לא חלף זמן רב עד שכולם חלמו. כולם חלמו על אותו הדבר: ״ומה עכשיו?״
כל האנשים האלה! זו הייתה הפעם השנייה שהאין קיבל אליו נוסעים, אבל הפעם הראשונה שקיבל רבים כל כך.
אז אנרי, בלי להרחיב בפרטים שעלולים לעכב את כיבושו מחדש של גן העדן, סיכם את המצב. הוא עשה זאת בשקט, כאילו ביקש להימנע מכך שכל הנשמות ישמעו אותו.
— אני מניח שלא נותר אפילו שד אחד בגיהינום. הגיהינום כבר אינו קיים כפי שדמיינו אותו. הדוד ינחית אותנו בגן העדן. ממילא כל ידידינו החדשים בילו די זמן בגיהינום כדי לכפר על כל חטאיהם. וכפי שאמר בן זמננו מפורסם: ״מי אני שאשפוט?״ בזכות הדוד אנחנו גם מחזירים את כל גולי גן העדן. נתעמת עם צבאו הנורא של השטן. אבל אנחנו רחוקים מלהיות לבד. אל נשכח שהנשמות שהצלנו בוודאי אינן נוטות להגן על שושנת הרוחות ועל חבריו לספסל הלימודים.
— אני חושב שזה רעיו… מה אני אומר?!… רעיון מצוין!
מרילין הוסיפה במחשבה קודרת:
— אסור לשכוח דבר אחד: הם כבר אינם יכולים להיות קורבנות של פיתויים, מפני שהפיתויים קשורים לדברים חומריים. ובוודאי אינם רוצים לחוות שוב את הגיהינום של מחסור עצום באהבה!
— דמיינו אי ובו מיליארדי רובינזון קרוזו שרוצים לבלות את סוף השבוע עם בני־לווייתם, ״ששת״, שלעולם לא ימצאו, השלים אנרי בחלומו הדמיוני.
— אנחנו רואים זאת וסבורים שזה מצער מאוד. אבל אם אלוהים החליט שכך יהיה… הוסיף המלאך שהיה ״אבוד בין תפוחי האדמה״ מתוך חלומו.
— אתה כבר ראית אותו, את אלוהים? שאל אנרי.
— לא. כבר מן ההתחלה הוא האציל הכול באמצעות שידור מחשבתי. הוא באמת היה עסוק מדי. וזה היה חדש לו לא פחות משהיה חדש לנו.
— אני דווקא כבר ראיתי אותו!
— אתה?… הדוד!
— כן, ואני מאמין שהישות העליונה הזאת לעולם לא הייתה מסכימה לכל זה. אבל בעצם, איך ייתכן שלא ראינו אותו, עם כל מה שמתעייף עכשיו? מה אני אומר?! קורה.
— איך הוא נראה? כולנו רוצים לדעת.
— גם אם אצנון לכם זאת… אומר… מה אני אומר?! אמרתי. לפעמים הוא משנה צורה.
— אולי הפרפקציוניסט הגדול נח עכשיו אחרי עוד שבוע עמוס מאוד בפעילות, חלמה מרילין.
האם אנרי טוטרק נעשה ללוחם אמיץ? הוא חלם על דברים רבים אחרים, הפעם בקול רם כדי שכולם ישמעו.
— …המטרה היא להסיח את דעתם של כל עוזריו של שושנת הרוחות, השדונים הנתעבים האלה, תרכיזים אמיתיים של רוע. ממילא הכיבוש שלהם כנראה עדיין לא הסתיים, מפני שממדיו הנרחבים של ה״אי־שם״ אינם ניתנים לחישוב.
בתוך האין תרמו כולם את חלקם, הציעו רעיון, תוכנית משלימה או תחבולה חדשה. כולם מלבד אותה אישה שחורה, יפהפייה להדהים, ששבה לחפש את הנפש התאומה שלה ובובת הוודו בידה.
בינתיים שרר בגן העדן בלבול מוחלט. סוכני הטוב שעוד נותרו שם — מלאכים וחצאי־ירח כאחד — נעשו, בדרך זו או אחרת, שקי החבטות של כוחות הגיהינום.
מתקפתו של הגנרל שושנת הרוחות נמשכה. כדי לבדר את עצמו החל הגנרל להזיז יצירות אמנות של אלוהים שמצא בגן העדן. הוא פיזר אותן לכל עבר במקום המופלא הזה, שהפך לאסון מעורר צער.
