פרק י׳

מרכז הסערה עדיין אינו מעליו. אלימותה גדלה בחשאי. העוצמה האלקטרומגנטית מעצימה את העקבות, את הסימנים של החזרה לאחור. הזמנים שחלפו חונקים את ההווה ומסחררים אותו. החיה חולמת, מתפתלת מכאב; מבחוץ לא רואים דבר.

הקולות נדחפים זה בזה, הזיות השמיעה מתעקשות להרוס אותו אך מאלצות אותו להילחם על הישרדותו. מולו מתייצבים החזיונות המורעלים, מזמינים אותו לדו־קרב, אבל רוחו הממציאה מביאה אותו לראות בחוויה הזאת מעין הומאופתיה פסיכולוגית…

עוד מעט שש בערב. השעה הרגילה של חדשות הטלוויזיה: רוע שחיים אותו, הכרחי כביכול. הייסורים, רבים מדי, מכריזים על עצמם בקבוצות. בכל רחבי העולם, במשך מאות שנים שאין למנותן, בני אדם קורעים זה את עורו של זה. (מנהגים ומסורות?…)

החלומופת אינו זקוק לעזרת איש כדי להתעלל בעצמו. די לו לפתוח את שסתומי הזיכרון ולתת לעצמו להידחף, בטלטלות, אל אותה תקופה הסובבת את המוזה שלו. הספה הרכה מתעתעת בו בתוך סבלו, והוא מניח לבטהובן לערסל אותו באודיסיאה.

ידו הימנית מתעוררת ומשתחררת, ואצבעותיו מבצעות תנועה מעגלית. המחווה האינסטינקטיבית הזאת היא חזרה לא־מודעת על פעולת הכתיבה, שפעם הצליחה לסטור לשעותיו הקשות. התקשורת מולידה הבנה…

— לתקשר! לתקשר! אין לי עוד שום מטרה אחרת בראש! קרא דמיאן ושלח אנחה ארוכה וחזקה לעבר הקומה השלישית. — לכתוב לה?… שוב, בלי תשובה?… כמה מכתבים כתבתי בתוך אי־הנוחות של מילים שלא חזרו אליי כחום של תודה או, בצורה הרשמית יותר, כאישור קבלה?… איך לגרום לה לזהות את עצמה כאישה חזקה ודעתנית, כ־״Hard Headed Woman״, המוזה האמיתית של גאונותי היוצרת? באיזו תחבולה לגרום לה לאצור בהרמוניה את תשוקתי ולעטוף את מסריי בקטיפה, עד שתתחיל לקשור את ביתה שלה אליי?…

חסום בהשראתו בגלל שלוותה הבלתי משתנה של שכנתו, הוא מדד ושקל את נקודות הרגישות של ניאל, בת מזל עקרב. הוא חיפש את הצורה הספרותית המתאימה ביותר, זו שתתרגם בחן ובוודאות את כוונותיו — מן ההססניות וחסרות ההחלטה ביותר ועד המפורשות ביותר.

— יש לי כל כך הרבה דברים לומר לה. כל כך הרבה תמונות להפוך למילים, רגשות שמסתתרים עמוק בתוך מחשבותיי ולהפקיד בידיה. — פוזה, בלי פרוזה. — שיר?… אולי?… — לא תהיה לי המקוריות של קרלוס; אין לי הידע שלו ולא הסגנון התמציתי והישיר שלו. אבל הליריות תהיה שלוחה של נשמתי.

מבלי להפסיק לשמור, מציץ מדי פעם לעבר הדלת, דמיאן התיישב לאט ליד שולחן המטבח. לפניו היו רק דף אחד ועט רגיל מאוד. הוא עצר את נשימתו וחילץ מבטנו את האנרגיה החיונית שממנה אמור היה לפרוץ שיר הראוי למוזה שלו. ואז, בספונטניות של חרזן תמים, כתב כמה בתים צורמים ואחר כך ליטש אותם…

(המפגש עם פיה…
חלום בתוך המציאות.
יופי מהפנט!
קסם נפלא…
או אכזריות לא־מודעת?
מהר, להשכיח
את העלוב הקטן שעל מפתנך
חיפש נשמה שתקל על כאבו,
אך בתוך רגע…
…הסעירה את נפשו.
מהר! להציע רעיון מטורף!
משאלה לעזור
לכל המכשפות שנשרפו,
באכזריות,
בידי חוקי הזר.
ובעתיד שכמעט בהישג יד,
לטבול בעינייך השמימיות,
כדי להיות שלם.
לנצח…
…קוסם, אפילו מכשף!
פתחי לי את דלתך,
לאור נשמתי!)

