קליפות תפוחי אדמה התעורר מן המטמורפוזה שלו. ריח קלוש של פרח לוטוס נדף ממנו, לא יותר.
כמי שמתעורר ממופע היפנוזה, הרגיש שהוא הופך לכחול אולטרה־מריני מרוב כעס וחוסר אונים. הוא כעס על היעלמותו של טוטרק, הופתע מהיעלמותה של מרילין והרגיש שרימו אותו. אף לרגע לא עלתה בדעתו האפשרות של חטיפה. הוא כבר דמיין את הנזיפות הצפויות. לצחוק שלוש פעמים בעת מילוי תפקידו, להשאיר את שערי גן העדן פתוחים ולהניח לנידון עתידי לגיהינום להימלט — כל אלה יזכו אותו בנאום ארוך מאוד. הוא ידע זאת. גרוע מכך, עוד יכריחו אותו זמן רב לחבוש כובע של עננים אפורים קטנים.
— נתאפס על עצמנו! לא ניתן שימרטו לנו את הנוצות! אם אתפוס את טוטרק, הוא יהפוך לגפרור חירום בגיהינום, אמר בהתפרצות זעם.
מיד נכנס המלאך לגן העדן בכנפיים פרושות לרווחה. האם השערים נותרו פתוחים מאחוריו? לא היה לו אכפת; הרי יידרש לו זמן קצר בלבד למצוא את ראש העיר הקטן. ממילא, בתור שומר, היו לו זכויות מעבר מיוחדות. לכן יישארו השערים פתוחים לרווחה!
כאשר נשבע לעצמו שאנרי עוד יראה את השטן… לא העלה בדעתו שהוא מתנבא על אסון.
כמה רגעי נצח קודם לכן, עם צחוקו השלישי של המלאך, התקרבה בחשאי דמות ערמומית ומרושעת למדי. איש לא הבחין בה. מינוס קיול, חסר חשיבות ועצלן, היה שדון אדום קטן ושובב מאוד. הוא השתגע על ריגול בכניסה לגן העדן. הוא התענג על ההצצה ועל המבט מתחת לגלימותיהם של מלאכי השער. כמעט התחביב האהוב עליו.
מינוס ראה זה עתה את האסור. הוא הרגיש כמו צייד שזה עתה הפיל את הטרף היפה ביותר בקריירה שלו. הוא צפה במה שמעולם לא היה אמור לראות: מלאך ישן, הבהלה שבאה לאחר שהתעורר, הכניסה לגן העדן שנותרה נטושה, ולשמחתו הבלתי צפויה של המציצן המקורנן — שערים פעורים לרווחה!
אפילו את ההזדמנות לשטוף קצת את העיניים שכח; הוא מיהר להודיע לממונה עליו על הזדמנות נדירה: השטח פנוי לגמרי.
איזה בוס נורא! תחשבו עליו מה שתחשבו… שמו האמיתי הוא שושנת הרוחות.
למשמע שמו, לא מעט גברים ינפחו את האגו ויטענו שתמיד חשדו שהמפלצת הזאת היא אישה. אלא שעל אף השם הנקבי, גופו דומה לגוף של גבר. זהירות: שהנשים לא ימהרו להאשים וגם לא לצחוק. רבותיי וגבירותיי! שושנת הרוחות הוא יצור חסר מין. מכאן תסכול איום. הנשק החביב עליו לפריקת הליבידו המעוות שלו? להשתמש במיניותם של אחרים תוך סילוף הפנטזיות שלהם.
שושנת הרוחות נראה אפוא כגבר גבוה ובעל קרניים! קירח, הוא מתהדר בגאווה — כמובן — בזקנקן של מתבגר. רגליו אינן מסתיימות בפרסות אלא בארבע בהונות גדולות שנראות כאילו הן ברוגז זו עם זו. עיניו אדומות מעייפות חולנית ומצריכת־יתר של אלכוהול מזויף. עורו לבן באופן מפתיע, לבן אף יותר מעורו של לבקן. חוסר אושר בשמש, כך אומרים. השם שושנת הרוחות מתאים לו להפליא, שכן הוא נוטה לגזים בקלות. הרי כבר אמרו: יש כאן ריח של שטן!
