיץ האומלל שבו שמע על התאבדותה של השחקנית האמריקאית. אפילו רצח הנשיא קנדי, שנה לאחר מכן, לא השפיע עליו באותה מידה. החרטה על שלא הצליח להצילה בכוח חלומותיו גרמה לו להישבע לפנק את נשמתה של מרילין במעמקי לבו עד מותו.

התוצאות היו יכולות להיות אפסיות אילו היעלמות זו לא הייתה מתמזגת באבל עולמי אחר שחווה כמה שנים קודם לכן. הפרטים מדויקים!

הוא בן שבע. צהריים. סתיו. אמו ובן דוד, המבוגר ממנו בהרבה, מנסים להמתיק את צערם לאחר שנודע על מותו של האפיפיור פיוס השנים־עשר. דמיונו והאמפתיה התמימה שלו גורמים לו לומר לנפשות העצובות האלה, למרות חמימותה הנעימה של השמש: «יום אחד…, אני אהיה אפיפיור במקום האפיפיור!»

מיותר לומר שטראומה מסוימת חלחלה אל אישיותו המתהווה תחת לעגו הרועש של בן הדוד המעשי למדי.

האם ילד בן שבע בעל דמיון מפותח בהכרח משוגע? … האם בן אחת־עשרה יצירתי מאוד בהכרח מופרע? … לא! אבל דבר אחד בטוח: אבל בילדות הוא כריתה של חלק מן העצמי, שלמרבה המזל אפשר לרכך בעזרת חסדם של חלומות חדשים שבאים במקומו.

חברי המושבעים, אתם מכירים את טיבם של היחסים החדשים האלה, אתם מכירים את מקורותיהם! הכוונה המקיאווליסטית הזאת להקים מונרכיה אוניברסלית שמלכתה היא זונת האפוקליפסה ומלכה… החיה בעלת המספר העקמומי, מקורה בחוויות הילדות הללו של דמיאן מול מותם של אישים מהוללים. לכל יושבי בית המשפט הזה אני מציב את השאלה: … באיזה רגע פרצה התסיסה האקומנית הזאת בחייו? … באיזה אירוע? …

החגיגה! חברי המושבעים! החגיגה! … עתודות האנרגיה שלו כמעט אזלו, הלב עייף, האדרנלין באפס, הוא גילם את תפקיד ליצן החצר ונתן לעצמו להיסחף באינרציה של תשוקתו, כשלפתע…!? …

ההלם הראשון של הערב. מכת הברק השנייה של ההתאהבות, אותו פנים־אל־פנים עם ניאל שקדם אך במעט לצמרמורת השלישית. הוא הולקה בידי סמיכותם והמטען הרגשי שלהם. מופתע שהאהבה הציגה בפניו מישהו נוסף, תהה: … במי או במה מדובר? …

פשוט בעם, בעדויות, באהבה שאנשים אלה הרעיפו עליו כדי להודות לו על עקשנותו ועל המצאותיו החכמות ש״הפכו את החגיגה שלהם למקורית״. החיבות הצורבות הללו ריגשו אותו, ערערו את מה שנותר מחוכמתו ומאיזונו. עד כדי כך! … ואז קמה בתוכו צלליתו של גיבור.

בעוד שעד אז חש כי הוא יוצר מיושן ועקר בעיני החברה, הטלטלה הזאת האירה את נשמתו. איש לא יכול היה לנחש את הפלאים שהקרין בדמיונו לנוכח הוכחות ההכרה שקיבל. אם מעט מה שהעניק להם כליצן החצר היה פילנתרופי: … מה יהיו גבולותיו אם יהיה מלך? … Kristos Anonymus, משיח מוסווה בתוך ההמון?

זו הייתה יכולה להיות קטסטרופה אלמלא נוכחותה של ניאל שפעלה כבלם על ההתפצלות הדמיונית של מרשי, גם מזרזת וגם מנטרלת את פנטזיית הדרוויש המעשן שניסה לגלם. עצמאותה של האישה הזאת אילצה את דמיאן להכיר בכך שאינו מסוגל לחולל ניסים כפי שהתפקיד דרש.

כבודו! חברי המושבעים! אני שואל שוב. במה מאשימים את האיש הזה? … בכך שהוא מוליך שולל? … בכך שהוא גוזל תהילה? …

לא! פשוט בכך ששתי רגליו אינן על הקרקע. בעיקרו של דבר, האם כתב האישום אינו אלא תירוץ לזיכוי? … אתם תשפטו!»

