— אולי אני כרטיס המעבר שלך! אבל זו עדיין לא סיבה לתלוש לי את הידיים והרגליים! זעמה.
— סליחה, פשוט התודעה שלי הייתה קהה, השיב אנרי בעודו בוחן את ידו שעדיין הייתה קפוצה.
— תחושה מוזרה מאוד בזרוע. כאילו דם עדיין זורם בעורקיי. יש לי הרגשה שהנשמה שלי תפוסה לגמרי. אל תכאיב לי עוד… בבקשה! התחננה.
— להגנתי, איך יכולתי לדעת שאני מכאיב לך? זו הפעם הראשונה שאין לי עוד גוף. אין לי אפילו שמץ מתחושת מגע רגילה… גופנית, ליתר דיוק.
— מר טוטרק, אני מבינה שרק עכשיו הגעת לחיים שאחרי המוות. אתה נמצא במצב לא נעים וסובל מהשפעותיו של פער הזמן. הבה נבהיר דבר אחד: לא בגוף שלי פגעת, אלא בנשמה שלי.
— אה! נכון שנשמה אינה מדממת. היא רגישה? איי! מה עשית לי?… איי!… כואב לי בקצה של ה… זאת את ש…? אני דורש שתפסיקי, אחרת אסובב לך את האוזניים!
— צבטתי אותך בכוח הרצון בלבד. עכשיו תאר לך את הכאב שלי, כשכוח ידיך דומה לזה של מלחציים. אני יכולה לעשות לך גרוע יותר. אבל גן העדן אינו זירת היאבקות.
— אנא סלחי לי. רק הבטיחי לי שלא תברחי, ביקש, תוך שהוא מקפיד שלא להצטייר כחלש.
— הבטחה אינה אלא תנאי התלוי בזמן. במוחלט היא אינה קיימת, מפני שאין לה שם שום הצדקה. לכן איני יכולה להסכים להצעתך. לעומת זאת, אני יכולה להעמיד פנים שאני מכירה אותך, כדי שאוכל להעיד נגדך ביתר אמינות. אם יהיה צורך… השלימה.
אנרי העמיד פנים שנכנס לו גרגר אבק לעין השלישית, שכבר כמעט לא נראתה, והרהר. כך אמר לעצמו: « אין מקום מסתור גדול מן האינסוף. הייתי נותן לה ללכת, אבל אם יתפסו אותי, אולי יעניקו לי כמה מאות שנים מענגות בחברתה. זה יצנן מעט את הגחלים. » בעודו משפשף בעדינות את אפו באצבעות רפויות, כמעט בשובבות, הביט במרילין.
— לא אקשור אותך, ואני משאיר לך את הזכות להתבטא. את יכולה אפילו לשלוח אותות מצוקה לכל מי שתרצי! אבל אל תשכחי שיש לי יותר משבעה מיליון סיכויים להיות חצי־הירח שלך. את יכולה אפילו לקרוץ לאלביס פרסלי, אם בא לך.
— הקינג? אין שום סכנה שהוא יציל אותי.
— זמר הרוקנרול הוא פחדן?
— לא. אבל ברגע שהגיע לכאן… איזו סצנה הוא עשה! הוא התעקש להתגלגל מחדש כעץ מילה, כדי להפוך לגיטרה אקוסטית. טוב! ועכשיו, מה אתה מציע? שאלה מרילין, בחיפוש אחר דרך להפוך את יחסי הכוחות.
— אז גלגול נשמות באמת קיים? אמר אנרי טוטרק בתדהמה.
— רק למי שחפץ בכך.
— טוב! לעת עתה את נשארת איתי. נתקדם בלי למשוך תשומת לב לעבר ההרים הצבעוניים האלה. נשחה ונניח לעצמנו לצוף בנהר הלבן הזה, קבע בנחרצות, כבר בתנוחת קפיצה למים.
החומר, שהיה רחוק מלהיות מים, הפיץ ניחוחות של ורדים ודבש.
— אתה באמת רוצה שנצלול לתוך הדבר הזה? גערה בו מרילין כמורה נרגזת. הפזיזות המופרזת שלך שולטת בך! לצלול לנהר הזה יהיה כמו להתרחץ בתוך המרק שלך. זה מזון רוחני נוזלי, ויטמינים אתריים.
היא השתתקה והביטה בו ישר בעיניים, נושכת קלות את שפתיה.
אריה עבר בסביבה.
אז הוסיפה:
— אני מבחינה במידה מסוימת של דאגה… תירגע: כאן האריות אינם שורטים ואינם נושכים; החרקים אינם עוקצים אותך ואינם מזמזמים לך באוזניים.
— נדמה לי שלא שמעתי אותך נכון. את טוענת שיש חרקים בגן עדן? אם כבר, תגידי לי שיש גם חיידקים.
— חיידקים? אל תהיה מגוחך! גני העדן שלהם הם כוכבי הלכת הראויים לחיים, אמרה בעוד חיוך נרקם על פניה המופלאים.
— בסדר. אבל נחזור לפרפרים שלנו… אמר והשיב לה חיוך. המסלול יהיה פשוט. נלך לאורך קערת המרק… בזהירות רבה. כך נוכל למצוא מחסה ולהירגע… בין תצורות הנוף הללו, שצבעיהן יכולים לעורר השראה בכל צייר פוביסטי, סיכם אנרי בעודו מושך בעדינות את מרילין בידה. לראשונה.
מגע. אנרגיה מיוחדת החלה להיוולד, כמו ראשיתה של חיבה.
— אני מודה שאתה מפתיע אותי, מר טוטרק. אתה אוהב אמנות ותרבות?
— אין בי רק מגרעות, את יודעת, השיב אנרי, ונימת עלבון קלה נשמעה בקולו. למעשה, אינך יודעת עליי דבר. אבל אספר לך הכול, אמר והביט לאחור.
— הש… הש… שערי הכניסה לגן… לגן העדן אינם שם עוד! גמגם, מבוהל מהיעלמותם.
הוא באמת חשש מהתערבותה של יחידת מלאכים מוטסת, שתגיע בעקבות קריאה של קליפות.
— השערים לא התפוגגו. זה כמו קסם לבן, כמו תעלול של אמן אשליות. הם עדיין שם. למרות ממדיהם העצומים, אפשר לראות אותם רק ממרחק של פחות מחמישה מטרים. הטריק הזה מונע מכל אחד להעלות בדעתו את הגיהינום.
אז המשיכה:
— שים לב… צריך גם שהשערים יהיו פתוחים… אגב, סגרת אותם?
— אני לא יודע. למה שאעשה זאת?… כך יש אפילו פחות סיכון להיתקע בהם! התבדח, בלי להתעניין במיוחד בהשלכות על נשמות מוסחות דעת או סהרוריות.