לאחר שניזונו בלגימות גדולות של מזון רוחני, חידשו את מנוסתם ביתר שאת. הנוזל הסירופי של הנהר סיפק להם את האנרגיה ובעיקר את החסד הדרושים כדי להגיע אל ההרים מרובי־הצבעים. הם המשיכו אפוא עמוק יותר אל תוך גן העדן. הם חצו ארצות קסומות ונפלאות, עמקים שופעי צמחייה ומישורים מבושמים. תענוג לעיניים, עונג לחוש הריח.
כאשר פגשו חצאי־ירח בהרמוניה, ביקש אנרי ממרילין להחזיק בידו. היא לא סירבה. לתרמית הזאת היו שתי מטרות: לעזור להם שלא למשוך תשומת לב, ולאפשר לאנרי למשש את הילתה של מרילין.
הכול הפך לתירוץ למגע המרפרף של נשמתו בנשמת בת־ערובתו האהובה. הוא אפילו טען ששבב עץ ננעץ בקצה אגודלו. היא, כאילו משתפת פעולה במשחק, העמידה פנים שהיא שולפת אותו. היא טיפלה בדבר שאינו קיים כאילו היה חרסינה בלתי נראית. עדינות תנועתה הייתה כה רבה, עד שהפציעה נדמתה ממשית.
מדי פעם ניסה להרשים אותה או להצחיק אותה כדי לרכך אותה עוד יותר.
אנרי, חובב ההלצות, השתעשע בבניית אינוקשוקים מאבנים קטנות של גן העדן, בחללים שבגזעי עצים. הוא בנה אחד בדמותו, כפי שהיה: עירום, בעזרת אבן קטנה ומאורכת.
כך התקדמו כמעט בלי מכשולים עד לאזור ההררי. לדברי אייזק ניוטון ובת־זוגו, גברת מקינטוש, שני חצאי־ירח שפגשו בדרך, הייתה שם בסמוך טריטוריה אסורה.
שום דבר לא רמז שמדובר בשטח ש« אסור להיכנס » אליו. האזור הוקף בשביל ארוך. חריצים נחרצו באדמה ממעבריהם התכופים של עדרי פרות בעלות קרניים רכות ושקופות. רגע לפני שחצו את גבול המתחם, נשמע במחשבותיהם קול עמוק ומהדהד כמערה. המסר הורה להם לחזור על עקבותיהם.
— חזרו על עקבותיכם! ומהר!
מאחר שלא נותרה להם דרך להמשיך במנוסה אלא להפר את האיסור, ובהתעלם מן האזהרה החמורה, נכנסו אל האזור. נדהמים, שמעו את הקול מתבטא שוב בבירור. הפעם היה זה חוש השמיעה שנקרא לפעולה…
— עכשיו, כשכבר נכנסתם, לכו על קצות האצבעות. צדיקים מזויפים… עדיף אורח שקט על מציצן רועש. מה אני אומר?!
אנרי היה נסער, שכן הכול עלול היה לקרות לו. מרילין, לעומתו, נראתה בעיקר נבוכה ומסוקרנת. היא הביטה בחוטפה המוזר וחיכתה שירגיע אותה. זה עתה נכנסו לארץ שאיש אינו פוקד. לא היו שם מבורכים, לא חצאי־ירח, ועל אחת כמה וכמה לא מלאכים.
עטופים בברדס של בורות, הניחו שניהם את רגליהם בתחום המופלא הזה של אלוהים: גן העדן הארצי. פעם חיו שם בני אדם כמעט חיי־צמח. בלי שמות משפחה, היו להם רק שני שמות פרטיים מוכרים היטב, מן הסתם כדי להגן על פרטיותם: חוה ואדם. (בגן העדן הופכים את הסדר המקובל, מטעמי נימוס.)
מתוך נוסטלגיה העתיק אלוהים את הגן הזמני הזה אל הנצח. המקום שבו ננגס התפוח המפורסם. המקום, אף שהיה עצום בממדיו, נראה כמו מיני־בונסאי בתוך אמזונס רחב ידיים ובתולי, מלא באינספור עצי סקויה.
לא ידיעותיה ולא האגדות השמימיות גילו למרילין את קיומה של הטריטוריה האלוהית הזאת, שאבדה בתוך הנצח. דבר לא נחשף בפניה. נותר רק ספק קל באשר לעננים הלבנים בשמים הכחולים. העננים האלה, שתמיד נעו והתהוו מחדש, שימשו כמפות גאוגרפיות נעות של הנצח. יום אחד… הבחינה באחד שמעולם לא השתנה. בלתי־משתנה.
הקול לא נשמע עוד. שלווה מוחלטת שררה. לא הייתה נפש חיה בסביבה… אנרי כמעט לא חשש עוד משום דבר רע. המוות כבר לא יכול היה להפחיד אותו; הנצח, לעומת זאת, כן, משום שפחד להידרדר לגיהינום.
מתעלם מכל זאת, טיפס בעודו שורק על אחת הגבעות של הפארק הראשון בתולדות האנושות. ואז נעצר. זן. בעודו מביט באופק, נקוו דמעות על לחייו כמפלים רכים.
הרחק משם, שקיעה יפה מעבר לכל תיאור קישטה פינה מגן העדן. כעדים, כשותפים לדבר סוד, השתתפו באירוע אלפי שמשות נוספות. השמש הזאת, שהאפילה לרגע על האחרות, האירה את גן העדן. בזה אחר זה שיחקו המאורות במחבואים עם קו האופק.
כל זה בתוך מופע אדיר שאין לו סוף. הם הזכירו לאנרי את המוביילים התלויים מעל מיטות של תינוקות. הם רקדו ואלס בתנועת קרוסלה, סובבים סביב אור גדול יותר. כמו כוריאוגרפיה של אנרגיה. האוהבים התהדרו בפני הכוכבים. לפי הזווית נהנו ממבט ישיר אל המציאות: הקוסמוס או סתם שמים זרועי כוכבים, לפי מידת האקסטזה.
