פרק ו׳
מתוך עיוות מקצועי, החלומופת מדמיין בלוני דיבור רוחשים מילים המשוטטים סביב תצלומה של ניאל. קומיקס שמוציא אותו מן המוכר. הוא יכול לקרוא בו, כמו ב״פוטו־דמיאן״, תיאור נטול אונומטופיאות של דרך פעולתו, ומבין, תוך קריאת כמה פרקים, שערמומיות יכולה להיוולד מן האפקט…
ימיו הצטמצמו לקימה מן המיטה כדי להשתרע אחר כך על הספה ולרשום את רשמיו ביומן. את הפשטות דמיאן פירק לגורמים, בחש בה, ניתח אותה עד שסיבך אותה. במלומדות הוא בחן כל צליל זעיר ושינה את הקשרו.
— מוזר! אינני קולט את הבעת הרגע. בלתי ניתנת לפענוח לחלוטין. מה היא מביעה בצעדיה, בקצב המהיר הזה? — דמיאן! אתה אידיוט! — הן שתיים שם למעלה.
זו ודאי השכנה החדשה של ניאל. דיירת המשנה בדירתו של ג׳ונתן.
יפה ופשוטה. יש לה החביבות לשוחח איתי מעט, בלי להירתע מן המיושנות שלי כהיפי ההולך נגד הזרם. סימפתית, בניגוד למושא תשוקותיי…, היא פונה אליי בלי שום שיפוט ערכי. האם היא מנסה לפתות לקוח חדש? יש לה עסק ליד מגדל הטלוויזיה הממלכתית. מסעדה. שמה מוזר כל כך שאני מתקשה לזכור אותו. אף פעם איני יודע אם לומר ״Gula Lupus״ או ״Lupus Gula״. — לא חשוב! — הג׳ינג׳ית הזאת בחורה נהדרת שאוהבת חתולים. לשלה קוראים ״מינושקה״.
לפני כמה ימים החתול שלה שכב בשלווה בתחתית גרם המדרגות. מגרגר מתוך אינסטינקט, החיה הניחה לי ללטף אותה בלי לזוז. הליטופים שלי היו כנים עוד יותר מפני שהייתי משוכנע שהיא שייכת לניאל.
בלי בושה, בקול שהגיע עד חלונות הקומה השלישית, הכרזתי: ״יש לך עיניים יפות כמו של הבעלים שלך!״ כשהרמתי עוד יותר את הראש הבחנתי בזרה הזאת, שמן המבט הנדהם והנבוך שלי הבינה שהמחמאות לא הופנו אליה.
עד שהיא ירדה מן הגג, שבו השלימה את השיזוף שלה, כבר הבנתי שהיא הבעלים האמיתית של החיה. במקום להיבהל מן הטעות שלי, היא הציגה את עצמה בפשטות.
— שלום! קוראים לי רשל. אתה בטח דמיאן? ג׳ונתן סיפר לי עליך. — החתולה שלי יפה, נכון? היא כל כך אוהבת ליטופים שהיא אוספת אותם. אחר כך פנתה אל החיה. — מה את עושה בחוץ, מינושקה שלי? מממ! … קדימה, בואי, נכנסות. ביי, דמיאן.
— להתראות, רשלסקה, אה… רשל.
ניאל משגעת אותי לגמרי! היא מסחררת אותי. היא הפכה אותי לשלומיאל שמועד בתוך הטעויות של עצמו, כאילו אני משחק קפיצת חמור עם השטויות שלי. אני מצטיין במבוכה מולה ובגללה. השגיאות היומיומיות שלי ואי־ההבנות המוזרות שבהן אני מסתבך נובעות מן הרגש הזה, שנבהל אפילו מן המחשבה הזעירה ביותר המופנית אל המוזה שלי.
בכל רגע אני מחזיר הכול אליה. בכל הזדמנות אני מספק לעצמי, בלי שום עזרה מבחוץ, הוכחה לאובססיה המופרזת שלי. — כרגע יש אצלה שלושה אנשים. מתוך חלומיות טהורה, למשך שנייה אחת דמיינתי שהיא נעשתה בעלת שש רגליים!
