בינתיים, ראשו המבולבל והבלתי יציב של שושנת הרוחות מצא שוב את קבוצת השדים שנותרה לו. הוא ניסה להשמיע את דבריו לכמה מעושי־דברו השטניים… בעלי הקרניים שהדביק. אלה היו שדים שטרם בורכו. חסר דאגות, שושנת הרוחות — או ליתר דיוק ראשו — דמיין ששאר שותפיו משתעשעים במקום אחר בגן העדן. למעשה, כולם כבר הפכו למלאכים חסרי כנפיים, לאחר שבורכו.
— אתם מזהים אותי? טַבַּרְנַק!
(שימו לב: קללת כעס זו נפוצה מאוד באמריקה הפרנקופונית. אין בכך כדי להפוך אותה לידידתו של שושנת הרוחות.)
— חורי התחת היקרים שלי — כך הוא מכנה את כלל נתיניו כשהוא במצב רוח טוב — מחר יהיה יום הניצחון הסופי שלנו. נכריע את כוחות הטוב. ההגנה שלהם הייתה כה חלשה, שלמעשה כמעט לא נתקלנו בשום התנגדות. אינני רואה מה עוד יכול להזיק לנו, עכשיו כשאנחנו שולטים בחלק נכבד מן האינסוף. וכשנסיים את המשימה הזאת, שהיא, בחיי… אהמ… משעשעת מאוד, אפקיד בידי כל אחד מכם, חיילי הרשע הנאמנים, כוכב לכת שבו תמשלו, פי־טבעת יפים שכמותכם. אתם תעשו חיים על חשבון החיים — ואני אחגוג על המתים.
אבל אני סומך על התחבולות ועל הפיתויים שלכם כדי שהקדושים, המלאכים והנשמות הטובות ייעלמו! יחי המפקד שלכם — אני עצמי, הגנרל שושנת הרוחות! תחיו אתם, חורי התחת האהובים שלי! יחיו הנשמות המנוונות והמלאכים שנפלו!
לא נשמעה שום תגובה לאחר הנאום הבוער הזה של גנרל הגיהינום, עד שנתן פקודה…
— עכשיו אתם רשאים למחוא לי כפיים!
מחיאות הכפיים פרצו מיד. השדים שלו הטיחו את קרניהם באלימות זו בזו. הם שפשפו זה בזה את קצות זנבותיהם והצליפו בהם על ירכיהם האדומות. הם השמיעו קריאות מוות לאות הסכמה.
— עוד מעט תתפזרו ותצאו לחפש את מה שחסר לי. מן הצוואר ועד אצבעות הרגליים. אתם רואים — לא איבדתי את הראש!
ואז, כאילו הגיח משום מקום, הופיעה במרכז הכיכר חיה מוזרה.
זה היה הדוד מקסים, שהופיע באמצעות שיטת הזירגוּי שלו. לאחר שהקיא את עצמו החוצה — שהרי צדקה מתחילה בבית — הוציא הדוד מן האין גם את פרח, שעדיין אחזה בחוזקה בבובת הוודו בידה, כמו ילדה קטנה האוחזת בזרועה של בובה. נוסף על כך ניסה הדוד מקסים להסתיר את יומנו האישי של שושנת הרוחות, שהובא מן הגיהינום.
מאחר שהדוד הפנה אל השטן את אחוריו, לא הבחין הגנרל מיד לא באישה השחורה ולא ביומן. אבל הוא כמעט חשב שהוא הוזה כשהבחין שאין לדוד מקסים פי־טבעת. ואכן, מאחר שהדוד ניזון רק מן האין, לשם מה היה זקוק לדבר כזה?
למראה התופעה הזאת נסוג הגנרל שושנת הרוחות — כלומר, ראשו — צעד קטן לאחור… אך מיד התאושש כדי לא לאבד את הפנים, שהרי זה כל מה שנשאר לו.
— מי אתה שתפריע לי? ומה אתה עושה כאן? צרח השטן.
הדוד פחד. הוא מעולם לא ראה את הנבל המטומטם, מלך הלהבות, ודמיין אותו ענקי: ראש דוחה, עור אדום כולו, פרסות תיש, קרניים ארוכות וגוף אתלטי. וכמובן הענן שאמור היה ללוות אותו לכל מקום. בקיצור, אותה דמות ארכאית שאדם בעל דמיון צייר פעם מתוך הזיה חולנית.