הצטלבות פרועה באתנור שהוא מוחו של דמיאן. אלה התקוות הגוססות שמתנגשות זו בזו בעת צפייה באפוס שלו כאלכימאי מתלמד, מועמד לאלוהות. הודות לאינטרמצו הדמיוני בעל האופי המשפטי, הוא מסביר לעצמו מעט טוב יותר את הבחילות מאותה תקופה, שנרשמו ביומנו.

(«10 ביולי, המשך

— אני מעשן, מצייר. מזייף ושואף את ריח הצבע. נוסף על כך, אעלה את חילול הקודש לדרגה נשגבת בזכות ברכתה של התמונה המקוללת הזאת בידי כומר הקהילה. וחילול הקודש החצוף לא יהיה שלם, in extenso, אלא לאחר קידוש.»)

רוח קלה, המתהדרת בצביעות, מקדימה את החום החונק של גל החום הקרב. מקן לקן הציפורים מסתתרות כדי להאכיל את גוזליהן. החולם אינו מבחין בהן, עסוק מדי בפילוס דרך בתוך תקציר זיכרונותיו.

כשהוא מריץ מחדש על מסך זיכרונו את המחוות הקטנות ביותר, את המחשבות הזעירות ביותר, מן הפשוטות ועד אלה העמוסות תשוקה, הוא רועד מן הקור התהומי של מגע עיקש עם הלא־מודע שלו, כחיית קורבן שזה עתה נשחטה, בעוויתותיה האחרונות.

Kristos Anonymus, המכונה Petrus Romanus, לא יקום לתחייה. הוא נולד מת עם בואה של המושיעה! … מרילין??? לא, היא רק פורקן לתשוקתו הכנועה לאמנות.

דמיאן יודע שניצל מירידה לגיהינום בזכות התערבותה המקרית של שכנתו. הוא רואה את עצמו שוב על המרפסת הפונה לחצר האחורית, ממתין לצעדי חייו, לצעדיה של ניאל. יומנו מאשר זאת.

(«…11 ביולי

— שלום ניאל! שמש יפה היום, נכון? … תגידי! … ההיעדרויות שלך תמיד ארוכות כל כך? …

— כן! במסגרת העבודה שלי אני צריכה לנסוע לעיתים קרובות!

— הייתי רוצה להראות לך את הדירה שלי, צבעתי אותה מחדש לגמרי. נוסף על כך יצרתי ציור קיר קטן שרק עכשיו סיימתי.

— מצטערת, אבל אני עייפה, היא השיבה לי תוך כדי פתיחת הדלת.

— שתי דקות. אפילו קפה לא אציע לך. מבטיח!

— טוב, אם אתה מתעקש! … איפה היצירה הזאת?

— שם! בחדר שלי, את רואה?

— כן, לא רע. — סליחה, אני חייבת ללכת. אני לא סובלת את הריח, את אדי הצבע. זה חונק אותי! ביי!

כבר חיוורת היא הסתלקה במהירות, בלי לחשוד שאצלה בבית תחכה לה אותה צחנה חזקה ומבחילה שממנה זה עתה ברחה.

למה ההזמנה הזאת לחדר העלוב שלי? … מה עשיתי? …

הוודאות שהטירוף המשיחי שלי בלתי־מנוצח הרגיעה אותי. לא היה אכפת מן הספק ומן הזיוף בזהויותיהם של Petrus, Kristos או האנטיכריסט: האישיויות האלה גירו את דמיוני. הרי לפני הכול אני יוצר… חולם, לא?

מאז שסגרת את הדלת הזאת מאחורייך אני שואל את עצמי את שאלותיו של גוגן: «מאין באנו? לאן אנו הולכים?» השאלות האלה שוללות את האפשרות לזיכרונות מאוחרים של הסטיות האקומניות שלי. בלי השריון הזה, הקליפה בעלת המראה הדתי שהענגה את האגו הנתעב שלי, ושאדישותך הרסה…, אני מפחד, כואב לי. עור האדם שאת מאלצת אותי לגלות שורף כמו פצע פתוח.

להכיר בעזרה הזאת שבאה בעתה ומחלצת אותי מתוך התפצלות דמיונית שנעשתה פולשנית, פירושו להודות שעצם נוכחותך מיטיבה איתי, את, פשוט שכנה.»)

***

השמש מדליקה את השיחים. בוערת, היא אינה מכבה אותם… השעונים המעוררים מזכירים את הסדר החברתי. זן בלתי אפשרי לחלומופת. הוא יודע שהאמיתות הכתובות אינן אלא מותם של שקרים מסוימים שנאמרו בקול. מה שלא נאמר מוסיף לחיות בתוך ה״מה יגידו״!

האינטרוספקציה נסחפת לפי הרגשות שהוא מזקק. דמיאן תלוי בין שני זמנים. זמן הפסיכואנליזה האינטנסיבית שלו וזמן הולדת הצורך בה. היומן הוא החוט שמחזיק אותו מעל תהום בעיותיו.

