« אני תוהה אם כולנו מתים כשיש משהו ששכחנו », שמע אנרי טוטרק את עצמו חושב בעודו מביט בלהקת ברווזים למטה. « האם זה סימן שבחיים לפעמים מחליפים נוצות בתנופת כנף אחת? »
הוא המריא גבוה עוד יותר. בגובה ענני הנימבוסטרטוס נעצר לפתע המסע הארוך שנשא אותו אל הרקיע. הערותיו המיותרות באו אל קצן יחד עם מסעו האחרון.
ואז נגלה לפניו עולם מוזר וחדש.
— נצח נעים, חבר! יש לך את סיסמת המעבר? פלט מלאך שהתבונן בו מאחורי משקפי חצי־ירח.
ליצור השמימי היו פנים של קורא — אולי הפנים שלך. הוא לבש טוגה לבנה רחבה מאוד שהגיעה עד אמצע השוק, ועמד מול דוכן קריאה עשוי גלידת שוקולד. מאחורי השומר המכונף נפרש נוף מרתק של ספרייה עירונית מן הסוג המצוי בערים גדולות. היו בה ספרים בעלי כריכות קריסטל ודפי זכוכית, גמישים כאילו היו עשויים מים או ג'ל כלשהו. הספרים, בכל הגדלים, נפתחו ונסגרו לפי כיוון המבט. מעליהם ריחפו מאווררים שלהביהם, עשויים פתיתי שלג, הפיקו מדי פעם קשתות זעירות.
— מה?… אתם דורשים סיסמת מעבר אחרי שהמוות כבר עבר? השיב אנרי, שהיה ברגע הזה מודע יותר משהיה בכל חייו. תוך כדי כך צבט את אצבעו כדי לבדוק אם אכן מת. לצבוט את עצמו בלי להרגיש כאב הצחיק אותו מאוד.
— נו, הזדרז! אין לי רק את זה לעשות! לקבל נשמות תועות עם אבקוסים תלויים על הצוואר! אבל באמת, איזה מראה יש לך! הכריז המלאך בעודו מעיין בשעמום בכמה גרסאות סותרות של ספרי קודש בעלי דירוג גבוה.
פס דק של קשת נגע בעדינות בכנפיו המושלמות. כאילו הצטער על גסותו הנדירה, השתדל היצור להיות מפורש ועדין יותר. נימוס ירא־כבוד.
— אדוני היקר מאוד, יש לנו הכבוד הזעיר להציג את עצמנו. לפי שעה, שמנו הרם הוא קליפות תפוחי אדמה, הכריז המלאך בקול חלול, ולבסוף באינטונציה ראויה.
— איזה שם מטופש! הגיב אנרי באומץ.
— אנו שותפים לדעתך. אך אין בידינו לעשות דבר. כאן ממחזרים הכול! חפצים, שפות, שמות ואפילו שיבושי ההגייה של צלילי ס׳ וש׳. אנו משלמים את מחיר הבזבוז של בני האדם ושל תבונות אחרות. אבל איננו מודאגים. מסדר המלאכים מתיר לנו להחליף זהות בכל רגע.
— נהדר! גם אני מת על אימוץ סגנונות חדשים. אבל אם אתה משנה את שמך, איך אתה מוודא שמלאך אחר לא בחר באותה תווית?
— אם זה קורה, האף שלנו מגרד, וברגע שהתופעה מזהירה אותנו אנחנו מחליפים מיד שם. זה הכול! אני חוזר: יש לך את סיסמת המעבר?
— יש לכם רמזים?… תיעוד קודם? שאל האיש האמיץ בתורו.
— אם נגלה לך דבר כלשהו על סיסמת המעבר, האינטואיציה וכושר ההסקה שלך יתחדדו. ומי יודע אם לא נקבל מכה על אצבעותינו הנשגבות, השיב קליפות תפוחי אדמה, שנשף בעדינות לעבר אחד ממדפי הספרייה.
חוברת יקרה ריחפה אז בזיגזגים רכים עד קליפות תפוחי אדמה, והוא פתח אותה במגע קל בלבד בעמוד המבוקש.