איזה קסם מסחרר גורמת לי לעקוב אחר סיפורה של ניאל? … אני המספר היחיד והמאזין היחיד באגדה שבה רק היא הגיבורה. בקוסמוס המדומיין שלי היא כמו אנדרטה חיה; האקזוטית והפנטסטית ביותר שיכולה להתקיים. היא מעיין נעורים שמנציח חלום יחיד. שלי. חלום אהבתי אליה. נוכחותה בחיי דומה להגשמת נס המוחק כל סימן למחלה חשוכת מרפא. מוזר גם… כמו חולי מענג שעוזר לי לשרוד ואפילו ״למות־מעבר״.
כן! ״למות־מעבר״ בזכות המעניקה השראה! כל רגע פיוטי, קצר ככל שיהיה, הוא כמו חיים. כשהרעיון הבא מופיע, הקודם מת. מכל הבזק אור שהמוזה שלי מעוררת נולד אחר. כל ״להבת־אם״ כבר נושפת את פרידתה מכל חלקיק שנולד מרגע הופעתו. עצם רעיון המוות הוא שמאפשר את תודעת החיים. — ניאל, אני מת־מעבר בזכותך!
פרדוקס קיומי! את מקור אשליותיי וגם מקור השמדתן; את שולטת בזרימתן ובהתפרצויות המטורפות והבלתי צפויות שלהן.
לעזאזל! איפה אני? הנה אני שוב נוסע באֶתֶר. למרבה המזל, הצעדים האלה במדרגות הפנימיות החזירו אותי למציאות. — חרא! ניאל יוצאת איתם! — מהר!
המרחק קצר. הדלת כבר הייתה פתוחה; בקיץ כמעט שלא סגר אותה. זה נתן לו תחושה שהוא נושם טוב יותר. בזמן שנדרש לומר את הפועל ״לחלום״, כבר הגיע אל הסף. ניאל, רשל וגבר בעל שיער גלי, כמעט מתולתל, כבר התחילו לרדת במדרגות החיצוניות.
— היי, ניאל! … אתם יוצאים לשאוף אוויר? הדרך הבוטה וחסרת־הגינונים שבה פנה אליהם עמדה בניגוד לאלגנטיות של לבוש שלושתם.
— כן…, אנחנו הולכים… לטעימות במסעדה של רשל. — ספיישל מזרח־תיכוני. — אגב, זו הזדמנות מצוינת להכיר לך את לו ז׳ובים. הוא טבח ב־״Gula Lupus״ ו…
— ואני שחשבתי שקוראים למסעדה Lupus Gula! לבדיחה הזאת לא הייתה שום תוצאה; אפילו חיוך קטן לא בא לעודד אותו.
כשהבחינה במבוכתו של דמיאן, ניאל השלימה לבסוף את המשפט שנקטע בחוסר הנימוס של המחזר שלה.
— לו נכנס לגור בשבוע הבא במקום רשל.
— את כבר עוזבת! את לא אוהבת את השכונה?
— זו לא הנקודה, דמיאן. השקעתי את חסכונותיי בקניית בית בכפר. אני מעדיפה אוויר פתוח, זה הכול. אבל אל תדאג, לו נחמד. אין ספק שיהיה שכן טוב.
— אתה תראה, דמיאן, נסתדר מצוין. — אבל תסלח לנו, אנחנו חייבים לצאת. — אני השף הראשי ועליי לפקח על הצגת המנות. אפילו נשארה לי אחת להכין… ביי! סיכם החדש בנימוס.
הוא הביט בשלושתם מתרחקים, מאושרים ונרגשים, ותהה אם הטבח, שכנו העתידי, אינו מתכונן לבשל דווקא אותו.
***
החלומופת מזיע. ככל שהאירועים מכוערים אך חיוניים יותר, כך מצחו מתקמט תחת הסערה ומשליך כמו מפלי זיעה זעירים. עבודת הכפייה מלווה בכאבי ראש. הגרוע מכול עוד לפניו.
שעת צהריים. צלצול האנג׳לוס מהדהד על עור התוף שלו כפעמון אבל. באמצע הדרך בין ריפויו לאובדנו? בחוץ הכול שקט; חברת הנתמכים הסוציאליים ושאר העניים מכריחה את עצמה לאכול נקניק בולוניה שפג תוקפו. שאר החברה שבעה מסבלם.