(«12 ביולי

— הקושי המדכא למצוא את עצמי לבד בתוך הבדידות, בתוך ההסתגרות המוחלטת והבלתי הפיכה הזאת. לא הכול נחווה. שום דבר עדיין לא נכתב. ובכל זאת אני נאבק בריק הבלתי שבע של שממתי. היא רודפת אותי כחיה משוגעת ביער המת הזה. המלנכוליה.

מילן חסרה לי. ליזיאן עוד יותר, והיא תחזור בקרוב מן החופשה.

את החרדה שלי אני מנתב אלייך, מוזה. אינני יכול אחרת, זה אינסטינקטיבי! גם כשאת עולה אלייך בלי להעז להביט, בלי אפילו לבדוק אם אני שם ועוקב אחר תנועותייך המאושרות ביותר, הקצרות ביותר…, את אובססיה בשבילי. האם הגישה שלך אינה אלא תוצאה של אמון תמים בי? … או שמא של אותה אדישות שמרגיזה אותי כל כך?

האמת! אני לא מרגל אחרייך. אני משגיח על עצמי… שלא אשבר! החרדה בלתי נמנעת. המזוכיזם המשחקי הזה קורע אותי. אני בוחן אותך אפילו מרחוק, כדי להעניק לטירוף החדש הזה שזרעת סיבה תקפה לתת לי לנשום.

למרות עצמי, הפחד להיתפס אינו מונע ממני להסתכן בעימותים של אמירות עוקצניות או מתיחות חסרות תועלת. פרנויה סמויה, אכזריות מן הצד? לעמוד על המשמר כבר נוגע בסף העונג.

עם כל חשד שמגיעה לאוזניי הערה לא מחמיאה עליי באווירת הקיץ הדועכת הזאת, מחלונותייך אל שלי, בלי רשות…, אני נסוג כמו ילד מוכה אל חיבתה של החתולה שלי.

כן לזואותרפיה! אבל…! … חתולה עצובה, חיה מסכנה! היא סובלת איתי. נשמתי הקשורה כישפה את שלה. שאריות מאמונותיי האנימיסטיות? … כל סבליי, מן הכאבים החדים ביותר ועד האנחות הלקוניות ביותר, מקרינים אליה גלי בטא. כשהיא ישנה ומייללת בחלום, היא מדגימה לי סימביוזה מושלמת מדי עם הרע שלי. החיה הקטנה התלת־צבעית הזאת היא השתקפות מועשרת של ההילה האפרורית שלי.

הוכחה שאין עליה עוררין: בשעת אחר צהריים מאוחרת יצאתי להסתכל בחלונות ראווה. כדי להירגע, לשנות אווירה, להזיז את התסכולים למקום אחר… בהבעה אדישה, ידיים בכיסים, חזרתי מעט פחות מאוכזב מעצמי. מעט יותר מרוגז מן החברה.

במרחק כמה מטרים מביתי החדש, מייללת בטירוף כדי למשוך את תשומת לבי… החתולה שלי! היא יושבת על שפת חלון, בין תריסים סגורים למחצה. כמו כרטיס ביקור מקושט בטפרים ובשברים, היא הסתננה אל הקומה השלישית. באיזה כישוף הצליחה במקום שבו אני נכשל באופן כה עלוב? … האם אני פחות מחתול? … אולי עכברוש?

האם זו הייתה הזמנה מוסווית? … ואם כן, מי הגה את התחבולה? החיה, המוזה או המקרה? האם באמת חשוב לדעת את הסיסמה אם הגורל מאפשר לי להחליף כמה משפטים עם ניאל?

שכנה, מאין באת? באופן מוזר הגעת כמה רגעים אחר כך. — אני מאושר! — סוף־סוף עינייך! איזה זוהר! ככל שאני מתקרב אליהן, כך הן גורמות לי להתנודד כלוליין על חוט תקוותיי הדקיקות. — את כאן. — כל כך קרובה…!

למרות העונג פניתי אלייך בזהירות ובחשדנות.

— היי! אני לא רוצה להטריד אותך, אבל החתולה שלי, אני לא יודע לא מאין ולא איך, … נכנסה אלייך!

— אה! באמת מוזר! … בוא אליי לקחת אותה, היא מיהרה לומר לי בחיוך נלהב כל כך עד שחום הקיץ עצמו נדמה מבויש מולו.

לתשובה הבלתי צפויה הזאת לא ציפיתי. ההזמנה הזאת לקומה השלישית מייצגת את הרקיע השביעי שבו אני משתוקק עמוקות למות בעונג.