— אבל אנחנו חייבים לבדוק כמה דברים…
ואז החל המלאך לקרוא…
— סיסמת המעבר תוכננה ואושרה בהצבעה בידי מסדר המלאכים העליונים לאחר פרשת « אל־תיגע־בתפוח » המפורסמת: מלאך סהרורי שבמהלך אחד ממסעותיו הלא־מודעים מצא את עצמו בגיהינום. למרבה המזל, בעודו ישן באותה מידה, מצא שוב את הדרך וחזר. ההגנה הזאת נועדה גם לסכל פולשים ערמומיים כמוך, שאולי ישתמשו בתחבולות כדי להסתנן למקום השליו שלנו. אבל אם אתה אחד מאלה, שמך רשום בסוף החוברת…
ואז נגע בעדינות בכריכה כדי להגיע למדור הרשומות. העמוד היה ריק. לא היה בו דבר.
קליפות תפוחי אדמה הכחיל ממבוכה.
— זה ריק! אין שום שם! לא שלך ולא של אחד הכינויים שלך! אף אחד! זה לא נורמלי שאתה עומד לפנינו.
קליפות הרהר בעצבנות.
— לא הייתה לך איזו כוונה קטנה ולא־ישרה להוליך אותנו שולל? אתה עומד לפנינו, אינך רשום בין הערמומיים, ואינך יודע את התשובה.
— אם כל כך קשה לכם למצוא את שמי בספרים המעופפים שלכם, זה בטח מפני שהכומר טורבאלה קילל אותי? אלא אם כן מעוף הציפורים הוא שהסיט את נשמתי. אמור לי… אלה שמגיעים לכאן, איך הם יודעים את התשובה? התערב אנרי, בלי מחשבה נסתרת ובלי תחבולה.
השומר הכחיל ממבוכה. הוא לא היה מסוגל להסמיק, מפני שלא משנה מהו הרגש, אצל מלאכים הכחול הוא הצבע שמסגיר אותו. קליפות נשם חרש והרהר כיצד לחשוף סדקים בתרמית אפשרית. « האם עליי לגלות לו ש“הוּ דוּדְלָה דִילְדְלִי” היא סיסמת המעבר? » חשב המלאך, כשהוא מערסל את נוירוניו המלאכיים במפתח הילדותי.
— זה עלול להתחיל לשעמם, אבל הייתי שמח למתוח כאן את הנצח. אתה יכול לחסוך ממני להסתובב על שיפוד כדי להאכיל את השטן? מלמל אנרי כדי לשבור את השתיקה שקיררה את האווירה השמימית.
צחוקו של המלאך.
אנרי הבחין שהמלאך מעולם אינו מביט לו בעיניים, אלא נועץ ללא הרף מבט במצחו כשהוא מדבר.
— עדיין יש לי עיניים? קרא אנרי, כשהוא ממשש בידיו העצבניות את ארובות עיניו כדי לוודא שהכול שלם.
— הא! הא! הא! הי! הי! התפקע המלאך מצחוק.
זה היה צחוקו השני של המלאך, שנותר דרוך ואף נראה מתוח מעט. הוא המשיך להביט במצחו של הפסל החובב. אסור היה לו לצחוק, משום שאם שרף, מלאך עליון או כל שומר אחר במשמרת צוחק שלוש פעמים, מתחוללת תמורה מפתיעה: הוא נהפך לפרח לוטוס ומהרהר במשך שעות אינסופיות ברצינות תפקידו הקטן. לכן אילץ את עצמו לזכור את שני צחוקיו הקודמים.
— אבל…! מה יש למצח שלי?… כשאני מדבר עם מישהו, אני אוהב שהוא מסתכל לי ישר בעיניים!… קרא אנרי בקול רם, בחוסר טאקט ברור.
תגובתו הכמעט ילדותית והרגשנית מאוד של טוטרק דגדגה את המלאך, שהיה חייב למנוע מעצמו צחוק שלישי… חובתו התערערה, אך הוא עדיין לא נשבר; קליפות התעשת מיד.
— אל תדאג, אדוני, כל האיברים שלך נמצאים במקומם. כאשר נשמה מדברת אלינו, אפילו הטהורה ביותר, אנחנו תמיד בודקים את שלמותה באמצעות בחינה של המצח.
— עין שלישית? הבנתי… התערב אנרי.