קצת יותר עצבני, חושש יותר ואפילו מזועזע, הוא מריח את העוול היושב על זיכרונותיו המשועבדים. אין עוד צורך לקרוא ביומן. די לגעת בו, לרפרף עליו, כדי שיזכיר לו את סיפורה של האודיסאה הרגשית שלו. זרם נוצר ביניהם. הדפים האלה, עדים שאין לערער עליהם לשעותיו המכריעות, ממשיכים — תחילה ברכות — לספר את סיפוריהם שלהם.
— אני בא לעזרתך. כל שעליך לעשות הוא לסבול ולשכוח את המוזה שלך. אינך מאמין? … אינך בוטח בי, ביומן שלך, איש סודך הנאמן ללא סייג? למה להיות עצמאי כל כך, פראי כל כך עד שאתה דוחה את עזרתי? הגישה הזאת תמיד הזיקה לך, ידעת?
— לא, להפך! היא הייתה מועילה בהחלט.
— אתה חושב? אתה באמת בטוח? … אתה זוכר היטב את הטבח הזה, נכון?
— ועוד איך! הוא אפילו בישל את האנשים שסבבו אותו.
— ההזדמנויות האלה לדבר ישירות עם ניאל. הפתחים שהוא הגיש לך על מגש של כסף — כבר מחקת אותם מן הזיכרון?
— ציין רק אחד!
— ניאל רצתה למכור את הגרוטאה הישנה שלה. הוא סיפר לך שהיא מתכוונת להיפטר מערימת הברזל שלה. הוא פשוט הציע שתקנה את המכונית, אף שלך עצמך לא הייתה מכונית.
— רק כדי להבליט את עצמו!
— האם גם כשהוא סיפר לך שניאל מובטלת ומקבלת דמי אבטלה זה היה כדי להאדיר את עצמו? — אחרי שהבין שאתה עצמך יוצר את פער המעמדות שאתה מתעב, האם לא הצביע על נקודת דמיון בינך לבינה… קשיים כלכליים דומים?
— אולי, אבל איך אפשר להצטער על מצוקתו של אדם אחר כשהמסר מזיל ריר מתחת לחיוך זדוני!
— ובכל זאת, האם הוא לא הציע לך הזדמנות להתקרב לאישה שממשיכה לרדוף את קיומך כבר יותר מעשור? — בכל פעם שהניח לפניך אחת מן ההזדמנויות האלה, התחמקת. החלפת נושא, בתקווה שהיפה שלך תהיה אדיבה מספיק לבוא ולהציע את עצמה לך בלי הזמנה. — צריך לומר שהיותך בשולי החברה גורם לך לחיות בניגוד לטבעך. לא כך?
— תמיד מצאתי תפלה את הרעיון שהחיזור הוא רק משחק של הגבר, ושהאישה אינה אלא מסמנת הצעה במבטה.
— עד כדי כך שאתה שואל את עצמך מה היה המנגנון שאפשר לך להשיג את מילן, זו שאתה עדיין קורא לה המלאך? — אתה רק צרכן של אהבה מוכנה־ללבישה, מוכנה־להגשה. אילו דבר כזה היה קיים, היית קונה את רגשותיך בדלפק של מזון קפוא!
דמעה זולגת לאטה על לחיו של החלומופת ואז מתרסקת על היומן. כאילו המעונה לא מצא דרך אחרת להשתיק את איש סודו. הגילויים האלה, שעד כה השתדל להסתיר מעצמו, נעשים בלתי נסבלים יותר מסיפור האודיסאה שלו אל השחרור ממחלתו. החולם מבין שלמרות ראיות אחרות שעוד יבואו… הוא היה אשם יותר מכפי שהעלה בדעתו.
בקצות אצבעותיו הרועדות הוא נוגע שוב בקלף. מפת הדרך הזאת מאלצת אותו להמשיך בניתוחו, שהנתיב בו נדמה מסומן מראש. המסמך שלו, כמו חבר ותיק, שב ונוזף בו בעוצמה.
