פרק ט׳

בחיפוש אחר החלמה מהירה, האיש שאוניריותו השתבשה מגיב ביבבה חדה. צליל מבוהל שנקרע מתוך קשר האורב במקלעת השמש שלו. את הכאב הזה הוא מוסר לאווירה החונקת של הסלון.

שוכב על בטנו, הספה משמשת לו כרטייה, הוא מזיל, כמו מתוך תחושה מוקדמת, כמה דמעות; בלוטות הדמע שלו מופעלות בידי הציפייה למבחנים מכאיבים שיחשיכו את חיי האהבה שלו. המרירות מתקרבת.

ניאל עמדה לעשות הכול כדי לחמוק מתשוקותיו של החולם. לא להיראות עוד. בחלומותיו הוא נשא אותה לשחקים; היא תפשיט אותו ותעמיד אותו עירום. — הוא התעלה מעבר לה. היא תמחץ אותו. פשוט מבחינתה: היא תעוור אותו בהיעדרות מדומה.

בלתי צפויה כהתקפת הפתע על פרל הארבור, ניאל הכריזה באירוניה על מלחמתה באמצעות הרמז הדו־משמעי שהשמיעה כשהזכירה את היצירה שדמיאן העניק לה. ביקורו הבלתי רצוי והמטריד של האנטי־קונפורמיסט שתמיד הפך לטיפה שהגדישה את הכוס, לביס העודף שלפני הבחילה. ניאל כבר לא יכלה לשאת זאת. ניסיונות התיקון הסתיימו בכישלון.

כמו כת המקבלת מעמד רשמי, נוצר שבט. אין לו מטרה דתית, הומניטרית או פוליטית. מטרתו היחידה: להרוס את מורל המחנה היריב… מטרה קלה ומגוחכת: חיל רגלי יחיד. דמיאן, החייל חסר הביטחון.

מבחינה אסטרטגית היה להם יתרון. העליונות המספרית והעובדה שהם ממש צעדו מעל ראשו של הדייר מלמטה כמעט הבטיחו את ניצחון שבטה של המוזה. כלי הנשק שלהם: פצצות מילוליות, עצמאות עיקשת, דעות קדומות, קדחת ריגול, הצגות והתנהגויות סתומות. הנשק האכזרי והקטלני ביותר, למרות תמימותו למראית עין: למנוע בשיטתיות כל מפגש בין החולם לבין מקור האנרגיה שלו — ניאל עצמה.

להגנתו עמדו לרשות דמיאן רק המגינים השבריריים האלה: תמימות למחצה, אלטרואיזם מופרז ופלצבו — שימוש בסמים בשעת הצורך. משאביו: דמיונו ואהבתו לגנרלית של האויב.

הוא ידע היטב שחרב מורעלת תלויה מעל נשמתו. מתוך גבורה? מתוך תשוקה? הוא ילך עד הסוף!

— ניאל! איפה את?… אלוהים, למה היא מתחבאת כך? — אחרי כל השעות האלה שבהן הקשבתי לה חיה, איך היא מעזה לגרום לי להאמין שהיא איננה שם למעלה?

היא חיה שם! היא מדברת שם, הולכת שם, אוכלת שם, מזדיינת שם. היא יוצאת מביתה, חוזרת אליו ונעה בלי שאצליח אפילו לראות את הצל שלה משתרך באיזו פינה?

היא אפילו הרשתה לעצמה את המותרות של מספר טלפון חסוי.

לדמיאן הייתה תחושה שמתבשלות כמה מזימות. ובכל זאת לא הייתה בידו שום הוכחה ממשית. כל מה שנגע לניאל נעשה בלתי מוחשי עד כדי בהלה. שוב ושוב חזרו שאלות משורשרות, קשורות זו בזו, שהתרוצצו בראשו כסוסי פרא מותשים אחרי מרוץ אימה.