— בדיוק! כל עוד אינך תושב רשמי של גן העדן… העין השלישית הזאת עדיין גלויה. בקיצור! אנחנו בוחנים היטב את האישון שלה. אם הוא מתרחב, זו הוכחה שהאדם שמולנו משקר. אם הוא מתכווץ, הוא גם מרמה אותנו, הסביר המלאך בלגלוג.
— זה אבסורד! אז איך אתם מבחינים בין אמת לשקר?
— אנחנו מזהים את האמת לפי המצמוצים הסדירים של העפעף השלישי.
— ואם אני אומר לך, אני, אנרי טוטרק, שאני לא ממצמץ ושאני מרכיב עדשת מגע על העין השלישית שלי!
— לא מצמצת כלל. עם זאת, האישון שלך התרחב כשאמרת « ממצמץ » והתכווץ מיד כשאמרת « עדשת מגע ». נוסף על כך, אתה משתמש בשם בדוי.
אנרי, זהיר ומהוסס, ביקש לוודא ששמע נכון ומישש את ראשו בחיפוש אחר אוזן שלישית היפותטית.
נבוך. אילם לפתע.
— נשכח לרגע מסיסמת המעבר, מר טוטרק. מה שמך האמיתי? אה… כלומר הזהויות הכפולות שלך, ואולי אף המרובות, התעקש המלאך, שחידש את החקירה ונפנף בכנפיו כדי להדוף את גלי החום שאנרי עורר בו. מאווררי פתיתי השלג כבר לא הספיקו.
— שכחתי! זימר אנרי, כאילו התכונן לתעלול.
— אה! אובדן הזיכרון שלך מבוים, כי האישון שלך…
קליפות תפוחי אדמה לא הספיק לסיים.
— כדי לדעת מה שמי האמיתי, כל שעליך לעשות הוא לנשוף על הספרים שלך. הם יענו לך, הטיח אנרי.
— השם שלך! צעק המלאך, זרועו מצביעה לעבר הגיהינום.
מחוות הסמכות העניקה לאנרי הבעה של פעוט שמשתין במכנסיו. מחשש לפגוע במלאך עוד יותר, בדק במהירות ובדיסקרטיות שאין סימני השתנה. ואז פלט את שמו הפרטי ואת שם משפחתו.
— שם עט, השיב ראש עיריית ג'וג'ו סיטי.
— מה? אמר המלאך, וביקש שיחזור.
— שם עט! שמי הפרטי היה תמיד « שם », ושם משפחתי « דה־פלום », כלומר « עט ». כך עד שהחלפתי את שמי. זה לא שם רע, כמו שאומרים על פני האדמה.
ניכר היה שהמלאך מתאפק שלא לצחוק, מפני שאסור היה לו.
— זה מצחיק אותך? אני, אילו הטבילו אותי בשם קליפות תפוחי אדמה, לא הייתי מתפקע כך מצחוק. ו… ו… הייתי מרגיש לא בנוח בתוך קליפת תפוח האדמה שלי. זהו! ו… בבקשה, משאלה אחרונה לפני שאתחיל להריח שרוף: קרא לי אנרי, כי מתתי עם השם הפרטי הזה.
— סלח לנו, מר שם עט ושאר הכינויים. פרקנו את תסכולינו. עמיתיי ואני לועגים כל כך לשמות זה של זה, שהיה טבעי להשתעשע גם בשלך — ופיתוי שאין לעמוד בו. מעתה נצטרך להתאמץ שלא להגדיל עוד את הטחול מצחוק. הרי כלל שמימי קובע: « כל מלאך המופקד על הקבלה לעולם לא יצחק יותר מפעמיים בזמן משמרתו. »
— למה? צחוק טוב לבריאות! ומה לגבי קדושה?… התערב אנרי, שהבין היטב את חולשתו של בן שיחו.
הייתה הפסקה קצרה. כאילו כדי לבחון זה את זה טוב יותר.
— למעשה, איננו יודעים כלל מה הניע את המלאכים עובדי הציבור לנסח את הקוד האתי הזה. אנו מודים שהוא, בלשון המעטה, משונה, ובטיפשותנו גילינו לך אותו.
— אותו דבר על פני האדמה. כמה בירוקרטיה!