— אחרי בקשה שנוסחה בקיצור ובקור, אתה עדיין תוהה למה ניאל סירבה לשתף פעולה בטקסט של הקומיקס שלך? … גרמת לה להרגיש שאתה חושד בה! כל כך פחדת שהיא תגזול ממך את אור הזרקורים: היא, יפה וחכמה; אתה, מכוער וטיפש! — והיום ברור שהיצירה שלך מתקתקה, שהיא מסגירה את שביעות־הרצון העצמית שלך ושנרקיסיזם סמוי הוא למעשה החוט המקשר האמיתי שלה. ומה התוצאה? … אתה נשאר אלמוני, אמן חסר־חוצפה.
היית פרנואיד עד כדי כך שבכל פעם שנאלצת לצאת מן הבית נשאת איתך את המקוריים שלך במזוודה הישנה הזאת שאתה עדיין שומר. באמת חשבת שניאל טיפשה מכדי להבחין במוזרות המנהג הזה? הפחד שיגנבו לך את המקוריים או שיעתיקו אותך הביא אותך למוטט הזדמנות שנייה!
התצלום היחיד של ניאל מצטרף לנזיפות היומן.
הדמיון הגמיש שלו הוא נשק דו־פיפיות. בלי שיקול דעת הוא אינו מהסס להשתמש בו. באמצעות השלכה הוא עוזר לו לגלות מחדש חלק מן ה״רדימויות״ של זיכרונו. החלומופת מקרין לעצמו סרט…
אכזבה! זו אינה בדיה אלא סרט תיעודי. רצף קצר, כמו כל הרצפים בחייו. הוא ילמד זאת שוב. המספר נשאר אותו מספר. קר, מאובק וכמעט אנושי, היומן שלו מספר, ודוחף את התיאור עד לפרטים הטכניים…
— שוט רחב: הסלון; דבר לא השתנה. אותה ספה. אותה מנורה מעליה. — ערב, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי.
שוב, או עדיין, שרוע ובטל, רבצת בנחת. ניסית להתעלם מהיעדרה או מנוכחותה של ניאל בדירתה והקשבת למוזיקה בהיסח הדעת.
מישהו מצלצל בדלת, כאילו מבקש פגישה רשמית. לאט אתה קם והולך לענות בלי חשק, כי לא רצית לראות איש; התרגלת לבדידות. לא זהיר יותר מן הדרוש, אתה מפעיל את הבריח, מושך במשיכה חדה בחבל שמאפשר לך לפתוח בעצלות בלי לרדת במדרגות. לשמחתך אתה מגלה שפתחת לאלמונית יפה.
זווית גבוהה: אור ענברי מכפיל את חשיבות המשטח המצהיב של הקירות האוקריים ממילא במדרגות. מהססת, הזרה מונעת מן הדלת להיסגר מאחוריה. עיניך המסגירות גורמות לה אי־נוחות.
— ערב טוב, אדוני! אני יודעת שקצת מאוחר…, אבל… אני מיה, אחותה של ניאל, השכנה שלך. זו שגרה בקומה השלישית. קבענו להיפגש, אבל היא לא עונה לי! — אפשר לטלפן? …
לא יכולת לסרב. מתוך נימוס? הומניזם? ממש לא! מתוך תשוקה, מתוך שמחה להביט בה, ולא משום דבר אחר. האם לא הייתה מקסימה? האם לא ראית בה שגרירה?
שוט אמריקאי. זווית נמוכה: המצלמה מכוונת אל החולם, שפניו מתכערות בצללים מטושטשים ונעים. הנורה התלויה מן התקרה בכבל חשמל ארוך עדיין מתנדנדת.
— בהחלט, אין לי שום התנגדות. את יכולה לעלות! …
שוט רחב של הסלון. תאורה: כנ״ל. סאונד? … אפס. מכשיר הטלפון, עמום משכבת אבק דקה וכמו מתנדנד בגלל שיפועי השולחן שעליו הוא מונח, מקשה על מיה המחייגת בפעם השלישית.
— היא בטח לא בבית. תודה בכל זאת.
— את יכולה לדבר אליי בלי גינוני רשמיות.
לא עמדת להחמיץ הזדמנות כזאת. כשניסית להתחנף אליה כמיטב יכולתך, גילית שהיא לומדת קולנוע. נוסף על כך סיפרה לך שכמה הסדרים הקשורים למגוריה העתידיים אצל אחותה הם הסיבה לביקור הכושל, אף שהיה מתוכנן.