שושנת הרוחות ביצע שינויים גדולים ביצירות האלה, למשל בעותק של ״הסעודה האחרונה״ של לאונרדו דה וינצ׳י. מאז ומעולם הייתה לו טינה כלפיה! מעולם לא אהב את צירוף המקרים שגרם לו להידמות ליהודה איש־קריות של הגאון האיטלקי. ציור הקיר הזה, שנעשה בטמפרה, הציק לו במשך מאות שנים. הוא שיפץ את פניו של ישו והעניק להם מראה חיוור וחסר דם, בפרטים מורכבים ומדויקים. לפי גוון העור והמבנה, לישו היו מעתה פניו של שושנת הרוחות. — פרדוקסלי, לא? הרי אומרים שהשטן נמצא בפרטים.
אשר ליהודה של אותה יצירה, לאחר השיפוץ נדמה היה שפניו הם פניו של אנרי טוטרק. מוזר!…
בכל מקום שבו שושנת הרוחות שינה פסל, ציור או כל דבר אחר, הדבר הוליד תמיד חגיגות אינסופיות באווירה של ניוון אימפריאלי בשלהי ימיה.
הוא אף ארגן טורניר של מרכבות רומיות, ובו שדים מכוערים שהתחפשו לקנטוריונים ורכבו על מלאכים — מלאכי מרוץ, לרגל האירוע. הם התחרו גם כשהם מצליפים בכל כוחם בצוותי קדושים רתומים.
שושנת הרוחות היה שמח לראות נוצרים נטרפים בידי אריות וחיות טרף אחרות. אבל חיות גן העדן אינן תוקפניות. הקסם השחור שלו לא השפיע עליהן. החלק הזה של המופע הוחלף במלחמת שוורים שבה הקדושים שימשו כשוורים. השדים השתמשו בקלשוניהם כפי שהפיקדורים משתמשים ברומחים שלהם.
לפני שהמשיכו הלאה בדרכם אל תוך הנצח, וכדי לחתום את החגיגות סביב העתקת יצירות האמנות ושיפוצן, הם עישנו דשא. למעשה, היה זה יותר נכון לומר שהם עישנו את ההילה של גבעולי העשב… אנשיו של הגנרל סיימו תמיד את החגיגות האלה באורגיה שטנית במיוחד.
ואיזו אורגיה! אפשר היה לומר שבהגזמה הם אכלו את האל הטוב. הם שתו מן האליקסיר הרוחני של הנהר הלבן כאילו היה רק מים קדושים. השדים שכבו עם קדושות בלי הסכמתן.
גם מלאכים נאלצו לשחק פוקר עם תלמידיו של שושנת הרוחות, ותמיד מרטו אותם עד הנוצה האחרונה… להקת כרובים רקדה בלדי. כל אחד נשא בטבורו כדור קטן של גלידת נענע, שהוכן בידי אותם כרובים עצמם, אניני טעם מעודנים.
הריקוד שלהם הסתיים כשהקינוח נמס.
לגנרל נדרשו רק רגעים ספורים כדי לשנות את מראן ואת מקומן של יצירות האמנות של אלוהים. הדבר הפך עבורו לחגיגה שאין לה סוף. מלחמתו של שושנת הרוחות דמתה לגיהינום יותר מן הגיהינום עצמו. צבאו המשיך לפלוש בפראות. הוא עצמו, לאחר שהתעייף מעט מן המסיבות החוזרות, הרועשות ובסופו של דבר התפלות, המשיך לחקור — הפעם לבדו.
באחת מאותן אורגיות, במקום שבו היו הכי מעט רשעים, פתח הדוד את לועו והנחית את הקבוצה. מתוכו יצא המון גדול, שכעת היה מחוסן מפני הרוע. הדוד מקסים השאיר את לועו פתוח די זמן כדי שכל הקבוצה תצא בתוך דקה אחת. הניצולים הרבים מאוד שהגיעו היישר מן הגיהינום התפזרו. הראשונים שירדו היו מרילין, אנרי, קליפות והוונוס השחורה.
אלא ששם ראו נשמות מגן העדן שלא נשלחו לגיהינום; הן שכבו על הקרקע מולם, כמעט ללא תנועה, עיניהן עצומות, ממלמלות מתוך הזיות קשות.
כמה שדים, שנעשו פסיביים, חיכו להוראות חדשות משושנת הרוחות, שנעדר. הם כבר לא עשו רע, ובוודאי לא טוב, ורק הסתובבו פה ושם. השדים והשדונים אפילו לא רדפו עוד אחרי הכרובים החלושים. לא, הם לא עשו עוד דבר, כי לא קיבלו הוראות. האם התחרות הסתיימה? לאיש מהם כבר לא היה אכפת מזנבו של שושנת הרוחות.