— גילוי לב תמורת גילוי לב, מר אנרי שם עט טוטרק: מעולם לא כיווצנו את שרירי החיוך במסגרת תפקידנו. למעשה אנחנו רק משמרת מחליפה חדשה. נאלצנו, בכנפיים מורמות וברגע האחרון ממש, להחליף את המלאך העליון שהיה במשמרת וקיבל אישור מיוחד לבדיקת נוזל מלאכי. טוב! בדוח שלי אציין גם שהבדיחה הזניחה הזאת על « שם עט » קצת דגדגה לי את הענבל. אבל לא צחקתי בפעם השלישית.
קליפות התעשת וחזר להיות רציני, כמעט קודר. פני שחקן טרגדיה בתפקיד מקאברי. הוא ניסה להיזכר.
— שכחנו פרט קטן. עלינו לבדוק את מסלול חייך לפני שנשלח אותך לגיהינום. אנחנו מחויבים לאפשר לך לספר את חייך, קצת כמו סיגריה אחרונה שמעניקים לנידון. העמד פנים שאתה אצל הפסיכולוג שלך בפגישה האחרונה.
אנרי העיר…
— על פני האדמה, כשנפגשים עם פסיכולוג לפגישה אחרונה, יש שתי סיבות. או שנגמר לך הכסף, או שבין שתי פגישות הפסיכולוג הצטרף לכת. אני מספר לך עכשיו את חיי בלי לשפוך את הלב ובלי לשפוך לך אפילו אגורה. איפה אני אמור להישכב?
— חסוך מאיתנו את הליצנות שלך. אנחנו מסרבים לצחוק. פפף…! מה גם שלהפר את התקנה הזאת יהיו תוצאות שאנחנו מכירים היטב. למה אתה מחכה כדי להתחיל, מר עט? הטיח המלאך.
(מאחר שתפיסת הזמן של הקוראים ושל המספר שונה מזו של המלאכים ושאר תושבי הנצח, הסיכום הבא הוא הכרחי.)
אנרי נולד אפוא בעשרים ותשעה בפברואר. בנאלי. שני הוריו האלכוהוליסטים סבלו ממחלת אלצהיימר. עוד דבר בנאלי. הברון והברונית דה פלום שכחו אותו בבית יתומים ישן לאחר שנדחתה בקשתם שלהם להימסר לאימוץ. אנרי היה אז בן ארבע, וזה היה יום הולדתו הראשון…
במשך שנים השתדלה הנהלת המוסד למצוא לו משפחת אומנה. למרות ביישנות חולנית השתמש אנרי בליצנויות יעילות כדי להימנע מבחירה בו. מול הורים אפשריים הוא קרא למנהל « אבא », לאחר שנטל קודם לכן חומר משלשל יעיל שגנב מבית המרקחת של המוסד. בכישרון הצליח לגרום לכך שישכחו אותו לזמן־מה… את מרילין הוא לא שכח. יום אחד, כאשר צילמו את כל ילדי בית היתומים כדי לחזק בקשת הלוואה, סוף־סוף הבחינו באנרי. נראה להם משונה שבגיל עשרים הוא עדיין לבש חיתול. אבל הוא רק ניסה להסוות את עצמו בין היתומים הצעירים. באותו לילה ספגה תמונה של מרילין שהחביא מתחת לכרית את יבבותיו…
כשהוא חש דחוי, צרור בידו כמו שארלו וחסכונותיו בכיסיו, ברח משם.
אחרי ימים של הליכה הגיע אל דיונה עצומה. שם השתעשע זקן באת קטנה ובנה ארמונות חול נהדרים. בעזרת אולר גילף לו אנרי מענף מת בליסטרה־צעצוע קטנה. הם התיידדו מיד.
הזקן, מיליארדר ללא יורש כלשהו, בנה ערים שלמות על הגבעה הגדולה! הוא ביקש מאנרי צעצוע שני, ואז שלישי.
כשחברו הזקן מת, ירש אנרי את המניות, ההשקעות, הנכסים ובעיקר את האת של הזקן. אחר כך ייסד מפעל צעצועים.
את ההמשך אתם מכירים…
בסוף סיפורו, אנרי, נחוש, הפנה את גבו למלאך ואמר:
— לאיזה כיוון הגיהינום? שמאלה? ימינה? למטה?… אני אפילו לא רואה צל של קלשון.