כדי לייפות את הזמן… אתה מזמין אותה לעבור לחדר האחר, הסטודיו שלך. ברהיטות של מדריך תיירים אתה מספר לה את האנקדוטות הקשורות לכל אחד מפריטי התפאורה. התקרה, עטופה באריגים צבעוניים רבים שנשארו מחגיגה, הייתה בסך הכול דרך מקורית לאחסן אותם. על הקיר כרזות קולנוע, כולן פרסומות לסרטי מרילין. שם, אבודה בפינה, שולחן אור, השריד היחיד מתקופת עבודתך המקצועית באנימציה.
על שולחן השרטוט שלך, כקריצה, שני לוחות בתהליך. הקומיקס המפורסם שלך, הפרויקט השאפתני שלך.
כדי לעכב את הזמן… ניסית לפתות אותה בהצגת הדימויים האלה כדרך שאספן מדגים הדפסים יפניים. מרפרף מפרט לפרט, פיתית את סקרנותה מתוך הכוונה הרגילה להרשים. כל הראוותנות הזאת נועדה רק לשכנע את מיה באיכותו הגרפית של הפרויקט, כדי שתיכנע להערצה תחת תמרון הפיתוי הזה ותשתול אצל אחותה את הרעיון לשתף פעולה בטקסט.
קלוז־אפ על מיה. תקוותך גדלה לנוכח התעניינותה של החדשה. כשהפכה בזהירות את הלוח האחרון שהושלם, היא העירה בנחת.
— עבודה נפלאה. כל כך הרבה פרטים… אני אציע לניאל לשתף פעולה בטקסט. זה מה שאתה רוצה, נכון? … — ובכן…, אני הולכת. תודה על האירוח.
שוט חצי־רחב: דמיאן מול העדשה. מיה באור אחורי. אוזנך המאומנת קולטת חריקה למעלה. הרמז הזה נעשה אמצעי השכנוע המושלם להאריך בעוד כמה רגעים את היכרותה של מיה עם אישיותך המוזרה — היכרות שעליה היא משלמת את המחיר.
— אחותך בבית!
— איך אתה יודע?
— הזרת שלי מדגדגת! — הדלת האחורית שלי מובילה ישר לשלה, אם את רוצה לנסות שוב.
— למה לא!
מצלמה ניידת: סצנה בחוץ. עומד כאילו בשיווי משקל על סף הדלת, זרועותיך שלובות כדי להתגונן מן הקור, אתה מתבונן במיה.
היא מצלצלת פעם אחת, פעמיים. אין תשובה. דופקת פעם, פעמיים, שלוש. כלום. ״3297 A״ אינו עונה.
בלי שום שמץ של איפוק אתה מגיש לה מטאטא ומזמין אותה לחזור פנימה. אתה עצמך אוחז בידית הטלסקופית של מגב ישן.
בלי לומר מילה אתה מחייך אל מיה ומצביע על התקרה. בחדות נשית היא מבינה מיד. משועשעת מן הרעיון היא הולכת אחריך אל המקום שבו המכות יהדהדו ביותר. ואז המכות יורדות כמו גשם, וכך גם הצחוק. זה היה כנראה הרגע היחיד שבו, מתוך צורה מסוימת של אחווה, הסתדרתם באמת.
המכות האלה, קצת כמו בתיאטרון, הכריזו למעשה על מערכה ארוכה ואחרונה. כמו שחקני אימפרוביזציה המשחקים בעיוורון לעבר סיום בלתי צפוי, עוצמת הבעת האחד הציעה את משחקו של האחר. בקצב מסחרר, כתוף הולם, שורת הסיום כבר נרקמה.
— שומשום, היפתח!
הדלת בקומה השלישית נפתחה כדי סדק. ניאל, שהסתתרה בביתה, נכנעה להתעקשות המתופפים.
שינוי שוט ואווירה. (לפי בחירת האינטואיציה.) התפאורה: גרם המדרגות הפנימי המוביל לקומה השלישית. ליווית את שותפתך כדי להסביר לניאל שאתה מקור הרעש. הכוונה הייתה יפה, אך חסרת תועלת.
היפה שלך כעסה על אחותה הצעירה. בנימוס הציעה לך מיה להסתלק. האם חששה מתגובתה של ניאל? מן הנזיפות שחיכו לכם? למען האמת, לא היה לך אכפת כלל. הגסות הפתאומית שאליה נגררתם אפשרה לך להאניש את האישה האידיאלית שראית בניאל, בכך שגילית בה את הפן הצבעוני הזה ששמו כעס.