העט האט כשחתם את שמו בתחתית ערימת המילים, מפני שכמה מן השורות העלו מחדש זיכרון של עלבון שפגע בפיה, שטות ששכח. הפליאה של הפנטזיה הספרותית התפזרה, וההיסוס במחווה האחרונה של הכתיבה העלה זיכרון אחר, דוחה.

— או שאת אוהבת אותי!… או שאת הולכת!

האזהרה הזאת, שנזרקה מן החדר העלוב שלו לעבר ניאל, הייתה קטנוניות של מאצ׳ו גאה ומתוסכל. בלי סיבה של ממש לעשות זאת, ובוודאי בלי הנתונים הדרושים כדי להידמות לטיפוס הגברי הזה, קריאת הציד נועדה למשוך את תשומת לבה של שכנתו, אך גם להרשים את הקהל: חבורה קטנה של צעירים שטרם עמדו במבחנים של ממש, וברוס שימש להם מנהיג רוחני.

הם מילאו את החירות שרכש דמיאן זה מקרוב לאחר כישלון נישואיו; בתמורה הוא נהנה בחינם מבתי המרקחת הבלתי חוקיים שלהם. האם הייתה זו המריחואנה, הסירנה הצמחית הזאת, שהשליכה אותו אל חופי היומרה? או אהבה שכבר חש שהיא בלתי אפשרית?

נפשו של החלומופת נסחפת לבלבול שאין להכחישו, המתבסס בתוך הסתעפויות זיכרונותיו הסבוכות. מקור התעייה הוא הפלאשבק שהשתחל סובייקטיבית בעת כתיבת השיר, ובייחוד כאשר חתם עליו. הסחרחורת שוב גוזלת ממנו את התחושה כאילו נעשה לזיכרון של מישהו אחר… כמו ניתור חוזר, הד, נקישה של האובססיה שלו למספר שתיים: מבנה הספק המחייב בהחלט לפחות שני כיוונים. נפוח מספקנות, המועקה העוטפת אותו פוגעת בביטחונו. נחישותו דועכת.

להתאושש בעזרת פתרון נאיבי?… למה לא! — להכפיל פי עשרה את הבעיה כדי להחליש אותה!

זמנו קצוב, שכן תכנן עשרים וארבע שעות של התכנסות עמוקה. לכן בחר לשקר לעצמו ולהחדיר אנכרוניזם אל הרצף המשוחזר מתוך עברו. לחפור בזיכרונו, לנבור בתאים שבהם מסתתרות הרפתקאות מפוקפקות שחווה עם חבורת הצעירים הערמומיים.

החלומופת מדמיין את עצמו, דמיאן, יושב שם מול החרוזים הכתובים על נייר כחול, מרמה את עצמו. השקר הכרונולוגי הכרחי, מפני שבאותה שנה זיכרונו נשא אותו רחוק יותר, לאחור…

— אני זוכר!…?…! בערך שבועיים אחרי האולטימטום הנורא הזה שהטחתי בניאל!… נאלצתי לעזוב את העיר ולנסוע לכפר כדי להתאושש. עצם רעיון הגירושים לא פגע בי, אבל רכות עורה של מילן ומגעי החיבה העדינים שלה חסרו לי.

לפני שנסעתי לנוח אצל הוריי הנדיבים, מסרתי את מפתחות החדר שלי לברוס ברוייט ואמרתי לו באדישות שינצל אותם עד הסוף… אבל גבולותיו של אדם אחד אינם בהכרח גבולותיו של אחר. היחסיות חלה אפילו על עקרון החירות.

ולכן!… כשחזרתי גיליתי את… התועבה הפראית של ברוס ושל החבורה העבריינית שלו. — הרס מוחלט. — במבט ראשון, רק שני בקבוקי שמפניה ריקים העניקו מעט חגיגיות לדירה. חדר השינה היה הפוך; במטבח התייבשו קרומי פיצה בצלחות להנאתן הבלעדית של כמה זבובים; היין המבעבע נגמר; ואילו המקלחת זרמה במלוא הכוח. מישהו סגר את המים…! — מתוך החדר הזעיר, שממדיו כשל שירותים במטוס, יצאה צעירה עטופה בחלוק הרחצה שלי. תמימה ומוטרדת מנוכחותי, נדמה היה שהיא עטופה בענן אדים שנמלט יחד איתה מאותה קופסה צפופה, מלכודת לכל קלאוסטרופוב של מעליות. — היא בדיוק התקלחה שם.