למעשה… במסעו לבדו גילה המפקד העליון מערה בפינה של גן העדן. היא הוסתרה מאחורי דולמנים עצומים מזכוכית. הוא השתחל לתוך המבוך הכפרי הזה, שהזכיר מבוכי זכוכית ומראות מעוותות בירידים נודדים. שם מצא שושנת הרוחות מחשב שקוף ומוזר במיוחד. הוא השתלט עליו בלי לשאול שאלות. לאחר שהתמקם בנוחות החליט להפעיל… את מוחו.
האם הדבר הזה היה יצירה חומרית שאלוהים השתמש בה בשעות הפנאי שלו?
״גם כשאתה שטן, אתה עדיין אוהב לנוח ולהירגע קצת״, אמר לעצמו במגושמות.
למכונה הזאת הייתה תכונה מדהימה: היא יכלה להרדים מרחוק כל יצור המסוגל לחלום. יתרה מזו, היא אפשרה לצפות בחלומות של כולם, ובעיקר לכתוב אותם. קצת כמו משחק וידאו המחובר לתוכנת תכנות. במהרה הפכה עבורו המכונה למקור בלתי נדלה של שעשוע. לאחר ששינה אותה הצליח אפילו למצוא דרך ליצור סיוטים איומים. הראשונים שסבלו מן השינוי הטכני הזה היו תושבי גן העדן — אותם אלה שמרילין, אנרי וקליפות ראו זה עתה. שושנת הרוחות לא הסתפק בכך… הוא הרחיב את רשעותו אל כל החיים על פני כדור הארץ (בין היתר). לכל מי שהיה מסוגל לחלום הוא גרם לסיוטים. קשים.
למרבה המזל, שושנת הרוחות לא ראה את המהגרים שזה עתה הגיעו מן הגיהינום, משום שהאין והדוד מקסים הגנו עליהם ובודדו אותם. לכן לא יכול היה לענות אותם באמצעות סיוטים שיצר עבורם.
באמצעות הציוד המרתק הזה הצליח שושנת הרוחות גם לחזור אחורה בזמן. הוא זיהם את העבר, והדבר השפיע בתורו על ההווה ועל העתיד של בני האדם. כך המציא הגנרל את ״התחזית בעלת ההשפעה המזיקה״ וזרע אומללות על פני האדמה.
לפני כן היו לבני האדם רעיונות טובים, והרעיונות המוצלחים האלה התממשו. התחזיות בעלות ההשפעה המזיקה, לעומת זאת, נועדו לגרום לאנשים להאמין שאסונות יתרחשו בהכרח — ולסדר הכול כך שאכן יתרחשו. האמצעי של שושנת הרוחות היה להחדיר סיפורים ״נבואיים״ לחלומותיהם של כמה בני אדם מן העבר, כמו המשורר נוסטרדמוס או, בין היתר, הסכיזופרן מפטמוס.
האם שושנת הרוחות העמיס יותר מדי על המחשב? חפץ אדום, דומה לאף של ליצן, נע במהירות על המסך דמוי הכיפה.
ראש השדים נהנה כל כך, עד שכבר לא ראה את הנצח חולף. הוא השתעשע. ובכל זאת לבסוף בהה במסך המואר זמן רב כל כך שכמעט התעוור. ראייתו נחלשה, אך הוא המשיך להתענג על המצאת בדיחות מרושעות. הוא התקרב עוד ועוד למסך. ראשו התקרב אליו כל כך עד שנשאב פנימה ונלכד בידי קתודה קתולית אדומה, הדומה לאף של ליצן. ראשו נערף בבת אחת. במשך כמה רגעים נדד הראש מחלום לחלום. אבל למחשב הייתה מגירת דחייה. ובזכות התכונה הזאת של המכונה כמעט בא סיוטו של שושנת הרוחות אל קצו. ראשו הצליח להיחלץ ממנה בכוחות עצמו, כשהוא מרחף.
— אבל מהו המכשיר המקולל הזה? אמר לעצמו ראשו של שושנת הרוחות.
ייתכן שראשו כבר לא יתחבר לעולם אל גופו. בינתיים גופו חסר הראש, שהתקדם בגישוש, פעם על ארבע ופעם זקוף, מבולבל לחלוטין, הצליח לצאת מן המערה במבוכה ובלי שמץ של הדר, בלי לדמם.
מחוץ למערה הסתובב גופו של שושנת הרוחות בין נשמות ששקעו בסיוטים. אף שד לא זיהה אותו. בלי ראש, שושנת הרוחות פשוט לא משך תשומת לב. השדים אולי ערמומיים, אבל הם גם טיפשים מאוד.
הם איבדו את עקבות מנהיגם, שאיבד את הראש. הראש החל לחפש את גופו. אבל המחשב יצר במיוחד עבורו קללה, כמו אנטי־וירוס. הראש והגוף יצאו לכיוונים מנוגדים.