קורבן החטיפה, מודאגת, תהתה מרילין אם עלולים להאשימה בשיתוף פעולה. האם יסלקו אותה מגן העדן? האם ישלחו אותה לגיהינום להתייסר לנצח לצד חוטפה? השאלות האלה הוליכו אותה למסקנה מצומצמת: « החרדה קיימת גם בשמים. »

לאחר שחצו את השערים, אנרי לא האמין למראה עיניו — כולל עינו השלישית, שהלכה ונעשתה פחות ופחות נראית. נוף מופלא נגלה לפניו, כאילו כל נופיהן של כל הפלנטות הראויות לחיים ביקום התכנסו שם. ההבנה האינסטינקטיבית של הדברים אפשרה לו לקלוט אפילו זאת.

— בלתי נתפס! טוב יותר מג׳וג׳ו סיטי! טוב יותר מתוכניותיי לממלכת הצעצועים. אפשר לחשוב שנכנסנו לסרט בסופר־אולטרה־חדות של ששת אלפים K, מלא הולוגרמות תבוניות, אמר לקורבנו, שהקשיבה לו רק משום שחיפשה דרך לברוח. חיפוש אחר חירות מוליד חיפוש אחר חירות אחרת.

כמו ילד הרואה פנים בפעם הראשונה, חייך טוטרק למראה הנוף ומלמל בקולות תינוקיים מטופשים.

חי וצומח מכל מקום. ועוד יותר מזה! בתוך המחזה האגדי הזה — והתואר עצמו קטן מדי — ראה עצים מן העבר, מן ההווה ומן העתיד; עצים שמעולם לא צמחו, עצים מוכלאים… ובהם אשוחים הנושאים בננות, דקלים עם תפוחים אדומים זרחניים, עצי סקויה עם דובדבנים ממולאים בקקאו, באובבים ורודים. פרחים שלא היה אפשר להעלות על הדעת בישמו את החלל. שיני־ארי בניחוחות שזורים של שושנת העמקים ולבנדר, דשא בניחוח עצי אשכולית, וקקטוסים שפלטו אדים דקיקים של פלפלים לימוניים.

חיות מוכרות ולא מוכרות, מינים שנכחדו ואפילו כאלה שעוד עתידים להופיע. הכלאות נועזות עם שמות כמעט קולינריים: סוסי פוני מכונפים הפולטים גז בניחוח בצל טרי, כמו פגסוסים זעירים; זבובי־פרפרים אוכלי פירות שאינם אוכלים דבר — כי בגן עדן אין רעב — פרות שנותנות חלב וניל, פטרודקטילים־יונקי־דבש בעלי ציוץ קסום, ואפילו טירנוזאורוסים מעודנים בעלי מבט תמים.

מרילין הסבירה לו שכל היצורים בגן עדן יכולים לשוב ולחוות את ההנאות הקשורות במערכת העיכול: לאכול, לרייר, לבלוע, לעכל… ואפילו להתפנות בלי שבלעו דבר. די שיחשבו על כך. הכול מורגש ועובר דרך הרוח במבט אחד בלבד.

— יש כאן מינים שאני בכלל לא מכיר. זה מדהים! קרא, עיניו גדולות כטלסקופים.

— אחרי מה שהספרים מכנים היום השביעי שלו — נאמר זאת כך — הוא חזר לעבודה ביום השמיני. ומאז לא חדל ליצור. הוא מכור לעבודה. כל מה שעתיד להיוולד בכוכבי הלכת מסבירי־הפנים עובר קודם כאן. גן העדן אינו רק נקודת סיום; הוא גם התחלתם של הדברים, הסבירה לו.

אנרי התקדם סוף סוף צעד אחד. אחר כך עוד אחד. נסוג. צעד הצדה, כמו צ'ה־צ'ה־צ'ה מהוסס.

— תגידי, מרילין, יש לי כריות אוויר מתחת לרגליים!

— אתה לא חושב שהכריות נמצאות דווקא בתוך הראש שלך?… אתה לא על כדור הארץ. הרגליים שלנו אינן דורכות על הדשא, כשם שהידיים אינן נוגעות בפרחים או בחרקים. ההילות שלנו הן שנוגעות זו בזו. חוץ ממך, כמובן, כי אתה מסרב לשחרר את פרק ידי.

— אם אשכב לפני פיל, הוא לא ימחץ אותי?

— אתה תמיד יכול לנסות.

לפתע גרר אנרי את מרילין אל מאחורי סבך:

— אל תגידי כלום. אני צריך לנשום. וחוץ מזה יש כל כך הרבה אנשים בכל מקום. אפילו בלי שיזהו אותך, אני עלול למשוך תשומת לב. הפתעה בכל צעד. הזיה אמיתית. כאילו ניזונים מתוך פטריית קסם ענקית. אין בכלל למה להשוות! לחש.

— אלוהים אינו רק מה שאנחנו מכירים; הוא נובע גם מן הלא־נודע. אין לזה שום קשר לסמים, הוסיפה מרילין, שהתפלספה כדי להסיח את דעתו של חוטפה.

— אה!… איזו דרך מוזרה לדבר! מלמל טוטרק, והרפה מעט מאחיזתו בעודו מהרהר.

הטקטיקה כמעט הצליחה.

עוד פנטסמגוריה שמימית הופיעה. הוא נדרך מחדש. שאלה הטרידה אותו…

— מרילין… ראית פעם את אלוהים?

— לא, אף פעם!

— שם! תראי, מרילין, יש ענן של חורים שמסתובבים. הם באים אלינו! הם עומדים לתקוף אותנו? שאל אנרי בחרדה.

— תירגע, אמרה ברפיון, אף שלא היה לטובתה להרגיע אותו. הפרצות האלה, הדומות לאשנבים מעופפים, הן חורי זיכרון. לא מהסוג שאתה מכיר. בהתחלה כולנו נוטים לחשוב שהם מאפשרים לנו לשכוח. למעשה לא. הם נוגדי־נוסטלגיה. כמו זיכרונות בתוכנית ריאליטי בלי מצלמה. הכול תלוי במצב הרוח. צריך רק לקרוא להם והם מתקרבים. ובאותה הזדמנות הם מפנים את הסבך מן המציאות בתוך רגע ומגישים לך את אמת החיים על מגש של כסף, אפילו בלי שביקשת.

— משעשע, אבל בעיקר מעניין. וחוץ מזה, אין לנו זמן להתעמק בחורים… נכון? אמר.

— אתה זוכר ציקדה ששרה רק ננו־שנייה אחת בזמן שחיית? כאן הזמן, כשהוא נתפס בשלמותו, הוא אותו שיר של ציקדה! ואם זה מעציב אותך, יש פתגם שמימי שאומר: « לכל מחשבה עצובה — טייסת של מלאכי מרפא », הוסיפה מרילין.

— מה! יש גם פתגמים שמימיים! השיב אנרי בתדהמה.

— כן! יש אפילו אדון לפתגמים. תפקידו לנסח אותם. לצערי מעולם לא זכיתי לפגוש את הדוד מקסים. למעשה איש לא ראה אותו. הוא נעדר מן הנוף כמעט כמו אלוהים.

— איזה כינוי מפואר להכתיר מוניטין שכזה!

אנרי הטה את ראשו, כיווץ את גבותיו והתנדנד לאט במקומו, מלא שאלות.

מרילין הייתה שמחה מאוד לברוח. אבל שום הזדמנות לא נקרתה בדרכה. כמעט לא היה אפשר להשתחרר מציפורניו חסרות הרחמים של טוטרק!

המשך »