אבל שומר האין היה משוכנע שכאשר השטן נמצא בסביבה, ריח חריף של גופרית גובר על כל ריח אחר. כאן דווקא היה ריח של נפיחות. נוסף על כך, לפניו היה רק ראש! כל אלה לא הרגיעו את הדוד מקסים, מה גם שראה אותו רק בזווית העין. גם אם לא ביצע באותו רגע זירגוּי, הוא היה הפוך לגמרי מבפנים. עצם העמידה פנים אל פנים עם… השטן ערערה את השליטה בדיבור שרכש לאחר מעט אימון, והוא שב לגמגם ביתר שאת.
— אני מתבלבל… קוראים לי… מה אמרתי?! פּוֹנְטוֹן… טוֹנְטוֹן. מה אמרתי שוב?! ואני רק… מרק…
— אהה! אז אתה שמנמן שמפוטם במרק!
— לא! אמרתי שאני רק עובר. מה אמרתי?!
— לא תוכל להסתובב אליי כשאתה מדבר איתי? שאל שושנת הרוחות, שהלך ונעלב.
לפקודת הגנרל הסתובב הדוד בעצבנות. אלא שבתנועה פגע בפנינה השחורה, שנפלה בין השדים שצפו בראש מפקדם משוחח עם שומר האין. פרח לא נפגעה, אך מיד החלה להסתובב בין יצורי הגופרית ולחזור על הפזמון שלה: ״האם אתה זה שאני מחפשת…, זה שאני חבה לו?…״ כמובן, כולם שלחו את המשוגעת היפה לעזאזל.
שושנת הרוחות נדהם מן היצור המוזר בעל המקור השטוח ומהופעתו הפתאומית. אך מבחינתו הניצחון כבר היה קרוב מדי מכדי שיניח לעצמו להתרשם.
— מאיפה באת?
— אני בא משוּם־פּוּם…, משום מקום. מה אמרתי!
— נו באמת, תהיה הגיוני! כשמגיעים למקום כלשהו, תמיד באים ממקום כלשהו. לא כך?
— זה נכון לכל הקבר…, לכל העולם, אני אומר.
— אתה רואה? אמרת זאת בעצמך.
— כן! אבל פפואה…, לא לגביי… מה אמרתי?!
— אתה רוצה להתחכם איתי? בסדר. תסביר!
— לפני ש… תראו… שלא תראו אותי… מה אמרתי?! הייתי כאן?
— בוודאי שלא.
— ידעת איפה הייתי?
— לא, כי לא הייתי שם.
— אם לא היית שם, איך אתה יכול לקבוע שאני הייתי במקום כלשהו?
— כי ככה זה!
— נניח שאיעלם כהרף עין, בדיוק כפי שהגעתי. האם עדיין אתקיים?
— אבל… כן, כמובן… אה… זה ברור!
— כלומר, אתקיים מפני שאיעלם?
— כן, במובן מסוים!
— ואיפה אהיה?
— אין ספק, במקום כלשהו.
— אם כך, אם אתה טוען שאני קיים במקום כלשהו מפני שאינני כאן, אינך יכול לומר גם שאני נמצא במקום אחר?
— אכן כן!
— ואם תחשוב על כל המקומות שאתה מסוגל לדמיין ולא תמצא אותי באף אחד מהם, לא תגיד כשאתה מחפש אותי: ״אני לא רואה אותו! הוא לא נמצא בשום מקום!״
— הממ… זה אפשרי!
— הנה, זה בדיוק מה שאמרתי לך. אני בא משום מקום.
— בחיי, אתה רוצה להתחכם עם היצור הנתעב שאני. דע לך שהמוח כאן הוא אני. ובכל זאת עליי להודות שאני מתרשם מתעלול הקסמים שלך. אני, שהמצאתי את האשליה, יכול לומר לך שאתה מוכשר. אני מעריך זאת מאוד, תאמין לי! ומאחר שאנחנו עורכים עכשיו מסיבה קטנה — אתה מוזמן!
החברים אנרי, מרילין, שני המלאכים וכמה נשמות שהוקל להן הסתתרו בתוך קהל השדים. הם התפזרו; לכל אחד היה אזור משלו. כל אחד טיפל בשדים שבשורות האחוריות, בירך אותם והמיר אותם. אחר כך החל אפקט הדומינו. כולם פעלו כך — מלבד אנרי טוטרק, שיצא מן השורות. הוא התקדם לעבר ספרו הגדול של שושנת הרוחות ובהה בראש בתדהמה. מעולם לא דמיין כך את ראש הגיהינום. הוא חשב שנותר רק לגרום לו לאבד גם את הראש הזה.