היא נראתה בת שש־עשרה או שבע־עשרה בערך והיו לה, אם יורשה לי לומר… עיניים בכחול ״ניאלי״. ההשוואה הזאת דגדגה מיד את מנגנון הדמיון שלי. ובכל זאת, צעירותה ואי־נוחותה הטילו מעל הכול אמת אחת: היה צריך להגן עליה.

מיד, בלי שמץ הפתעה מן החזרה שלי, מייק, סוחר הסמים של החבורה, קרא אליי וניסה לגרור אותי אל מעשיהם, בחוצפה מגונה של מי שאינו רואה שום בעיה במה שזה עתה קרה.

— …היא יפה! אה?… עכשיו תורך!… אנחנו כבר עשינו מה שרצינו! נכון, ברוס?!

— בדיוק, man!… ואתה צריך לשמוע את כל מה שהכרחנו אותה לעבור! הא! הא!

האם ברוס ענה בלי בושה ובלי מבוכה מתוך התרברבות?… אמת, שקר או שחצנות?… לא משנה! אבוד, נעשיתי שותף בעל כורחי להתנהגות שלהם.

מקובע על רעיון אחד, מייק חזר על הצעתו המגונה…

— …יאללה, דמיאן, עכשיו תורך!… היא לא תגיד מילה! נכון, סופי?

— לא! אני לא רוצה יותר. נמאס לי…!

מאז ההצעה המתעקשת של הסוטה הצעיר היא לא דיברה אלא על רצונה ללכת. מודאגת, היא הפנתה אליי את אותו מבט של גועל, אותה הבעת דחייה שמצאתי אצל ניאל. המחסור וההתנזרות הארוכה מדי ניכרו בארשתי הקפואה. כנראה גם בעיניה הייתי דוחה. אבל הסירוב שלה היה ברור והיה צריך לכבד אותו.

כמו רוקרים צעירים שממתינים למופע שמאחר להתחיל, כל הארבעה רטנו ומחו נגד הקיפאון שלי ונגד התנגדותה של סופי. הם שיפדו אותנו באיומים ובאזהרות, כמו מאפיונרים מתחילים הנחושים לכפות את ה״הגנה״ המדומה שלהם. כבר לא ידעתי לאן לפנות, ולכן לקחתי את הצעירה איתי אל החדר היחיד בדירה שאפשר היה לסגור בדלת נעולה: הסטודיו שלי.

עמדתי בלי לזוז ופשוט בחנתי אותה, ובעיקר שמתי לב לחרדה שלה. מה עוד יכולתי לעשות? רק שאלתי אם היא בסדר ומה היא רוצה לעשות.

מופתעת מכך שלא ביקשתי דבר נוסף, הידקה את חלוק הרחצה סביבה והודיעה לי שהיא פשוט רוצה ללכת. התמימות הזאת עוררה בי חיבה כלפיה, אבל…!

אבל חשבתי על ניאל!

דמותה של סופי התפוגגה בטרנספיגורציה דמיונית, ובמקומה הופיעה המוזה שלי. המטמורפוזה הנפשית הזאת יצרה אפקט בלתי צפוי: אפילו תגובתי לאשליה נעשתה מזויפת.

בהתחשב בשעה המאוחרת שכנעתי את עצמי שניאל שוכבת במיטתה, אולי קוראת בתנוחה נינוחה. לאחר שהערכתי את טווח קולי לפי האקוסטיקה של החדר הסגור, קראתי בקול מדוד היטב, מוודא שהישנה או הקוראת תשמע אותי, בעוד אני מעמיד פנים שאני פונה אל המתבגרת המופתעת: ״אני אוהב את האישה. שליחותי עלי אדמות היא לעזור לה. אני אוהב את ה־Femme, ב־F גדולה!״ בלי שהכוונה תהיה באמת חולנית או חסרת רגישות לעניין הפמיניסטי, ההזיה הזאת ביקשה להנחות את ניאל אל תפיסה אידיאליסטית יותר של היוצר שהייתי.

כשראיתי את התדהמה שעורר בסופי עודף הטירוף המרוכז הזה, דיברתי איתה בכנות רבה יותר ובחופש קטן יותר.

פטרנליסט ומטיף מוסר, הזהרתי אותה מן הסכנה הטמונה ביחסים נועזים מן הסוג הזה: נערה צעירה לבדה בתוך להקת זאבים מזיקים. ואז, כדי לגרום לארבעת האחרים לחשוב שקיבלו את מבוקשם ולאפשר לסופי לצאת בלי לחץ נוסף, אלתרנו כמה קולות מאחורי הדלת. מרוצים מן ההצגה, המדכאים נתנו לה ללכת. אחר כך גם הם עזבו את החדר שלי והחזירו לי את המפתח ואת עצמאותי.