— אני שומע את צעדיה, היא עדיין גרה למעלה… אז למה מיה משקרת לי? — למה האיש הזה, מארק, שהיא התייעצה איתו בעניין שיתוף הפעולה, לא חזר לקחת את הדואר שלו, אחרי שהתגאה, בצורה חולנית כמעט, שהוא האיש שהיא בחרה לכך? — לו ז׳ובים והדייר שלו קרלוס מכחישים שהם רואים אותה בקביעות. איך ייתכן שאני שומע אותם מבקרים את שתי האחיות כמעט בכל יום? — איך הצליח ברוס ברוייט לדעת את שמו של הסטודנט הצעיר שהטבח מארח?…

בכל פעם, כשהיה קוטע את רצף השאלות שחלפו זו אחר זו… בטור אינדיאני, הוא ניסה להביט באופן חיובי בבעיותיו המתרבות ולחשוב על פתרון מהיר שיחזיר אותו לקשר עם ניאל. בהיסח דעת, כאילו סביבתו בלבד מסוגלת להעניק לו השראה, העיף מבט סביבו. במשך כמה שניות ננעץ מבטו במערכת הסטריאו המיושנת שלו.

— המוזיקה! המוזיקה! קרא.

בלי להתמהמה ניגש לאוסף התקליטים שלו וחיטט בעצבנות בין הכותרים המעטים שבו. בעצבנות גדולה עוד יותר שלף מתוך עטיפה ששוליה שחוקים אחד מן התקליטים המזוהים ביותר עם אהבתו למוזה. הוא הניח את תקליט הוויניל בעדינות על הפטיפון, כמעט כטקס היטהרות, והוריד עליו את הזרוע המכנית המאוזנת עדיין, שאליה נצמדה עם השנים מחט ישנה ושחוקה כל כך שחרצה את התלמים יותר משהתחקתה אחריהם. הרמקולים ירקו את זרמי החריקה הראשונים: כמה אקורדי גיטרה קצרים כפתיחה, ואז קולו של Cat Stevens המשיך: « I’m looking for a hard headed woman. One who will take me for myself… »

הוא שמר באנוכיות את מחשבותיו לעצמו כדי לא להסגיר את התחבולה, והתענג על המילים הראשונות של סימפוניית מסרי האהבה שישלח לה. כמו מטחים של קרב אחרון למען האהבה, הם יעופו אל תת־המודע של שכנתו עד שלא תוכל עוד להכחיש את אמיתות רגשותיו.

— אני אוהב אותך, אישה חזקה ודעתנית. לא תוכלי למנוע ממני למסור לך את רגשותיי, ואם בפעם הראשונה הצלחתי לפנות אלייך באמצעות שיר של Cat Stevens, עכשיו אני שוב ניגש אלייך דרכו. השירים שלו מרגשים אותך כי משמעויות אישיות כבר נתקעו בהם? את עוד תראי את הדמות שלי דוחקת אותן החוצה! ובאשר לבעיות, לחרטות שעלולות לצור על מצפוני — לא יהיה להן כוח, לא תהיה להן השפעה. הגוף שלי, הרוח שלי, החיים שלי נשחקים כדי להזין את התרבות; אז למה שלא אשעבד גם אותה כדי לכבוש אותך, מוזה?

מאותו רגע דמיאן היה מתכתב עם ניאל בדרך סינתטית, באמצעות מילות הפלסטיק האלה, מכתבים תכופים ויוזמות משונות…

למחרת, באור הראשון של היום, בטוח שאיש לא יראה אותו ובלי להשמיע אפילו אנחה, יצא מביתו. ליד המדרגות, על האספלט, בצבע ספריי אדום, צייר לב סביב מה שכתב רגעים אחדים קודם לכן… (« אני אוהב אותך, Hard Headed Woman! »)

כשחזר לביתו באותה דרך… לא היה אכפת לו מתגובתם הצפויה של בעלי הבית, שבכל מקרה הכירו בו כטיפוס מקורי, תמהוני קצת יותר מדי ״מרחף״. freak בלתי מזיק. ובעיקר לא היה אכפת לו מן הרכילות שההפנינג המוסווה הזה יעורר. עצם המחשבה על המוזה שלו קוראת את הגרפיטי, על תדהמתה המזוקקת לכדי הלם, מילאה אותו אושר.