הוא פתח את היומן באקראי והחל לתרגם בקול.
— אבל זה היומן האישי שלי! טַבַּרְנַק!
אנרי לא התרשם מן הראש. ״היום נאלצתי לקחת כמוסות ברזל, כי אני אנמי.״ אחר כך המשיך לקרוא: ״גנבתי אורות־תעתועים כדי להשתעשע בבליעת אש. נכוויתי בענבל. אאוץ׳! איי! כואב! אמא!״ הוא דפדף. ״היום הפכתי את עצמי לאדם. הלכתי לבית בושת וביקשתי מיצאנית שתצליף בי בכל כוחה בנוצת יען.״ ובכל מקום מודבקים מלאכונים קטנים.
— מי אתה? טַבַּרְנַק! תביאו אותו אליי!
שושנת הרוחות בקושי הצליח לגבור בקולו על פרצי הצחוק הרמים שנשמעו סביבו.
מבין השדים המעטים שעוד כיבדו את הגנרל ושטרם קיבלו מחילה, שניים צייתו לו וגררו את אנרי עד סמוך לראש.
מרילין הבחינה בפרח, שכמעט מתוך הרגל התכוונה ללכת בעקבות אנרי. היא הדפה אותה מיד כדי שלא תיפול לידי שותפיו למעון של שושנת הרוחות, שצחקו צחוק חולני. אלא שבכך הבחין הראש החיוור במרילין.
— היי! אני מזהה את הבלונדינית הזאת! היא סמל המין האהוב עליי! זו מרילין מונרו. תביאו גם אותה! צעק שושנת הרוחות, פיו מלא רוק מצחין.
ראשו השטני של שושנת הרוחות הבחין בדוד, שהתקדם בדאגה לעבר שני חבריו. הגנרל חשב שמדובר בעוד תעלול, והתערב לאחר שכבר הגה תוכנית חדשה לזוג…
— קרבו את שני אלה. כן, את הבחור ואת הבחורה — היא בכלל לא רעה למראה. כבר מצאתי להם עינוי מיוחד.
— אבל רציתי לבלוע אותם! לבלוע אותם בשלמותם! אמר הדוד, שהתכוון להחזירם אל האין ולהצילם מציפורניו… מקוציו של שושנת הרוחות.
— לא! בשום אופן!
הגנרל כיוון את אפו לעבר סלע אפור ושטוח וירה פקודה חדה:
— תביאו את הבלונדינית היפה ואת הקטן המכוער. העלו אותם על הבמה הטבעית הזאת. הם כבר עירומים — בעיניי זה פרובוקטיבי. זה ממש גורם לי להתיז רוק לכל עבר.
נדחפים ופגועים בכבודם, אנרי ומרילין מצאו את עצמם בתוך שניות ספורות — פרק הזמן של להבה — במקום שעליו הצביע שושנת הרוחות. כדי להציל זה את זו, הם גילמו שני אנשים ששונאים זה את זו. הם באמת נראו כאילו אינם מסוגלים לסבול זה את זו. הם המשיכו בהצגה. המשחק שלהם היה משכנע כל כך, שאפילו הדוד נעצב ותהה מה קרה ביניהם.
— ומה עושים בהם עכשיו, הוד־חרפתך? שאל שיער־בקרניים, אחד מעוזריו של שושנת הרוחות, שגרר את מרילין אל הבמה ואף הרשה לעצמו כמה מחוות גסות.
— לפנות את הבמה! אני רוצה לדבר עם שני אלה ששונאים זה את זו. (משחקם של האוהבים היה משכנע מאוד.) אני מתענג על יצורים ששונאים זה את זו. זה תענוג צרוף בשבילי, העיר ראשו של שושנת הרוחות, שריחף מעל כס נייד עשוי מתל טרמיטים נטוש.
הוא ביקש משד־רב־משרתים לגרד את זקנקנו, הרהר כמה רגעים, ואז פקד…
— היי!… את, מונרו! סתרי לזאטוט העלוב!