אסון! בדיוק כשעמדתי ללכת אחריה, תוכנית הערב השתנתה לפתע. הבלתי צפוי הופיע בתנועותיו הסוערות והמעצבנות של ז׳אן ברוייט (ברוס למקורבים), בנם השני של שכני קומת הקרקע, בעלי הבית. — הכול מצליח לבחור הצעיר הזה, בעל הביטחון של שליח השטן. בכושר הדיבור שלו כרוקיסט ולנטיניאני ובג׳אגלינג ההומוריסטי שלו, הוא שבר את הקסם השברירי ממילא של רגע מלא עדינות.

הפלרטוט שלו שרף על המוקד את ציפיותיי; שוב נהייתי המודר. הקרמה שלי החרימה פעם נוספת את הטובות שנראתה כמבטיחה לי. להתערבות הברוטלית והמגונה של מחזריה בחגיגה הצטרפה עכשיו, בלי אזהרה, זו של הנעורים הפרועים.

הכישוף חסר הרחמים ששינה את מהלך האירוע הפשוט והמופלא הזה שבר לי את הגב. לא הרגשתי שאני מסוגל להתמודד. אני מודה! חסרות לי ביצים! שלישיות־שלטון אינן מיטיבות איתי.

שוב הבריחה אל האופקים האבודים והמעורפלים של העינוי בהיעדר התודעה… לשכוח, אפילו את החרטה על תקשורת אמיתית ומבטיחה שנערפה. מי יודע? אולי אפילו התקרבות רכה ולחה שנקטעה.

מטריד עוד יותר: מורת הרוח במבטה האקספרסיבי של ניאל, שנראתה קולטת את חוסר יכולתי להילחם בבלתי צפוי ואת העדפתי להתחמק מול הקושי, בזמן שאני עצמי משתק את רגשותיי ואת תחושותיי.

רגע מתאים לחילופי דברים. נהרס! … הייתי צריך להגיב, לשקר תוך שאני צוחק על הקשקושים של ברוס. להשתעשע! … אבל התרגשותי הקומטוזית מנעה זאת ממני.

לכן חזרתי לבדי אל המחבוא הצר שלי, החתולה בזרועותיי; היא הביטה בי באכזבה.»)

הדממה, מבוהלת מצעקה, נעלמת לחלוטין ומוצאת מקלט נואש בתוך מחיצות הטיח של הדירה. החלון פתוח. תחמס תועה מפחיד את הלילה שכבר נעלם וקורא לשווא לבוקר ההולך וגדל.

הקומקום שורק מנגינה מוכרת. האזעקה ניתנת. לאש נקטעת… הנשימה. כיבים או לא. קיבה או לא. מעט חלב, קורט סוכר בכימיה המסרטנת של הקפה הנמס.

הגרון, עדיין מגורה מן התפרצות התסכול, מתאושש לאט מאדמומיותו העזה. אי־הנוחות אינה מונעת העלאת זיכרונות רפאים שמחוץ לטקסט. כמו ערפל בגלות הצף סביב המחברת השחורה.

— פחדנותי היא נשק קר שאני מפנה נגד עצמי. באופן מחריד, החסר הזה משפד את סיכויי לעמוד על שלי. לעודד את עצמי בטענה שהמום הזה נובע מן החינוך היהודי־נוצרי שלי אינו מוחק את השלכותיו, וגם אינו משחרר אותי מאשמתי. להגיש את הלחי השנייה כשהראשונה אדומה מנקמה נעשה אוטומט קדוש, מזיק להתפתחותי. לחצות את סף הסובלנות! … לשאוב מתוכי אומץ וכוח כדי לערוק מן הכניעות ולהתיישר לצד התוקפים! לחיות את המציאות כפי שמעולם לא חשתי אותה! החובה המענגת.

(«12 ביולי, המשך

— מחר אצטרך לעשות שימוש בעיקר התכונות האלה שסירבתי עד כה להפעיל. עליי לנסוע אל כפר ילדותי ולהודיע להוריי הטובים על הפרידה. לגרום להם לקבל את היעלמותם הפתאומית של נישואיי השלווים בלי לפגוע בהם יותר מדי. לעשות הכול כדי שיבינו, שיקבלו את כישלוני. נוסף על כך אצטרך להזהיר אותם שלא אודיע לליזיאן על שבר התא המשפחתי אלא כשתחזור מחופשתה. הר של נסיבות מוחשיות, אפילו בשביל החולם שאני.

המכשול הזה, שעליי לעבור לבדי, בוודאי יעורר בי ערכים שיחייבו אותי להתעמת עם פחדנותי ההרסנית.»)

המשך »