***

כדי להעניק בסיס מוצק יותר להופעת הזיכרונות המשתנים הללו, החלומופת מאזין לסימפוניה החמישית של בטהובן. ״טה, טה, טה… טה!״ הפילהרמונית של ברלין, בניצוחו של קראיאן, מתחילה… המוות דופק!

בו בזמן — רעד של אור בשמים שכבר החשיכו. ברק!… למשך הזיה קצרה, השמים מכים שורש ב־alma mater. הרעם, מצדו, מקבע בעדינות את תבליטו בתוך אנחות הסימפוניה.

כקורבן מבולבל מסחף אקספוננציאלי של זיכרונו, הוא חושש מן הפלאשבקים של הטלטלה הגדולה. מכורבל בתנוחה עוברית באחת מפינות החדר הצר, הוא מפחד. החשש לחוות מחדש בגופו את הזיכרונות הבלתי נמנעים מקמיל לרגע את כוונותיו. ידיו משמשות לו מחסות מאולתרים.

לא לזכור עוד!… לשווא! מאוחר מדי. השחקנים כבר במקומם על הבמה הצמיגה שהיא מוחו. התפאורה לא השתנתה, אפשר כמעט למשש את הזיכרונות. התפיסה שונה, אבל הצורה והתוכן נשארים זהים, כי העבר אינו נכחד. קולות קורנים מתוך חלומותיו הקבורים; בתחילה חלשים לאין שיעור, אחר כך הם נשמעים בעזרת תגבור של סופות ואלימות מוזיקלית…

דמיאן כבר לא עבד. בלי ניאל, האמנות איבדה את משמעותה. הוא בזבז את זמנו בתקווה הצנועה להציץ במוזה שלו. בכל צעד, חרישי או לא, שנשמע במדרגות, היה ממהר אל עמדת השמירה הראשונה שלו — חלון חדר השינה. משם עקב למעשה אחרי הכניסות והיציאות. כשהקומה שמעליו התרוקנה, היה מתמקם ללא לאות בעמדות תצפית אחרות, חלון הסלון או חלון הסטודיו. משם, עדיין בלתי נראה, שדה המעקב שלו התרחב עד שכלל את רחוב לה פֶּה גלוריוז, את הפארק שלו ואת שדרות דה מֶזונֶב.

בשעות הריקות היה כותב מכתבים לניאל או מחבר שירים בהשראתה. מאחר שטען שאין לו שום כישרון לכתיבה, היה מעבד ומנסח אותם מחדש במשך שעות ארוכות. בגחמה בחר בקפידה את אלה שנצצו בין הטקסטים. אחר כך החליק אותם לתיבת הדואר של ניאל. בזהירות המתין לדוור כדי לוודא שמילותיו באמת מתערבבות בשאר הדואר המיועד לדיירת הקומה השלישית.

אבל הוא חשב גם על דרכים אחרות שיוכלו להוביל אותו אל ניאל. כך עלה בו החשד שידידות עם קרלוס עשויה להועיל. לכן החל לעקוב אחר תנועותיו של הסטודנט, הדייר של לו ז׳ובים.

ביום האחרון של נובמבר הבחין דמיאן בקרלוס מתקדם במסלול שאפשר לכנותו מתפתל, וניגש לקראתו כדי לפנות אליו. אילו הסטודנט לא היה מספר לו שהוא חוזר משיעור ספרות, דמיאן היה חושב שהוא חוזר דווקא משיעור ייננות, עד כדי כך הדיף האיש שמולו אלכוהול. החולם חש אי־נוחות, כמעט מסוחרר מן האדים, אבל הטיפוס שלפניו ייצג סיכוי להתחבר מחדש אל המוזה שלו.

מונחה בידי אינטואיציה עדינה, ליווה את קרלוס עד דלתו. אותה כניסה כמו זו של ניאל. אותו מבוא. הפתעה שדמיאן לא העז לקוות לה: הדייר של לו מזמין אותו פנימה.

— היי, אמן. מה דעתך שנשתה משהו ביחד? יש לי בקבוק אדום בבית!

— אני לא נדחף?

— מה פתאום! מה פתאום! יאללה, בוא!

זו הייתה הפעם הראשונה שכף רגלו דרכה בדירה הסמוכה לזו של ניאל. אחרי שיחה קצרה על הכול ועל כלום, קרלוס עבר לדבר על לימודיו באוניברסיטה.