— בשמחה! צעקה מרילין והכתה את אנרי בחוזקה, מתוך מחשבה שרק בהילה שלו פגעה. צריך לומר שמאז הפלישה עדיין לא הכול חזר לשגרה. קצת כמו אחרי הפסקת חשמל כללית: לא מחברים את כל הלקוחות מחדש באותו רגע.
מרילין ניסתה לרמוז לבן־זוגה שהיא רק מעמידה פנים שהיא שונאת אותו. היא נגעה במצחה באצבע המורה, כמו אזהרה.
— דינג! דינג! היי, אידיוט! אמרה… יש בכלל מוח מתחת לגולגולת הזאת?
אחר כך נקשה בפרקי אצבעותיה על קודקודו של אנרי.
— נוק! נוק! נוק!… היי! הו! יש שם מישהו ששומע אותי?… הלו! הלו! הלו! לו… לו… אין שם כלום, אבל יש הד! אוי! יש שם מוח מסריח מריקבון!
— אני לא חירש, הבנתי, פה מטורלל שכמותך! השיב אנרי, עיניו גדולות ככדורי ביליארד.
באמצעות השפה המלאכית ובטלפתיה הוא הבהיר לה שאם לא תחזור ותכה אותו מיד, יעשה זאת בעצמו.
טראח! אנרי נרתע מן הסטירה הזאת — אולי לא כנה, אבל בהחלט מורגשת. לחיו האדומה אישרה זאת.
— עכשיו, בתורות, מהר יותר וחזק יותר! דרש ראש כל השדים, שהתענג על כל רוע־רוחו.
בלי להסס, וכל אחד חושב רק על הצלת נשמתו של האחר, הם צייתו והעמידו פנים שהם משתוקקים להתאכזר זה לזו ושסלידתם רק הולכת וגוברת. אילו עוד היו להם גופים, הדם היה זורם בנהרות על פניהם. קצב המכות השתנה עד שלבסוף סטרו זה לזו בו־זמנית. עוצמת המהלומות הטילה את שניהם ארצה באותה תנועה.
חבל: תקלה בהילות בדיוק הסתיימה. אילו נמשכה עוד מעט, היו סובלים פחות.
למרות הנביחות והצרחות שהשמיע הגנרל בעקבות הנפילה — הרי לא יכול היה למחוא כפיים — שערוריית התנועות המדומה הזאת כבר החלה לשעמם אותו. מרוצה ממה שראה ופחות נרגש עתה מן השנאה המשוחקת היטב… (״הוא קם מכיסאו…״), הרים את ראשו, פרץ בצחוק והטיח פקודה חדשה… תוך שהוא משחרר נפיחה רועמת… דרך הפה. החריגה הזאת נתנה לו רעיון. הוא חשב: ״אם אפקוד על הגוף שלי להפליץ, אוכל למצוא אותו לפי הסירחון שיפיץ.״
ואז, כולו חיוך, פקד…
— עכשיו… תזדיינו! יאללה, לעבודה!
הזוג שכבר עמד זה מול זו קפא במקומו. איש משניהם לא ציפה לדרישה התאוותנית הזאת. מתוך צורך לסלוח זה לזו וליפול זה לזרועות זו, התקרבו לאט. רגע לפני שנגעו, הסתובבו והביטו בראש הנתעב כדי לוודא מה בדיוק רוצה שושנת הרוחות.
— אתה רוצה שאנחנו… אמרו מרילין ואנרי בזה אחר זה.
— אם לא תעשו זאת, כבר אמצא דרך להכריח אתכם. ברור? אז קדימה, תבצעו! אפילו תהיו מגעילים ונגעלים יותר אם גם תתנשקו! הא! הא! הא!… ועוד יותר טוב: אני יודע שתרצו להקיא זה על זו אם תעשו את זה לאט, תוך כדי ליטופים מלאי טינה. במיוחד אחרי שהרבצתם וסטרתם זה לזו כמו עכשיו. טַבַּרְנַק! כמה שאני אוהב שנאה! איבה עזה מעולם לא הזיקה לכעס, עד כמה שאני יודע! מדהים! קדימה, למה אתם מחכים?
