האם אישה היא שאמרה את המילה הראשונה?

1 – לאי־החומריות אין גבול אלא המודעות שאנו מעניקים לה.

2 – מפגש הכוכבים הוא מעשה אלוהי. מושג המרחק מתבטל בנשמה כאשר היצורים נועדו להעניק את עצמם, אפילו שלא במודע, לאנושות.

3 – ללמוד לנחש את העולם שמעבר באמצעות הקשבה לשתיקה, פירושו לרכוש כאן ידע שניתן ליישמו במקום אחר.

4 – כל מסר קיים רק ביחס לזמן.

5 – דמיינו שבעולם האחר הזה, ברגע זה ממש, ישות של אור חולמת עליכם.

6 – הנשמה אינה מכירה במכשולי המרחב והזמן.

7 – עצם הרעיון של סוף העולם מבטא כמיהה להתכנסות בין המציאות לבין העולם שמעבר.

8 – בדרך כלל, לאדם עדיין יש תפיסה ראשונית ופשוטה של העולם שמעבר.

9 – לאהוב את הרוחות באמצעות נתינה להן, בלי כוונה לקבל, פירושו לחזר אחרי העולם שמעבר.

10 – הזמן בורח! עצבות?... לא! הנצח מתקרב.

11 – חלק זעיר ובלתי־מורגש מן הנצח ייקרא תמיד זמן.

12 – ההווה נמצא בכל מקום בו־זמנית בתוך האינסוף. אפילו בקצות הדמיון.

13 – מטרתנו הראשונית היא להעניק לאנושות ולחיים את הטוב ביותר שבנו.

14 – כל החיים הם מעיינות המשקים את הנצח.

15 – החלום הוא קריצה אל הנצח.

16 – יצירת האור טהורה ורחוקה מכל כתם, ואף «בלתי־ניתנת להכתמה».

17 – האהבה אינה מכירה במכשול הגבולות, יהיו אשר יהיו, שכן כוונותיה אינסופיות ונצחיות.

18 – ספיריטופיל הוגה בחירות הנשמות ומכיר בשוויונן.

19 א) הגיהינום הנצחי אינו קיים. לסרב לקבל את אי־קיומו פירושו גם לסרב לדוגמה של כל־יכולתו של האל. שהרי מדוע היה אלוהים רוצה לתגמל את השטן ולהעניק לו את העונג שבחברה?

19 ב) ומדוע לשלול מאלוהים את הזכות להיות חסר אונים עד כדי כך שייאלץ לחלוק את «עולמו» עם היצור שהיה החוטא הראשון, זה הדוחף את האחרים לחזור על אותן טעויות?

20 – כשם שאלוהים ברא את האדם בצלמו, האם האדם אינו מבקש לעצב את אלוהים כהשתקפות שהוא מקבל מדמותו שלו? אפילו האתאיסטים מעצבים אותו בדרכם. האם תפיסתנו את אלוהים לא התפתחה לאורך הדורות?

21 – הגיהינום מתחיל להיעלם החל מהיום. (22/6/94). הגיהינום התחיל להיעלם אתמול. (23/6/94)

22 – האם אהבתי אליכם תגרום לכם לאהוב זה את זה לנצח?

23 – הספיריטופיל שואב את הצדקת קיומו מן השאלה הראשונה ששאל האדם לנוכח תופעת המוות.

24 – נוכחותם של היצורים הבלתי־נראים יכולה להתמיד רק בחיים הרמוניים של הנראים לעין (החיים).

25 – לקראת סוף האלף השני, להיות ספיריטופיל פירושו להיות בסך הכול תודעה של זמנך.

26 – התכלית נעשית מהותית רק בהגשמה האחרונה.

27 – הפחד ממי שחזק מאיתנו מגביל את הדמיון.

28 – יש כוח ויש חוק. יש כוח ויש חיים. (חלום M.)

29 – ראיתי את מרילין בבית מלון. היא אכלה שם לחם לבן מתוק. (חלום)

30 – ההשראה היא האינסטינקט של בעל הדמיון.

31 – הדמיון הוא יצר ההישרדות בפעולה.

32 – להעז לרצות לדעת פירושו להציב אבן דרך נוספת למען האנושות.