— כבר אמרתי לך שאני לומד ספרות ב־UQAM?… רוצה שאקריא לך שיר שלי?!

— העניין הוא שאני לא באמת מסוגל להעריך…

— אחד המרצים לספרות אמר לי שזה חרא. אבל הוא לא מבין כלום!… תקשיב לזה: ״העולם הוא חרא! הכול חרא!… זה מחרבן לי את החיים!״ נו, מה אתה אומר?

— אה…!

אילם מתדהמה, דמיאן לא העז להשמיע את דעתו האמיתית. מצד אחד חשב שהסגנון הספרותי הזה שמנוני עד גיחוך, ומצד שני שאילו העולם היה זקוק לטבור, קרלוס היה מתאים מאוד למלא את החלל. אבל הוא העריך שאם יודיע לו על הבחילה שעוררה בו קריאת הזוועה הזאת, סיכוייו להתפייס עם ניאל יקטנו מאוד. לכן החליט להשתמש בעוד קצת דיפלומטיה…

— הממ… אני חושב שהמרצה שלך קצת הגזים בביקורת שלו. הממ… זו טיוטה ראשונה?…

מופתע מן השאלה האחרונה, המשורר הסקטולוגי ניסה להתחמק.

— תסלח לי שאני מעיף אותך, אבל אני חייב לחזור לקורסים המחורבנים שלי. SHIT!

הבזק של השראה. הקומה השלישית נפתחה לפניו כמו לב פתוח. דמיאן חש שהזדמנות כזאת אולי לא תחזור עוד זמן רב, והפנה לדייר בקשה דחופה.

— תגיד לי, קרלוס… כרגע אין אף אחד אצל ניאל ומיה, נכון?… הדירות שלכם מחוברות ואין ביניהן מנעול או בריח, נכון?… וחוץ מזה אני רואה שהדלתות של שתי הדירות פתוחות לרווחה… ו…

— נו כבר! תגיע לעניין!

— אה… יש לי וידוי… אני אוהב את ניאל, והייתי רוצה מאוד לבקר במקום שבו היא חיה. כבר הייתי שם פעם, אבל זה היה מזמן…! בבקשה, רק לכמה דקות!

ריכוך פתאומי, אולי מפני שכבדו של קרלוס כבר דחק בו להתפכח מן היין? קרלוס נעתר לתחינתו הנרגשת של החולם, שלא שתה אלא כוס אחת.

— בסדר!… אבל אל תספר לאף אחד. זה לא הבית שלי…! אם לו יגלה, אצטרך לעבור מכאן. אתה יודע שהוא מארח אותי בחינם. — טוב! לך, תסתכל!

מן האופן שבו התנהג קרלוס היה ברור שהטבח מחזיק אותו קצר ושהוא פוחד לסטות אפילו מעט מן הכללים. קרלוס, האלכוהוליסט והמשורר הסקטולוגי, לא היה בחור רע, אבל כשהוא נאלץ לפעול כבובה בידיו של לו, נדמה היה שהוא מאבד חלק גדול ממרחב הפעולה שלו, מאותה חירות מטורפת שהחיים הסטודנטיאליים דורשים.

תענוג!… הגיע הרגע היקר. דמיאן השתדל לשמור על מלוא צלילותו על חשבון שמחתו, מצלם ורושם הכול בדמיונו.

(״סריקה אחת פשוטה במבט בכניסה למאורתה של ניאל מספיקה לי כדי לבדוק את חלוקת החללים ולערוך מלאי חלקי של תכולתה כאילו היה מדובר באוצר.