***
השמש כבר אינה בזנית. החיפוש לא הגיע לשיאו. לחלומופת נמאס. החשק להקיא על עברו חונק את נשימתו. הוא מקנא באנשים פשוטים ומקנא בתקוותיהם הרגילות.
ההכרה הזאת הופכת אותו לתוקפני ומלבה את הזעם שיומנו עורר במוסר המפוזר בין השורות. בדחף רגעי דמיאן מטיח את איש הסוד־הביוגרף בקיר הדירה שמתחילה לחנוק אותו ביובש. העובדה שהוא מקבל הטפות מוסר ממשהו שאינו מושלם מרתיחה אותו. הסלידה הפתאומית הזאת מאפשרת לו להבין שהוא חי מחדש את מרכיבי העבר האלה באנרגיה של ההווה.
כדי להבטיח את השלמת מסעו הרגשי כמעין חוזה ביטוח, הוא אוחז בנייר, בעט ובספלין וכותב שיר שיאסור על עצמו לבקר או לנתח. הוא מניח לרצף המילים לנוח על תנועתה הרציפה של היד.
(לנסוע על הספינה הטרופה הזאת?
לסכן את עורי, את חלומותיי ואת חטאיי?
מהר! להשיטה מחדש כדי שתוכל לצאת לים.
כדי לחיות מחדש בסופות המרות האלה.
להניף את הפחדים, הבכיות, המועקות והבחילות,
להיטלטל בדרך שכל כך חששתי ממנה…
ממועקת נפש ומחיי פרך בספינת משוטים
כדי להטביע שם את האהבה, אש הגיהינום שלי.
לשוט אל האוצר הזה של הזמנים הבלויים.
בכוח האינסטינקט למצוא אותו, ואז להעבירו…
אל אדמות בתוליות ולבנות מאור.
לשרטט להן בדיו אלף ואחד גבולות.
לגלות מחדש לילות וימים את הארצות האלה,
את המדינות העצובות שנותנות לעצמן להיראות.
אלה שהאביב שלהן אינו אלא חורף שחור,
ינחמו את קיומי של אתמול.
להיטמע במקומות האלה, בדימויי העבר.
לשתות את האוקיינוס, היא ששכחה אותי,
בזכות הספינה הזאת, בעלת מזג כה רעוע,
שהיא זיכרוני האפל, ההפוך מעבר לכל מידה.)
מרוצה מכך ששכנע את עצמו לא לוותר, הוא עוצם את עיניו. כמו בחלום, הוא רואה את עצמו שוב בתקופה שבאה אחרי המפגש עם מיה, חסר סבלנות. כמו יומנו או התצלום, הוא רואה את עצמו כצד שלישי, כאילו הוא זוכר אדם אחר.
— ״אני שומע אותך, ניאל! כן, את שם! וגם אחותך.
דמיאן היסס להופיע אצל המוזה שלו, כי הבוקר עדיין צעיר מדי בשביל החוזה החברתי הזה. החוצפה של הטלפון, אותו מרחרח אינטימיות, תעניק לו גישה נסבלת. צלצול אחד…! שני!
— היא שחולקת עכשיו את המרחב שלך, מעט מחייך. — האם מיה טרחה למסור לך את רשמיה מן הקומיקס שלי? אני רוצה כל כך שתשתפי פעולה בטקסט. אינני יודע אם הקסם שהפעלתי נשא פרי, והסקרנות הזאת מעצבנת אותי. אילו רק יכולתי להשיג אחת מכן… — ובכל זאת, הן שם! … אני שומע צעדים, אפילו את קולותיהן.
החולם הזדעזע. האוויר עבר בקושי בקנה הנשימה. הוא התכווץ ורעד. באותו יום, היכרותו המושלמת עם שתיקות הבוקר אפשרה לו להבחין בכל מילה של חילופי דברים קצרים בין שתי האחיות.
— אם זה דמיאן, בבקשה תגידי לו שאני לא בבית! בסדר, מיה? …״
צלצול שישי! … האות האחרון? הוא לא העז לנתק, אחוז בתדהמה מן האינטואיציה שהפגינה המוזה שלו. איך ידעה? למה העזה?
