סוף־שבוע של שלהי הסתיו. גשם קר, כמעט קפוא, ניתך בעוצמה על ג׳וג׳ו סיטי, העיירה הצנועה שצמחה כפטרייה אחרי הגשם.

ג'וג'ו סיטי, שנבנתה סביב מפעל צעצועים, נדמתה כאילו חדלה להתקיים. המפעל שבמרכז העיר סגר את שעריו בעקבות מותו הטרגי של בעליו המשונה... אנרי טוטרק. אותו אדם ששרבט, בלילה אחד בלבד, את תוכניות העיר.

ייחוד אדריכלי לא שגרתי: המפעל מקיף עד היום קפלה המעוטרת באיקונות מסוגננות ובעלות מראה ילדותי. לפני הסגירה נהגו מנהלי המפעל, מאמינים אדוקים, להפעיל את פעמוני האזעקה כדי לבשר בהתלהבות על שעות נוספות שנכפו על העובדים הנאמנים והכנועים. לעיתים, בסאטירה משונה, פעמון האבל היה שר את פיטוריהם הברוטליים של פעילי האיגוד ואפילו של מזכירות בעלות בשמים מרדניים. פועלי אותם ימים עדיין אומרים שלפעמונים היו ענבלים נמרצים במיוחד!

אבל באותו שלושה־עשר בנובמבר, יום לאחר מות המייסד, הם כבר לא צלצלו. משהו לא־מוגדר ומדאיג התיישב באוויר. זה היה בוקר משעמם שבו, למרות הכול, אפילו דבר של מה בכך מציק: שאון השדרות המדכא, הטפטוף המרגיז מברזים שלא נסגרו היטב, הזבובים המבקשים להשתכן במטבחים לקראת החורף. כל המטרדים הזעירים האלה כאילו הסבירו את המבטים האלימים שנשלחו אל כל סוגי השעונים. האווירה הערפילית מעל ג׳וג׳ו סיטי נעשתה מתאימה לתעלומות ולתהיות קיומיות. מזג האוויר ניהל את העגמומיות, וביתר שאת את מצב רוחם של כל מי שחיו ברחובות ללא מוצא, כי הם הרגישו לכודים כמו חולדות.

מטר בלתי פוסק, שהצטרף לערפל המתמשך, דיכא את המטיילים הקבועים: חובבי הריצה וההליכה המהורהרת, מציצנים בחיפוש אחר פנטזיות, תיירים שאיבדו את דרכם. כולם, מלבד הילדים ההיפראקטיביים. ההיעדרות הבולטת ביותר? ... בעלי הכלבים, שרק אתמול עוד קישטו, כמו קונדיטורים זועמים, את מדשאות שכניהם. ערוגות יפות, מטופחות למשעי ומעוטרות בקיטש מופלא! מנקן־פיס ופלמינגו מברונזה, ונוס מגרניט ודייגים קטנים מפח. מדהים, אך כל אלה נראו עלובים לצד צעצועי הקידום הענקיים משרף של המפעל: ליצנים, דובונים בעלי פרווה דוחה מים, ברווזים וגיבורים מעופפים. או, קצת יותר קרובים לקרקע... אויבים מרושעים, חסרי שיניים ובעלי כפות רגליים עצומות, בגוני סגלגל ונרקיס נבול.

האווירה המוזרה והקודרת הזאת, על הראוותנות התמימה שלה, הייתה ראויה למותחן הפסיכולוגי המשובח ביותר. באמת, זה לא היה יום לתת לכלב לרוץ לכל עבר.

לכל עורקי העיר שמות של כלבים. יאמרו מה שיאמרו, זה נותן לשכונות השונות פרצוף כלבי נאה. דמיינו את שדרת בולדוג המשונה, את שדרות לברדור הגדולות, את רחוב צ׳יוואווה הקטן. ומה נאמר על רחוב בן־הכלאיים התוסס, שנולד בצומת הרחובות פוקס־טרייר וספנייל! ועל סהרון פודל־למלונה, ששמו הוחלף לא מזמן בזנב מתנופף.

המילה פודל נעלמה משמות הרחובות בעיר. האחרון מגזע זה בג'וג'ו סיטי היה ארתור. בעליו, אנרי טוטרק, צבע אותו בירוק חאקי, כאילו כדי להעניק מעט יותר רצינות וגבריות לפרווה המתולתלת של הנובח היקר שלו. כששכן שאל אותו מדוע הוא צובע את הפודל, אנרי היה משיב בפדנטיות בבדיה הבאה. הוא היה שולף פיסת נייר מכיסו וקורא את מה שמזכירה נוירוטית ניסחה בהוראתו.