משמאל, בסלון המרוהט בנוחות, ספה דו־מושבית בגוונים טבעיים נמשכת לאורך הקיר. (שם! במשך שעות ארוכות היינו משוחחים על עתידנו, על עברה ועל עברי, ובו בזמן מלטפים, מנשקים את העדים הגופניים להתפתחויות הרוחניות של שנינו: שני גופינו מגלים זה את זה, מטורפים זה על זה בלי שובע.) קרוב יותר לדלת בנויה ספרייה כפרית מלוחות מצופים לכה ולבנים מוערמות; כותרות הספרים מעידות על מגוון גדול של נושאים. (שם, בעודנו מעיינים וקוראים בספרים האלה, היינו מגלים שנינו בתדהמה שהפלא הראשון בעולם נמצא בחלום האנושי הראשוני.) ולבסוף, כמה צמחים בריאים, תלויים או מונחים בתבונה, שולטים מעל מערכת סטריאו פשוטה אך חדשה משלי. (שם, בעדינות, הייתי מוכיח לה שגם אני מעדיף כמה יצירות במוזיקה הקלאסית: ״מה היית אומרת, ניאל, אם נקשיב לאורטוריה ״משיח״ של הנדל?… אלא אם את מעדיפה את האודות לסנט ססיליה של פרסל, או את King Arthur שלו?… או את הטוקטה ופוגה ברה מינור, BWV 565, של באך.״)

מקוריות מסוימת בעיצוב מפלרטטת עם העין ועם הדמיון. בקיר המפריד בין הסלון לחדר השינה נפער פתח גדול, שכמעט אינו מותיר אלא קיר נמוך אופקי אחד: מעין חלון פנימי המזמין, אם יזדמן, לפתיחיהן של גומחות מסעירות. אזור המנוחה או הבעירה הגופנית של המוזה שלי (…לפי המקרה המתוק…) מרוהט בצניעות בשידת מגירות שעליה מונחים תיק מניקור ומברשת שיער. מיטתה, לעומת זאת, בנויה מקווים פשוטים בלי להיות מודרנית. היא מכוסה בסדיני סאטן לבנים. (שם, אנחנו…!) ואם הסלון של ניאל מקביל בדיוק לשלי שמתחתיו, חדר השינה שלה מתנשא מעל הסטודיו שלי…״)

— מהר! אין לי את כל היום להשאיר אותך כאן להסתובב! לעג קרלוס, וקטע לזמן־מה את הפנטזיות הארוטיות של דמיאן.

(כשאני מסתובב ימינה… המטבח. פינת אוכל מעץ בגימור צבוע, ובה שולחן עגול וארבעה כיסאות, מבריקה בגימור שמזכיר אגוז. (אני זוכר שישבתי שם באותו ערב מפורסם של חמישה ביולי. הייתי מסטול לגמרי; אבל אילו ניאל אמרה לי: ״כן!״?) גם מכשירי החשמל נשארו כפי שהיו, תנור ומקרר בחום כהה מאוד. מדף לבן קטן משלים את מספר הארונות המצומצם; על המדף העליון כמה עציצים קטנים, ועל התחתונים כמה אביזרי מטבח בלי כתם אחד. סמוך ליציאה האחורית, דלפק קטן וכיור, זעיר כמו שלי, נראים כאילו הם חונקים זה את זה במלחמת טריטוריה.)

דמיאן העלה חיוך מטופש כדי להרגיע את מארחו, שפחד מחזרתן הפתאומית של אחת משתי האחיות. בנימה מנותקת כל כך שהעניקה לו ארשת של מתבדח קפוא־פנים, הודה בפני שכנו החדש:

— אתה רואה את הכיור הקטן הזה, קרלוס?… לעולם לא היית מנחש, אבל לעיתים קרובות יש לי הרגשה שניאל ואני שוטפים כלים בדיוק באותו זמן. אף שאנחנו גרים כל אחד בדירה שלו, אני מדמיין שאנחנו חיים יחד. פעם אפילו שברתי צלחת שנפלה לי על הרצפה כי חשבתי שניאל כועסת עליי משום שלא אמרה לי דבר.

כשראה את חוסר הסבלנות המשתלט על הסטודנט, דמיאן קיצר את ההזיה שלו והניח את רגליו על סף החדר האחרון.

עוד ספרייה, בנויה באותה צורה כמו זו שבסלון. אלא שהיא מכסה את כל הקיר. נושאי הספרים האלה מגוונים פחות; רובם עוסקים בהיסטוריה. במרכז, כאילו כדי להפחית מעט מן התחושה הסטרילית של החלל, שטיח קלוע מאורך מחמם את המראה. בממלכת ההרהורים של המלומדת היפה שלי, ממש מעל חדר השינה שלי, עומד מתחת לחלון שולחן עבודה. (האם היא יושבת שם כדי לכתוב יומן שיספר על מאמצי הכיבוש שלי…?)