— ניאל, אין לך זכות להחרים אותי! מה קרה לאמון שלך? … האם הרגעתי אותך כל כך בשיחות הבלתי פוסקות שלי אחרי הגניבה שהיית קורבנה, עד שעכשיו אני מיותר לחלוטין בעינייך?
— הלו! … הלו! … מי על הקו…?
— … מיה? … זה אני, דמיאן! אני יכול לדבר עם ניאל? … בניגוד לגאוותו הוא שאל את השאלה הריקה הזאת. הוא יכול היה לחשוף ששמע אותן מלכלכות עליו; אבל שמירת היתרונות של מערכת ההאזנה הזאת, המתאימה לגניבת סודותיה המתוקים ביותר של ניאל, הייתה חשובה יותר.
— … היא לא כאן כרגע. יש הודעה?
כפי שציפה, מיה אישרה את הסולידריות שלה עם אחותה. אולי מתוך רחמים, היא לא ניתקה בלי לומר לאמן שהיללה את כישוריו ואת הפרויקט שלו.
התקדמות לא צפויה או נסיגה פתאומית? החלומופת, רגיש עד כאב לזיכרון הדחייה הזאת, נראה קפוא. זעזוע מרפא? לעיתים קרובות כפול, הוא חש שוב באישיותו מתפצלת. הוא ממשש את האגו כדי להשיב את שלמות העצמי.
להיות רגיל, בלי להיות נורמלי ואף לא טאוטולוגי: הוא מוזיל קלישאה מקודשת, את הקטע השייקספירי המפורסם: ״להיות או לא להיות… או להיות רק אי־הוויה? … אני? … הוא? … או אנחנו? … שם מסתתרת השאלה!״ מדוע השאלה הזאת? — הוא מחפש את עצמו.
— לאן נעלמתי? מי אני? מהן התכונות האמיתיות של דמיאן? מה הפגם הגדול ביותר שלו? …
— לראות כפול בלי לשתות!
— מי מדבר?
— אני, דמיאן!
— אבל אני דמיאן.
— אם אתה אני, מי אני?
— שנינו, כלומר אני, דמיאן, החולם הקטן. זה שאם ימות, יגרור גם אותך אל מותך. ולהפך.
— אתה ההוכחה שאנחנו חייבים לצאת מזה.
— כן! לצאת מזה שנינו, מן השרשראות שניאל קלעה סביב צווארינו.
הוא מסתובב לפתע כנגד עצמו.
— הוא חייב לגמור עם זה!
— מי זה ״הוא״? — אתה? … או אנחנו?
— רגע, איפה היינו? כלומר, איפה הייתי?
— אתה מתכוון איפה אתה עכשיו! כי אני ״הוא״ ואתה ״אני״.
— כן, זה זה! אני דמיאן. ואתה, ״הוא״, אינך קשור למציאות. אתה תוצר, אפילו תוצר־לוואי, של הדמיון שלי הנתון בהזיה מתמדת. אתה מוציא אותי מדעתי! לפעמים אני מעז לאחל שמעולם לא הייתה לי היכולת הזאת לחלום בכל מקום ובכל תנאי. אני חי את התופעה האשלייתית הזאת שאני כבר לא מקורה, אפילו לא עד שלה, אלא משתתף בה ישירות באופן טבעי אך שפל. אני דורש את גלותך אל האיוולת, אלטר־אגו משני!
— לא! עכשיו אני זה שיספר לך! כי אני לא אסתיר דבר!
הצל משיב לעצמו את השליטה במהירות. תמיד לא נאמן, אבל אמיתי יותר ממנו. שניהם קשורים לאותם גלגלי הצלה, זיכרונות שיש להעלותם מחדש כמו פאזל סיני.
הבוקר הזה, עצוב מן הדחייה ומדכא מן הגשם, לא עמד להסתיים בלי להגדיל את תדהמתו של דמיאן. — לו ז׳ובים עומד לארח סטודנט צעיר. — ברוס ברוייט, שקפץ לרגע כדי לעשן ג׳וינט חשיש, סיפר זאת לדמיאן בקצרה. החולם היה שמח לדעת יותר, אבל ברוס נעלם יחד עם העשן הכחול שהתפזר. המקרה גרם לכך שיציאתו של בן משפחת ברוייט חפפה לזו של הטבח, שיצא להרוויח את לחמו וכבר שרק את חיבתו לסירים.