— « סעיף... א'! אם שמו ארתור, הרי זה לכבוד הסופר ארתור מילר. קטן... כדי שיהיה בן־זוג, כי בני מינו חיים חיי כלב. מעורערים שכמותם. מה דעתכם? » וכולם היו משתתקים, מפני שלא הבינו דבר וחצי דבר.

ובכל מקרה, מי היה מעז לסתור אותו? האם לא היה ראש העיר הבלתי מנוצח של ג'וג'ו סיטי, ובעיקר מייסד מפעל הצעצועים « הנוכלים הקטנים »?

קצת כמו הווארד יוז המפורסם, אנרי, שהיה דומה לשקיעה עצובה, סבל מחוסר יציבות נפשית ומהידרדרות אופי חסרת רסן. כהוכחה לטמטומו החולני, בפנטזיה המטורפת שלו כמיליונר משוגע, הוא החליף את ארתור, שזה עתה נצבע וטופח, בכמה שקי גבס פריזאי.

תסביך שנוצר מהדחקות? אנרי טוטרק סבל מביישנות פרדוקסלית ובלתי מובנת למנהל חברה. מבלי להיות בלתי עקבי עם עצמו, וכדי לפצות על הסדק הזה באישיותו, הוא שינה לעיתים קרובות את הופעתו באמצעות החלפת שם.

הוא הקפיד להישאר בתוך החוק למהדרין ולא שכח לעולם להתייעץ עם עורכי דינו הערמומיים. המחזור החל בראשון ביוני, תאריך משמעותי בחייו: יום הולדתה של נורמה ג׳ין! לעת עתה, בעונת הסתיו הזאת, אפשר היה לזהות את אנרי טוטרק בזקנו המחודד הקטן, במשקפיו העגולים, בכובע הבאולר, במקל בעל הידית, במכחול « לשון חתול » שהניח על אוזנו, ו... במזוודת דיפלומט. כל הפסטיש הזה נועד ליצור זיקה בין המדינאי האמריקני הנרי קיסינג׳ר לבין הצייר טולוז־לוטרק.

המאניה שלו נועדה בעיקר להתאים את הופעתו לכינויים כפולים. כך כבר נשא בשנים קודמות את השמות « אלביס איינשטיין », « וודי מרקס » (על שם קרל), « מריוס מנדלה », « אלכסנדר לה־גראן־פיאף », « רנה טרודו », « באפלו קונפוציוס », « פבלו דה גול » ו« וולט לנון ». המיזוג האחרון בין שמותיו הבדויים הרשמיים, והמפתיע מכולם בשל מראהו הארכאי והאנדרוגיני, היה « אדם חוה ». אולם מבנה גופו העדין למדי ותגובותיו הבלתי צפויות להורמונים נשיים אילצו אותו לוותר על הדמות הנועזת הזאת.

כמו טוטם, וכמו כאשר מעניקים לחניכים בצופים שם חדש, עיצב כל אחת מזהויותיו. המילה הראשונה, השם הפרטי, ציינה את מה שהיה משוכנע שהוא; האחרת... את מה שחלם להיות. בעבר עורר כבוד בקרב בני עירו, לפני שהחל להידרדר להתנהגויות המבישות האלה בציבור. מאז, הן במפעל « הנוכלים הקטנים » והן בעיר, בשיחות היומיום, כינו אותו אקסצנטרי ונתנו לו את הכינוי שבשבת אלף הכובעים.

כמו לקראת חגיגה, בראשון ביוני היו כמה אזרחים אמיצים מתחפשים בהתאם לתקופות שהתאימו לגחמותיו של ראש העיר. אבל איש לא השלים עם כך שמייסד החברה יעבוד על פס הייצור בבגד ים שלוש פעמים בשבוע, במקום לנהל את המפעל ממשרדיו בחליפה כהה ועניבה הנושאת את סמל החברה. ברגעי צלילותו כאיש עסקים הוא אף תכנן לייצר אלפי צעצועים בדמות גלגוליו המשונים.