הקלה, במקום ובו ברגע…! ובכל זאת נשארה המחשבה על פגיעותה של סופי ועל אותם מחוות אנושיות שנדמה שכבר הפסיקה לצפות להן. מאוחר יותר, אבוד בחסותה המגוננת של מיטתי, חלמתי עמוקות על ניאל… עמוק בתוכי, הפוריטן פנה אל החטא.

למחרת — זעם וצעקות! ניאל באה אליי לקרוע את מיתרי קולה מרוב תוכחות על המהומה של הימים הקודמים. צירוף מקרים מצער. מתוך הכנסת אורחים היא אירחה שתי חברות מאמסטרדם שביקרו במונטריאול; מתוך נדיבות היא עצמה ישנה מחוץ לבית. היא עשתה הכול כדי שההולנדיות ייהנו ככל האפשר מאירוחה, מן המקלט ומהפילנתרופיה שלה, אך יותר מכול מן השקט והמנוחה שקיוו למצוא.

ובצדק, הן התלוננו בפני ניאל על הרעש; הן ראו את הסביבה כמסוכנת ועלובה, הפצירו בה לעבור דירה למען ביטחונה, ואז עזבו כשהן מאחלות לה הצלחה רבה.

— אני מצטער! אני מצטער!… לא הייתי כאן. השארתי את המפתחות שלי לברוס ברוייט, ואני מתחנן שתאמיני לי: אילו יכולתי לצפות…

— אל תנסה לשכנע אותי בחפותך, דמיאן! אני בטוחה שכל הרעש הזה, כל השטויות שלכם, תוכננו מראש. ניסית באמצעות המהומה הזאת להציק לי!… להרעיל לי את החיים כאילו עצם הנוכחות שלך לא מספיקה!

פגיעה ישירה!

לא יכולתי להצדיק את עצמי לא בחיוב ולא בשלילה. הנאום הזה פירק את הברות המילים שעלו בראשי; רק הסבר מתחמק עוד היה אפשר להציע לה, וזה הרגיז אותה עוד יותר. חרטות שלא במקומן פרצו אז החוצה, דוחקות ומרסקות את תשוקותיי התמימות.

למעשה כן רציתי שיבחינו בי. אבל רק באמצעות היעדרותי. (נאיבי!)… אירוניה מטלטלת של הגורל. באסטרטגיה הזאת של התרחקות כהעמדת פנים של היעדרות — ניאל היא שמשתמשת היום. המחסום החמקמק הזה קיים מפני שהיא מאמינה שראתה אותי כפי שאני באמת. ובכל זאת היו רגעים שלא נמחקו, אף שלא ביקשתי להראות לה את צדדיי האפלים ביותר. מאחר שלא מצאתי את עצמי יפה, גבוה וחזק, טיפחתי את הרעיון האבסורדי שבסופו של דבר תיכנע כאשר תגלה את מעלותיי. — אומרים שהמגוחך אינו הורג?… שקר! — בתוכי מתה הערצתי לאבסורד.

סיפור!… Fairy tale!… Märchen! — האמנתי לסיפור על הנסיך שהפך לצפרדע. למרבה הצער, בזמן שהמתנתי לנשיקה עישנתי את עשב השטן. ״עשן! עשן, אדון דו־חיים. קח מלוא הפה! תתנפח, תתנפח עד ה־fatum שבו תיקרע לאלף חתיכות!״ הנה! אני מרוסק. אני כמו ריק, ואת האין הזה שחי איתי בסדיזם — אני הזמנתי. פעם הנסיכה הייתה מדברת אליי ומביטה בי קצת. עכשיו — כלום! אפס! שום דבר! — אהבתי סובלת מעיוורון: איני רואה אותה עוד, לא אותה ולא את האור שהיא מסתירה בעזרת הקרובים אליה.

לאחר ההרהור הקצר הזה בפלאשבק שאינו מסונכרן, דמיאן קרא שוב את השיר שזה עתה כתב. ייסורים ואשמה הלמו בו. הוא לקח את העט, בלי לשקול את ההשלכות, ומחק את הפועל ״לטבול״. מצפונו, שאומץ לבו התנדנד אל הבריחה, גרם לו לסיים את השורה כך: ״מעיני השמים שלך — להתנתק…״

לאחר שהחליק למעטפה כחולה את הטקסט שהעתיק בקפידה, הניח, לפי טקסיו המעושים, את המסר הצבוע בדמיאניזם בתיבת המכתבים הישנה של מספר 2379. ולא לפני שכדי להגדיל את סיכוייו השאיר נשיקה על לב הנייר… במקום שבו הופיע שמה של אהובתו, רגע לפני בוא הדוור.

המשך »