במשך עשרות אלפי שנים הפגין שושנת הרוחות תשוקה בלתי נלאית לפלוש לגן העדן. אולי חלום ילדות רחוק? בראשית העולם, כשהיה פחות עסוק, ניסח תוכנית פלישה פשוטה ומדויקת: «לתקוף!» והנה הגיע הרגע המושלם למחוק את השמחות ולשתק את גן העדן. שושנת הרוחות והמודיע הקטן שלו חשבו על מילה אחת בלבד: «הסתערות!»
הגנרל שושנת הרוחות פרץ מן החשכה, בקלשונים שלופים ובדהרה מטורפת, אל מלאכת ההרס שלו. בעקבות המנהיג, בפלישה הפרועה הזאת, זרמו שדונים, שדים, גללי־כנף, שטנויות ושאר המצאות מעציבות. למטה נותרו רק כמה סוהרים בעלי זנב מחודד להשגיח על הארורים.
הספרייה העצומה והקסומה שבמבואת גן העדן הייתה המקום הראשון שחולל. ביזה! השחתה! עבריינות! בלי כל מעצור תלשה החבורה את דפי כל הספרים וערבבה ביניהם. ספרי הרשומות, מפקדי האוכלוסין, הרישומים, הרשימות האוניברסליות של החיים ושל המתים, וכל ספרי הקודש מכל סוג ומכל דת שנמצאו במקום — כולם חוללו בתאווה. הספרייה כולה ותוכנה נעשו מזויפים.
כך נמצאו לפתע בספר קודש עתיק בן כמה אלפי שנים קטעים המשבחים את החירות המינית שמטיפות לה כתות בנות זמננו. באותה דרך ייחסו השדים לקדושים ניסים שביצעו אחרים. כל הנביאים בקעו את המים לרוחב. הופיעה גם אסמכתה חדשה: צלבו את סיווה; ומכאן הבעיה של צלב בצורת כוכב בעל שבע זרועות. אפילו נביאי השקר זכו לטעום מן התרופה של שושנת הרוחות: סוף־סוף הם אמרו דברים חכמים.
המעשים האלה חוללו בלבול עצום בקרב החיים. על פני האדמה התנהל הכול כאילו אנרי היה האדם האחרון שמת.
למרות תכנון מתוחכם בן כמעט אלף שנים, הייתה בתוכנית פרצה גדולה. תופעת־נגד. שינוי הזמן הוליד תוצאה בלתי צפויה: בני האדם חדלו למות. וכך, בעולם החיים, נראו הוצאות להורג שלא נגמרו לעולם, תאונות שבדרך כלל היו קטלניות בלי אף אבדת חיים, רציחות שלא הצליחו וגוססים שאי־אפשר להרוג. — לא קל לאכול ארוחת בוקר עם כדורים בבטן!
קשה גם לחזור הביתה אחרי תאונה כשאתה שיכור כלוט ורגל אחת מתחת לזרוע! — חברות הקבורה פשטו רגל. מחוללי הנסים מצאו את עצמם מובטלים. הקברנים מיחזרו ארונות קבורה במחיר טוב… לקופסאות סבון.
המטיפים הנלהבים כבר לא הצליחו לצרוח בדרשותיהם. הטיעונים והאיומים השגרתיים שלהם התרוקנו מתוכן. הם פלטו שטויות בלי סוף, פנינים שיכלו להצחיק עד דמעות אפילו צורפים חסרי השכלה. — תלכו ישר לגיהינום אם הרווחים שלנו לא יעלו בשבוע הבא. — חזרו בתשובה, דלי־הרוח! — שהענווים יתמלאו גאווה…
שושנת הרוחות נגע באצבעותיו הלבנות בעץ בעל העלים הכסופים. צבעיו השתנו, כמו סתיו אכזרי שנכפה עליו. העלים המאדימים נשרו מיד. הגנרל שושנת הרוחות היה שמח אילו היו מלאכים בהישג יד, רק כדי לשמוע אותם מנאצים את הקודש למראה הבלגן.