אין רע בלי טוב! העיר כולה חיכתה בקוצר רוח לחודש המיוחד כדי להיות מופתעת שוב מזהותו החדשה של הבוס. היום שבו הוליכו את האזרחים שולל יותר מכול היה, ללא ספק, היום שבו הופיע כ« אדולף תרזה », לבוש כאיש אס־אס וברעלה לבנה צחורה בעלת שלושה פסים כחולים. ואף על פי כן, באותה שנה נשמו כולם לרווחה משום שלא בחר בשם « אמא פיהרר ».

באותה שבת גשומה העידו שערי המפעל הסגורים על חופשה לצמיתות לכולם.

אולם ביום הקודם קיים אנרי טוטרק את טקס סופי־השבוע האחרונים שלו, שאותם רצה ארוכים יותר ויותר. הוא הסתגר בביתו, שרוע על מיטתו, כששערות מארתור ותצלום הכוכבת האהובה עליו לצדו. כך נהג בסופי השבוע האחרונים: אנרי התאמץ ללגום מיץ אשכוליות פושר — הקור גרם לו לכאבי בטן — וכרסם בלי הנאה רבה פרוסות לחם קלוי קרות שהוכנו ערב קודם.

בשמונה בדיוק הגיע תור הטלוויזיה, האינטרנט או הקרנה בנוסח הישן. סרטי אנימציה לילדים... מפלטו האהוב. יותר מכול אהב סרטים מצוירים בכיכובם של ברווזים. המאניה שלו הייתה לספור את הבדיחות האלימות. כליו: מחברת וחשבונייה־מונה, מזכרת ילדות. ברישומיו נמנו שמונת אלפים ומאה פיצוצים, מאה וחמישים זרועות שבורות, שלוש מאות ועשר נפילות לתהום, שלושים ותשע התחשמלויות, אלף ועשרים ושש מכות פטיש־כבד, שבעים ושתיים עריפות ראש ורק שתי עוגות קצפת בפרצוף. אל תחשבו שהוא שנא ברווזים. אלא שבכל שנה, בכל נדידה, בכל להקה, היה אחד מהם לועג לו תוך כדי סיפוק צרכיו הבלתי נמנעים.

אחר כך היה טובל באמבט קצף בניחוח לבנדר, בלי שום ברווז מסוג כלשהו. לבסוף היה עוטף את עצמו בכותונת כפייה ישנה ומחוררת מעט, שאת שרווליה היה מגלגל בסבלנות. באומץ היה לובש גם סרבל בדוגמת פרחים מן התקופה ההיפית של מאה קודמת. כל זאת כדי להסתער לבסוף על מה שנחשב בעיניו לפרויקט החדשני והמשעשע ביותר בחייו.

במהירות היה יורד לקומת הקרקע, חוזר למעלה, ואז להפך, וכך שוב ושוב. כל הפעילות הגופנית הזאת נועדה בסופו של דבר להעלות לעליית הגג את שקי הגבס האחרונים שלו. ההתעמלות הזאת תרמה להתקדמות היצירה.

במרכז ביתו המפואר עסק בפיסול אישה עירומה בגובה שישה מטרים. התנוחה: זו של פסל החירות, בקונטרה־פוסטו.

סוף־שבוע אחרון, שק גבס אחרון, מאמץ אחרון. השלב הסופי לפני מריחת הצבע. הוא ציפה להרגשה הרכה של ליטוף אשת הגבס — החירות שלו — במשיחות מכחול. הרצון לסיים במהירות האפשרית מילא אותו תעוזה. החיפזון מחק ממוחו את העצות שקיבל. התשוקה והעניין גירשו מזיכרונו את דברי הרכילות שהועברו אליו וגם את ההמלצות, מן הבנאליות ביותר ועד המכריעות.

לא רק עירומה של יצירתו עורר את הרכילות. נוסף על כך הייתה האבקה הלבנה, תוצאת שיוף נמרץ, ששקעה בכל רחבי ביתו ובשכונה המשתאה.

עם זאת, ההערות על השינוי האדריכלי בביתו הטרידו אותו מעט. כולם הסכימו שפתיחה כפולה בגובה עשרה מטרים לאורך שתי קומות מסכנת מאוד את שלד הבית. חיזוק המפלסים היה הכרחי.

ליצירה נותר צורך בשק גבס אחד בלבד. יחד עם שלד המתכת הגיע משקלה המדהים לאלפיים שלושים ושישה קילוגרמים. הוא אף הרשה לעצמו להתקין בתוכה מערכת חימום כדי שתחמם אותו כאשר יגיעו קור החורף העז. המנגנון הופעל באמצעות הזרת של כף הרגל.