דמיאן, עטוף בתמימות פשוטה ובמראה ילדותי, יצא בחיפזון מביתו ורץ אל לו תוך כדי דילוגים. מעט שונה בעקבות שקיעתו הממושכת באותו בוקר, שכח בגוף ובנפש כמה שכנים שירו בו מאחור מבטי תוכחה כבדים וסאטיריים.
— היי, לו! מה נשמע? אתה הולך לעבודה, נכון?
— אכן, ידידי, אבל הזמן דוחק בי.
— שמעתי שיש לך דייר?
— החדשות רצות מהר בשכונה!
— כן, עוד מעט הן אפילו יקדימו את האירועים. — אבל מספיק בדיחות, אני רוצה לדבר איתך על משהו אחר. חלום.
— חלום! … מהר, אני רואה את האוטובוס שלי בעיקול השדרה, נאנח בייאוש בעודו מסיט את ראשו כדי להימנע מן המבט המטושטש של דמיאן, שהרבה להניע את ידיו יותר משהצליח לתאר במילים.
— … סביב שולחן יושבות ניאל ועוד שלושה אנשים. מאחור נשמע קול קורא: ״בחורות שהולכות למסעדות כבר אכלו הרבה!״
— זה הכול?
— כן, אבל חלמתי על ניאל!
— כמה מעניין, ואיזה צירוף מקרים מצחיק: סוף הסיפור שלך חופף להגעת האוטובוס שלי. — ביי!
עיניו נעוצות בלו, דמיאן, עטוף באותו חיוך שובבי שחתם את התשובה, איחל לו שלא ימצא מושב פנוי באוטובוס הצפוף. אחר כך, מודאג, תהה אם היה נכון לשפוך בחטף רק את החלק הראשון של החלום. איך יכול היה לחשוף הכול, כשדווקא לו מילא בו תפקיד מרכזי והמסמנים היו מעורפלים יותר, מתחכמים וכמעט מפלילים?
(לוס אנג׳לס. אני הולך על Sunset Boulevard. — על המדרכה עקבות רגליים. צבען כחול. באופן מוזר, אלה שלי. אני מתקדם בעקבותיהן. המסלול המסתורי מגיע לאגורה.
וילונות שקופים גדולים תוחמים את המרחב ומטשטשים בקושי עמודים גבוהים בעלי כותרות קורינתיות. כמה מטרים משם, על במה רחבה, שולחן ארוך ורחב מכוסה במפה לבנה. עליו מאכלים אקזוטיים מפתים, מגדלי מזון, מסודרים על צלחות זהב. מאחורי התצוגה הגרגנטואית עומד לו במדי שף.
במרכז הסצנה, ניאל בשמלת ערב מחוזרת בעדינות בידי ארבעה גברים. אני אחד מרביעיית המחזרים הזאת. גם כאן אינני נהנה מיתרון גובה יותר מאשר במציאות; אני הליצן הקטן שמצחיק את האחרים.
אז לו מזמין את כולנו לטעום מן המנות הנפלאות שלו. אחרי שהוא מגיש בנדיבות לשאר האורחים, הוא משליך בבוז כמה פירורים לצלחת השטוחה שלי.
ניאל רוקדת אז עם אחד המחזרים, כאילו בהמלצת ה״לא־מילולי״ של לו כבר בחרה בו, הכתירה את הנסיך שלה. בעצב אני מקנא ברוקדים. אני לבד ודחוי אפילו בחלום הזה.)
האוטובוס נעלם באופק בדיוק כשהאגדה של שינה אחת מסתיימת. בלי לחקות את הטבח: ״איזה צירוף מקרים מצחיק!״
הקור שהתחיל להרעיד את דמיאן החזיר אותו למציאות. בדרכו הביתה, ראשו מורם גבוה מן הרגיל, הוא בחן אחד מאותם חלונות תריסים בקומה השלישית ודמיין שם צללית שמענה אותו בציפייה. זו של ניאל, שבוודאי ניצלה את יציאתו של השכן מלמטה, שאין מילים לתאר את התנהגותו, כדי להתחפף.