אבל היכן היה אלוהים? האם עוד היה קיים?
לאחר שזרעו כאוס באזור הקבלה של גן העדן, החלו ראשוני המשחיתים מן הגיהינום לנוע פנימה. הם נכנסו כמנצחים דרך השערים, שטימאו את סִפם בעצם מעברם הבלתי רצוי. ובכל זאת התקדמו בלי רעש ובלי צעקות, בטוחים שיפתיעו את יושבי המקום ויכוננו שם את שלטונם.
אכזריות, סדיזם. כל מלאך שנקרה בדרכם זכה למקלחת נדיבה של מולסה דביקה במיוחד. ניסיונותיהם לעוף להזעיק עזרה… חוסלו! השדונים שפכו סבון נוזלי ורוד אל תוך הילות הקדושים. ניסיונות התפילה שלהם התעופפו בתוך בועות סבון שלא התפוצצו.
לשדונים היו לא מעט תעלולים באמתחתם. כמו בליל כל הקדושים הם חילקו מסטיק מיוחד לנשמות, שלעסו אותו מרצון או בכוח. תכונה של הממתק השטני: מתחת לטעם של סוכריות מנטה ישנות הסתתר חומר איום שמוחק זיכרון. איש כבר לא זכר את שמו שלו!
הקשיבו לשיחה הבאה…
— שלום, קוראים לי… קוראים לי?… אה… תגידו קודם איך קוראים לכם…
— כמובן! אני כבר לא זוכר. לא, אתם קודם!
— בסדר, שמי הוא…
— אנחנו מכירים?
— נכון! אני לא זוכר אתכם.
— גם אני לא! אני אפילו לא זוכר את עצמי!
— האם אנחנו זוכרים אותנו?
— אני רק זוכר שאנחנו לא זוכרים.
— גם זה משהו! נראה על מה דיברנו… אבל מי אתם?
מקבוצה קטנה אחת לאחרת, מצב האמנזיה הנפוץ הזה טיפח תופעת דז'ה־וו חסרת תקדים. בלתי שגרתי! השדים גם זרו אבק בעיניים: כל חפץ או נשמה שהאבקה נגעה בהם הפכו מיד לדמויי מראה. אבקת הטלק הקסומה הזאת בהחלט נתנה חומר למחשבה — ולהשתקפות!
פורענות נוספת… בכישוף מעצבן הם הרשו לעצמם להשמיע, באמצעות מגפונים מוזרים, את ההקלטות הקוליות האחרונות של שושנת הרוחות. כמו פתחי ביוב שמהם בוקעת מוזיקה חיוורת עוד יותר מזו של מעליות ישנות.
לא נתעכב על כך לנצח…! אבל היכן בכלל היה אלוהים?… שאלה שהשטן לא נראה מוטרד ממנה.
צבאו התקדם בגן העדן במהירות שלא תיאמן. מתקפת־נגד של כוחות הטוב נראתה בלתי נתפסת, אפסית, בלתי אפשרית. שושנת הרוחות ידע שעוד ישתעשע זמן רב, שכן ידע שלעולם לא יכבוש את גן העדן כולו. אחד מעקרונות הנצח הוא שהוא… אינסופי.
שום מלאך, שום קדוש ושום נשמה בגן העדן לא היו מאמינים שאסון כזה אפשרי. לא הייתה שום הגנה, מפני שאיש לא דמיין שטלטלה כזאת יכולה להתרחש.
להאמין שיודעים הכול פירושו להתעלם ממה שחיוני. גן העדן הארצי, שבו הסתתרו מרילין ואנרי, עדיין לא נפגע מן הפלישה. השפעה של קסם אלוהי?… אף שד לא חדר לשם. עדיין לא.