בדרכו חזרה הבחין המבקר, מבעד לדלת חדר הרחצה הפתוחה למחצה, שאין שם דבר מיוחד לציון. מלבד ממדיו הזעירים, ניקיונו המושלם ואותם חפצים נשיים שחסרו בסביבת הרווקות שנכפתה עליו.

הוא הניע את ראשו מימין לשמאל ואז בחזרה, כמו תנועת מצלמה אחרונה במאמץ אחרון לזכור, ולפתע חש גלים שליליים תוקפים אותו. זה היה בסך הכול צמח ירוק. לרגע עטפה עצבות את התעלותו של דמיאן. הוא תהה מה עובר על ניאל ומה יהיו תגובותיה, בעוד שבפועל היה זה כלורופיטום צעיר, ״צמח עכביש״, שתיעב אותו — אותו, המעריץ המושבע.

לעומת זאת, המכה ממקור צמחי משכה את תשומת לבו לשלוש תמונות שלא הבחין בהן. שלושה תצלומים מעט מטושטשים, מודבקים לקיר בנייר דבק שקוף, ובהם ניאל מצולמת עם מארק, ה״לא־יודע־מה״ שלה, ועם בנו. דמיאן התבונן בה בהתפעלות, נתפסת ברגע טבעי באווירה של שלווה ואושר רגיל של ארוחה משפחתית…

הסטודנט חש שהחלומות ממשיכים להסתובב כלוויינים סביב ראשו של החולם, והתערב.

— באיזו מהתמונות האלה היא הכי יפה?… לדעתך?… אני לא יודע! — ובכלל, היא לא הטעם שלי. אני דווקא חושב שמיה יותר מושכת! ניסיתי את מזלי, אבל שתי הבחורות האלה הן חתיכת סנוביות מחורבנות!… נו! איזו מן התמונות?…

כדי להפתיע את קרלוס ולגלות מה עומד מאחורי ההתעניינות הפתאומית הזאת, מאחורי הכוונה ההומניטרית מדי, הוא בחר במה שנראה לו תשובה חכמה.

— זה מטופש!… אבל אני חושב שניאל מקסימה לגמרי בתמונה הזאת, אתה רואה, כאן… היא מפהקת!

— קח אותה! תסחוב אותה, אני לא אגיד כלום והיא אפילו לא תשים לב.

— לא! ניאל לא תאהב את זה, התעקש, ובו בזמן שידר טלפתית את התרגשותו לצמח — הכלורופיטום העוין — על כך שבא וביקר בדירה של ניאל. כדי להרגיע אותו הוסיף שגניבה, גם אם מחופשת לגניבה חיננית, לא תגביר את השמחה שכבר אי אפשר להסתיר.

— טוב, בסדר! צריך ללכת, דמיאן. הביקור נגמר.

נשימה אחרונה במקום המבורך הזה שבו הכול שימח אותו. הוא שתה כל טיפת לחות; בלע בעיניו, בגלישה אחרונה, את הפרטים הזעירים ביותר; טעם את הריחות הדקים ביותר. הוא דמיין.

ברגע שבו המשורר האלכוהוליסט לא שם לב, דמיאן הוריד את העפעפיים כדי להתחיל מיד לעצב את ניאל במרחביו שלו ולחלום עליה טוב יותר. בצורה מדויקת יותר, בתמונות מוגדרות שייפרשו בדיוק שעליו מעידים צעדיה של המוזה.

בתוך ההתעלות הזאת הוא דימה את עצמו לדמות על־טבעית, מדיום בטראנס, משום שנראה לו טבעי לקלוט ולתעל את המחשבות שניאל פיזרה: feelings מאובקים או כאלה שכמעט נשכחו, וגלים שנחלשים. הוא האזין למרחב הקסום בחיפוש אחר סימן למילה נעימה שנאמרה עליו, אחר הדים רכים — ולא שמע דבר. את כל חלומותיה האבודים של ניאל אגר בזיכרונו, ובשובו הביתה יעמיד אותם לעבודה.