מרילין הצטרפה לאנרי. למרות המצב שהעמיד אותם זה מול זה, הזוג המאולתר הזה התבונן באופק הקסום.
למרגלות הגבעה, מסתתרת בקושי מאחורי עץ שחסר לו פרי, התבוננה בהם חיה משונה. יצור כלאיים. החיה, קפואה במקומה, הייתה תוצר של הכלאה מפתיעה. היא נראתה כמו פינגווין ענק הנושא גנים של ברווזן, שאחד מסביו השתובב עם תפוחית והשאיר לו משהו מהליכותיה. ובכל זאת היה לה מבט נוגע ללב.
בעיניים עגולות ככדורים הסתובב הזוג הלא־תואם באטיות. « מה זה הדבר הזה? » אמרו לעצמם, בלי להסיר את מבטם מן היצור המשונה.
החיה לא זזה יותר. שלווה ובלתי נרתעת. כאילו הייתה במצב תודעה אחר. מהופנטת מן הנוכחות הלא־רגילה של מבקרים בפינה המבודדת הזאת של הממלכה.
טוטרק יצא לבסוף מקיפאונו. גאה ומאושר לשמש מגן ליפיפייתו, ניפח את חזהו כטווס על סטרואידים. הוא פנה אל החיה בטון הסמכותי ביותר שאדם בעל אופיו היה מסוגל לגייס. ממש לא מאיים. « הוּ! הוּ! » אנרי הִהוּה כמו ינשוף צרוד.
החיה, שירשה מן הברווזן מקור הדומה לזה של ברווז, התקשתה מאוד בהגייה, דבר שפגע קשות ביכולתה לדבר בבירור. למרות המגבלה הזאת, פנתה אליהם בשפה ובביטויים שבסופו של דבר היו מובנים למדי.
— לא לפחד! אל תתחב… אל תתחבאו. לא פאניקה אתם. מה אני אומר?! קלאק! קלאק! כאילו סידרה מחדש את מקורה, כפי שמסדרים תותבת חלקית רופפת מדי.
— מזל שיש לי מתת הלשונות! התרברב אנרי.
אחר כך השתתק, כשהבין את טיפשות דבריו. במיוחד משום שזה עתה הבחין שליצור יש פה ריק לחלוטין. לא לשון, לא שיניים. אפילו לא רמז לשקד.
— לא פקיל… לא קל לדבר עם מקור. במיוחד כשפָּסֵר… חסר תרגול. חכו פֶּגַע… רגע קטן. מה אני אומר?!
החיה, שגם היא נבהלה מנוכחותם, הפנתה אליהם את גבה. במשך זמן מה עסקה בתרגילי קול קצביים, בתרגילי דיקציה, בחימום שרירי הפנים ובנקישות מקור חדות. כשחזרה להסתובב, ראתה את שני בני־שיחה מתפקעים מצחוק. הם התגלגלו מצחוק למשמע החיה, שבסופו של דבר הייתה חביבה למדי, כשהיא מתאמנת בהגיית מילים. כמו ילדים שנתפסו עם היד בצנצנת הריבה, הטו את ראשיהם והביטו הצדה בתנוחות חיזור משונות.
— רוח לעגנית אינה ראויה ללגלוגי רוח. מה אני אומר?! לא אנזוף בכם. אבל אולי אתם מעדיפים שאדבר אליכם בטלפתיה, כפי שעשיתי קודם? הגתה החיה את המילים בבהירות מדהימה.
נשימתם נעתקה; נבוכים וקצת מתביישים, השיבו השניים בשלילה בהנעת ראש.
— אלוהים בעצמו הרשה לי לבוא לכאן כדי להחליף אווירה, לנקר לי פה ושם רגעים של נחת בפינה הזאת של גן העדן. מה? ואני גם עומד על המשמר. אתם יודעים, הנצח בתוך האין הוא ארוך וחדגוני.
— מה הניע את אלוהים לברוא את האין? שאלו אנרי ומרילין יחד, כאילו ניהלו חקירה נוקבת.
— לא היה לזה שום מניע, זה היה בלגן… מה אני אומר?! מקרה. איני זוכר באיזה יום, אבל יום אחד, כשהתכונן לברוא, הייתה לו לרגע היעדרות… ראשו התרוקן פתאום מרעיונות, וכיוון שלא ברא דבר — המציא את האין. מחשש שיצורים ילכו בו לאיבוד, הוא קרא לי. מה אני אומר?! ברא אותי… כדי שאאסור על כולם את הכניסה אליו.
— אם אתה נמצא בתוכו, זה כבר לא האין, מפני שיש בו משהו! אינך חושב? התערבה מרילין, שחיפשה היגיון בדבריו הלא־הגיוניים של הדוד מקסים.
— אה, באמת! לא חבשתי על זה. חשבתי. מה אני אומר?! בכל מקרה, האין גדול כל כך, אינסופי ממש כמו האינסוף עצמו, עד שבתוכו אני בכלל שום דבר. אלוהים הניע אותי. מה אני אומר?! הרשה לי לבוא ולהירגע בתחום שלו. אפשר לשמוע את דעתכם על האמרות האחרונות שלי? שאל הדוד מקסים.
מרילין, שאהבה אותן מאוד, לא הייתה צריכה שישכנעו אותה.
אנרי, לעומת זאת, הקשיב בחצי אוזן לדוד מקסים כשהוא מצטט את המצאותיו האחרונות. למעשה, הוא תהה באיזו דרך יוכל המספר לבוא לעזרתו.