עד אז שום דבר לא בלם את יצירתיותו המדהימה ואת תשוקתו שאין לה שם. פנאטיות חסרת רסן לנשים? לא, דווקא אהבה מעוותת לאחת בלבד. אנרי קיבל החלטה בלתי הפיכה לשחזר אותה! אותה!… היחידה!… הבלונדינית הצבעונית ביותר והפסטלית להפליא!… האמריקנית ביותר מבין הכוכבות!… היא! מרילין מונרו! נאמנותו חסרת המעצורים נשענה רק על הבטחה פשוטה, בת עשרות שנים.

אנרי טוטרק נזכר בעצמו בן שמונה. אדוק, הוא נשא מסירות מופלאה לבתולה הקדושה. כשהיה נער מזבח הקשיב בהיסח הדעת לדרשתו של הכומר נרסיס טורבאלה. איש הכמורה ניסח בפאתוס ובהתרגשות את סיפור החתונה בקנה. אנרי החולמני, כמו כל ילד בגילו, ראה את עצמו בטוקסידו לבן מסאטן, עומד על כיסא ומגיש בחיוך טבעת שערכה לא יסולא בפז לאישה יפהפייה, מבוגרת ממנו בהרבה. באישורו של ישו, שחיתן אותם, הוא נשק ל־« Love-you » הקדושה שלו.

נער המזבח הצעיר, שחזר למחצה אל המציאות, הרים לאט את עיניו אל פסל הבתולה, בדיסקרטיות מהולה במבוכה. שקוע בתפילה אך מסונוור מן האור הנוצץ שנשפך מחלונות הוויטראז' המפוארים, פתח בקול רם, בתמימות כנה, בתפילה הרת אסון ונועזת.

— הו, גבירתי היפה, אותך אני מעריץ הן בפסלים והן בתמונות היפות שנותנים לי כשאני ילד טוב... הייתי רוצה מאוד שתהיי שלי. אבל את ישנה עם האדון שדופק מסמרים. לפעמים, כשאני עושה שטויות, אומרים שאני דפוק... הרי גם פטיש דופק. אז אין לי כל מה שצריך כדי למצוא חן בעינייך?… אינך רואה שאני אוהב אותך?

בכנסייה היה אפשר לשמוע אפילו שטן מעופף. אפילו טורבאלה שתק.

ואז המשיך הילד הצעיר, בטון סמכותי ובאותה נחישות:

— מה? את לא עונה לי!… טוב! אם אינך רוצה להחליף בעל, אתחתן עם מריה אחרת. לא נורא, זו תהיה הילדה הראשונה שאראה ושאעשה לה ישו קטן. אני נשבע!

המאמינים פרצו בצחוק בלי שום איפוק. הכומר ניסה לשווא שלא להתפקע.

הצחוק, כמו הקטורת, עלה אל הקמרון, אל השמים, יחד עם ההבטחה שנשמעה כמעט כסחיטה. במלוא פיזור הדעת שאנרי הילד היה מסוגל לו, הוא השמיע את השבועה הזאת בקול. וטורבאלה, שחזר לעצמו, שינה מיד צבע. הוא האדים מכעס וקיווה לרסן את קנאתו עד ל־Ite missa est.

לאחר הטקס והנזיפות של מטיף המוסר, הילד, בעל הדמיון אך הישר, עדיין המתין לתשובתה של הבתולה הקדושה המשובצת במזבח. לבדו בחדר תשמישי הקדושה, מוקף בחפצים מקודשים ובחטאי־רפאים, סידר בקפדנות את האביזרים הליטורגיים של הכומר, כאשר ספר קודש מוזר עורר את סקרנותו.

בעומק המגירה, על כריכת הספר, בירכה אותו מריה מקסימה וזוהרת! נס של יופי! כן! רק בשבילו, המריה שלו שנענתה לו! כיוון שאנרי, דיסלקטי, למד לקרוא רק לאחרונה, הוא פענח באיטיות מייסרת את המידע היסודי. הוא החזיק בספר התפילה שלו בכריכה רכה, החושפני בעיניו, בספר הקודש הפרטי שלו, ונדד באקראי בין המילים.

— P… L… A… Y… B… O… Y…: Playboy! — M… A… R… I… L… Y… N… M… O… N… R… O… E…: Marilyn Monroe!