קרלוס ניתק אותו מן הענן האונירי והעיר בחדות את המבקר המאוהב.

— היי! מה אתה עושה? אמרתי לך שאני ממהר! מה אתה עוד מבשל פה?…

כאילו העל־טבעי הוא מטבע עובר לסוחר בחייו. גחמה. דמיאן השיב בשפה אזוטרית שלדעתו קרלוס מסוגל להבין…

— מה שלמעלה יהיה מה שהיה למטה, ולהפך. הציפורים שישבו למטה עפות עכשיו למעלה!… בעצם, קרלוס… אני מבצע סובלימציה אלכימית רגילה לגמרי. במחשבה אני מודיע לניאל על אהבתי, והערב, כשהיא תחזור, היא תשמע שורה ארוכה של ״אני אוהב אותך, ניאל! אני אוהב אותך!…״

— טברנק! אתה עושה לה שטיפת מוח!?… אתה זורע תעמולה תת־ספית!?

מבוהל, הסטודנט האמין בכל לבו בכוחות הנפשיים שהאמן אולי ניחן בהם. אבל בעיקר מפחד שדמיאן יטיל עליו לחש דומה, הוא עבר ראשון וירד במהירות במדרגות הפנימיות.

דמיאן הלך אחריו בנחת. נפעם ומאושר, הוא בחן בקפידה כרזות נהדרות של טירות הלואר ושל סצנות מחיי החצר בימי הביניים, שהוצמדו לטפט הישן במסדרון. כשהשליך את מחשבתו אל אותה תקופת חושך, נשבע לעצמו, כאילו כדי להשתכנע, שגם אילו שיפדו אותו על יתד, גופו של הטרובדור מנוקב ומדמם, הדבר לא היה מונע ממנו לאהוב תוך הכנעת תת־המודע העקשן של הגבירה האצילה. שום דבר מלבד המנטרה הדמיאנית הזאת…

כשטרק את הדלת מאחוריהם, קרלוס בדק שוב ושוב שהבריח אכן נתפס ושהלשונית מחזיקה מעמד. כך וידא שאורחו לא יחזור עוד לעולם לקומה השלישית. הוא המשיך לרוץ במדרגות החיצוניות, הסתובב ופנה בקול מתקתק באופן מזויף אל החולם שבקושי הספיק לצאת.

— אה, לפני שאני הולך, יש לי שאלה בשבילך…

— קדימה, קרלוס, תשאל!

— זה אתה שכתבת את הגרפיטי הזה בחצר, שם?… הכיתוב ״Hard Headed Woman״ מופנה לניאל, נכון?…

מחבר המסר אפילו לא הספיק לענות על השאלה הראשונה. הסטודנט הוסיף, כשראה את האודם עולה על פניו של האמן.

— למה אתה מתכוון בזה?… מה הרמז שמאחורי ״H. H. W.״?…

לכוד בפנייה החדה הזאת ונאלץ לנטרל את השאלה, שהייתה מתובלת באירוניה וגרמה לו לחשוד שנדיבותו של קרלוס לא הייתה אלא הקדמה, הוא שוטט במחשבותיו כמה שניות ואז השיב בהיסוס מעושה…

— …למה אני מתכוון?… לתרגום המילולי?… או למה שצריך להבין ממנו?… Hard Headed Woman?…!… — אישה עם ראש קשה. — כן, זה זה…! אני אוהב אותך, אישה עקשנית!

— הא! הא!… ואתה אומר שאתה אוהב אותה. זה כבר משהו! אין טעם לנסות להבין אמנים. יאללה, ביי!

חיוך לעג קצר, ואז קרלוס המשיך בדרכו כשהוא צוחק בקול רם.

בשובו אל בדידותו נרעד דמיאן מפחד לנוכח התמונה העגומה שצייר בדמיונו: תגובתה האפשרית של ניאל כאשר הסטודנט־המרגל ימסור לה, כצפוי, את דיווחו הבלתי נמנע. זעם שאי אפשר לתאר.

המשך »