בעיניים עצומות התנשקו מרילין ואנרי בלהט, בעוצמה אמיתית, אך העמידו פני נגעלים. כמו כמה מן הנשיקות הבנאליות באתרי פורנוגרפיה ארציים. שושנת הרוחות קנה את ההצגה לחלוטין — ולא היה לו שום דבר נגד זה, יש לומר. אחר כך, שותפים לאהבתם, ליטפו זה את גופה של זו בתשוקה, תוך שהם מעמידים פנים של עייפות מסוימת שלכדה את השטן בפנטזיות שלו. הם העזו אפילו לטעום זה את זו בתוך החיבוק שלא היה בדיוק… כפוי. השטן רייר למראה מה שדימה לעוינות מינית. ואז, לאחר המבוא הגופני, הגיע הפתח לאורגזמה הסופית. אנרי חדר אל מרילין. מרילין קיבלה לתוכה את אנרי. היא הידקה אותו אליה, והוא התפרש בתוכה. היא הניחה לו לחמוק, והוא שב בלי שבאמת עזב. כמו סירנה, בטנה קראה למאהבה שנטרף אל חופיה הרטובים… אחר כך התרוממה כגל כדי שיחדור אליה שוב. אנרי הפליג אל פי המפרץ הזה בגאות עולה. הם ערבבו את הילותיהם בלי שהגנרל שושנת הרוחות יבחין בכך.
זוהר החל להופיע סביב פרח. האוהבים נשבו במשחק של עצמם. דבר כבר לא היה מסוגל לעצור אותם. הכול סביבם היטשטש. דבר לא הסיח אותם מן השמחה האווירית שלהם. התנועה התעצמה. הקצב שלהם הזכיר נשר בתעופה. המהירות גברה, והמקצב כמעט דמה למשק כנפיו של בז. אנרי טס, מרילין דאיתה. היא נתנה לנשימתו לשאת אותה, ואז עקבה אחריו. הם נשמו כפי שנשמו בחייהם.
כמו זוג אווזי בר בנדידה, בלי לאבד את הצפון, הם נעו היישר אל מקום היעד שלהם. דרכיהם כמעט הגיעו לקיצן; משאלותיהם, שנהפכו ליונה, בישרו את המסר האחרון. הנצח נדמה לפתע דחוס בתוך נשמותיהם. לבסוף התנשקו בלי להסתיר עוד את רגשם האמיתי. לא — מפני שכבר לא יכלו.
שושנת הרוחות הבין שהוליכו אותו שולל. הוא עמד להגיב ולדון את האוהבים לעינויים מחרידים, כשפרח, זוהרת, התקרבה. היא אחזה בבובת הוודו ושבה לשלוף ממנה מחטים.
— את כאן! טַבַּרְנַק! תני לי את הבובה הזאת. היא שלי.
אבל לשושנת הרוחות לא היה גופו בהישג יד, ולכן לא יכול היה לקחת את החפץ, ובוודאי לא להחזיק בו. גם לא היה מסוגל להזעיק אף אחד מעוזריו, כי לאיש מהם כבר לא היו קרניים. לייאושו הרב, כל שדיו נעשו דומים לבני אדם.
ככל שפרח שלפה עוד מחטים, כך נדמה שהתודעה שבה אליה. ככל שהכרתה חזרה, כך נעשתה זוהרת יותר. כשהאור הגיע לשיא עוצמתו — חי יותר מן האש, בוהק יותר מן השמש — הכתירה אותה והקיפה אותה ספֵרת אנרגיה, כאילו כל אנרגיות היקום נאספו בתוכה.
הקסם היה מרשים ובלתי ניתן להתעלמות עד שאפילו מרילין ואנרי, בלי להרפות זה מזו, לא יכלו שלא להתבונן בפלא ולהתפעל ממנו.
— זה יפה מדי! ותראה — אפילו שושנת הרוחות המום.
ואז הספֵרה, בלי לחדול מלזהור ובלי לחדול מלשפוך על הצופים את כל שפע גלי האור שפלטה, נעצרה מעל הזוג.
שושנת הרוחות, מודאג וחרד, נעשה היסטרי.
— מה זה עכשיו! לא די שמופיע לי איזה תמהוני שבא משום מקום. לא די ששחקנית וצעיר חצוף מסחררים אותי ומוליכים אותי שולל. עכשיו גם יש מי שרוצים לעשות כאן זיקוקים. על האש כאן אני אחראי! ואם אתם לא יודעים את זה, אני אדחוף לכם את זה לתחת! עוד תדעו היטב מי נושא כאן את הלפיד!
שושנת הרוחות, שהיה לבן מלכתחילה, החוויר עוד יותר בתדהמה למראה ההתגלות.