הוא עצר את נשימתו, קפוא מרוב רגש, והוסיף: הרי מרילין היא כמעט מריה, אחרי הכול!

משוכנע שמדובר בסימן מאלוהים, כפי שאמרו כמה מבוגרים, שתק כמה רגעים כדי לשקול את השלכות חלומותיו ולוודא שאינם ראויים לגינוי. במוחו נוצר קליק בלתי נשכח: איש הכמורה יצטרך מעתה לעשות כפרה על אוסף האיקונות הזה.

— הכומר טורבאלה לא יגיד דבר. הוא כבר אמר לי לקחת את כל התמונות הקדושות שאני רוצה.

הילד טרף בעיניו את כריכת כתב העת לגברים.

— הייתי בוחר בפסלים הקדושים של מרים המגדלית או של ורוניקה הקדושה. אבל לעשות כמו האב, להסתובב במעברים במסע « דרך הנשיקות » שלי ולנשק את פסלי הנשים הקדושות על הפה — אינני יכול. אני נמוך מדי.

באמצע כתב העת הבחין, מופתע מאוד, בדבר חריג לספר קודש: דף נפתח.

אנרי חתם את מחשבתו בעוד שתיקה, ואז…

— הו!… הרשעים רצו לענות את מרילין הקדושה! הם גנבו ממנה את כל הבגדים. לא נורא, תמיד אזכור אותך בתור הקדושה העירומה לגמרי. את מזהה אותי? אני בעלך, סיכם, בלי להעלות בדעתו שהתגלית הזאת תעורר כבר באותו ערב בלבול אינטימי שיטביע חותם ממושך על דמיונו.

התרמית הזאת של הגורל, הפרשנות התמימה הזאת למגזין פשוט, הניעה בו נאמנות בלתי־משתנה למרילין מונרו.

וכעת, בבגרותו, טרח לשחזר את הכוכבת בממדים שבעיניו התאימו לגודל ההבטחה הטראומטית של ילדותו.

חרד לסיים את הפסל, נראה כאילו הוא רוקד כמו נורייב המחקה פרפר במעופו. מהיר כברק, ירד שוב במהירות לקומת הקרקע, עלה בחזרה לקומה הראשונה והמשיך משם לעליית הגג. לרדת, לעלות, לרדת. לטפס או לדהור מטה, לעלות או להתגלגל למטה — הדרך לא הייתה חשובה לו. כל התחבולה הזאת שימשה לאמוד את הפרופורציות של העירומה העצומה. והוא עשה זאת למרות רעשים מסקרנים, משונים ובלתי רגילים שבקעו מן הרצפות והקירות סביבו. פצפוצים שהתעלם מהם, כי הוא היה מוכן, וגם הגבס.

בעליית הגג, כשהתערובת האחרונה, הסופית והמכרעת בידו, התכונן אנרי לצקת את התערובת הלבנה כדי לנפח את קווצת השיער המפורסמת בצד הימני של פני היצירה. אותה קווצה שגרמה לחשוב שהשחקנית קולטת רק מחצית מן הדברים.

אנרי סבר שהתסרוקת חסרה נפח. כדי לוודא שהמרילין שלו תהיה מפתה יותר, מטרידה יותר, מרח בעדינות אך ללא היסוס את החומר שכבר החל להתעבות.

בדיוק מספיק נפח… אבל יותר מדי חריקות ומשקל! עוד קצת מזה… ו־קלאק!

התרחשה קריסה פתאומית! התרסקות אדירה! רצפת קומת הקרקע מצאה את עצמה במרתף. כמה קירות התקפלו על הפסל המוגמר; הכול נפל והתרסק כמגדל קלפים, והפסל מתחתיו. אשת הגבס, שנעשתה כבדה מדי — סערת חייו — סחפה אותו באלימות אל מותו.

אבק גבס דק ומחניק עדיין ריחף באוויר והקשה על השכנים הנסערים להתערב. כאשר חיטטו בהריסות מצאו את גופתו הדוממת של המיליונר האידיוט מוטלת במרתף, לכודה מתחת לראש הפסל. שפתיים מדממות מתחת לשפתיים יבשות מגבס, כמו התחנה האחרונה בדרך של נשיקות; נישואים ברגע האחרון.

השכנים, לבנים מאבק כאילו קומחו, עמדו סביב הגופה והרהרו בדממה בעתיד המפעל והעיר.

המשך »