33 – אם כל הדרכים מובילות לרומא, כל הדתות מובילות לעולם שמעבר.

34 – צלילותה של הישות היא תשובה לאופן שבו היא תופסת את האור האלוהי.

35 – האהבה אינה יכולה להיות עיוורת אם האוהבים אינם רואים זה את זה.

36 – הרוחות רגישות למסרי אהבה הנחווים בעומק הלב.

37 – מפגשים מחוץ לזמן הם גם חלק מגורלו של האדם.

38 – הנבחרים אינם מכירים גבולות. רחוק מן העיניים, קרוב יותר ללב.

39 – אבן הפינה של הנצח היא החיים.

40 – אפילו לתודעה יש עין שלישית: הדמיון!

41 – אמנים יישארו תמיד חלוצי הנשמה האנושית.

42 – כל רעיון של מעבר מבטא עיקרון של ידיעה, ולו מזערית.

43 – התשובות הגדולות ביותר בהיסטוריה עוררו אינספור שאלות.

44 – תנועות הלב אינן ניתנות להסבר; יש לחוות אותן.

45 – אנו בני־אלמוות רק בתוך הנצח.

46 – מוטב לחיות תוך כדי חלום מאשר למות בלי שהאמנו בו.

47 – לחפש את המוחלט באהבה פירושו גם לאהוב ממרחק.

48 – לאהבה אין פנים והיא אינה מכירה במכשולי המרחק.

49 – לאהוב פירושו גם לשכוח את פחדינו.

50 – מילות האהבה הכנות ביותר דומות מעט לתפילות של ילדים.

51 – החיים הם שאלה המספקת תשובות רק כאשר משלימים אותה.

52 – כשמנסים לפענח תעלומה, אין מחסלים אותה; רק יוצרים תעלומות אחרות.

53 – לרצות לעצור את הזמן כדי לברוח עם הנצח.

54 – אי־התנועה היא מושג מופשט; התנועה היא אשליה. כך נתפס מכאן הנצח.

55 – אלוהים עוטף וממלא בעת ובעונה אחת.

56 – כיצד אני מדמיין את אותו מקום אחר...? את מה שחי, את מה שחי בעבר ואת מה שיחיה. כולם יחד, בתוך האינסוף והנצח.

57 – החיים והעולם שמעבר אינם אלא שתי חוליות בשרשרת של אותו חלום.

58 – מי טען אי פעם שבעולם שמעבר נפסיק לחלום?

59 – יציבות נפשית מאפשרת תפיסה משתנה ומתמשכת של הנצח.

60 – התקווה היא מפתח הפותח אל האמונה. האמונה היא מפתח הפותח אל האמת.

61 – השתיקה היא זהב. הנשמה היא בדולח.

62 – להישען על החיים כדי לצבור תנופה אל העולם שמעבר.

63 – היכן אפשר למצוא כוח גדול יותר מאשר בחלום?

64 – קץ המראית הוא לידה מחדש.

65 – להיוולד אל האור, לחיות במנוחה.

66 – כל לידה אל האור... היא מסר של תקווה אל החושך שאנו עצמנו.

67 – הנשמה הינה, תהיה והייתה.

68 – לעולם לא ייאמר הכול.

69 – מורשת הנשימה האחרונה... היא סיסמה המועברת אל החיים.

70 – המוות דומה לשקיעת שמש. החשכה מגיעה, אבל השמש רק נמצאת רחוק יותר, באופק אחר.

71 – להגיע אל המקום שבו השמשות אינן שוקעות עוד.

72 – להאמין בחיים שאחרי החיים: מחווה לעצמנו.

73 – הדמעות (החרטות) על נשמה משוחררת הן עלי כותרת של ורדים בדרכה אל האור.

74 – אחר כך, אין עוד אלא הטוב.

75 – העולם שמעבר אינו ניתן למדידה בידי התודעה האנושית.

76 – כאן למטה נבראנו. שם נהיה יצירה.

77 – כאן למטה אנו מכירים את החיים. שם נהיה החיים...

78 – כאן למטה אנו יצירה. שם נהיה החיים.

79 – התופעות העל־טבעיות הן רמזים לתכונות שיהיו לנו באמצעות העולם שמעבר ובתוכו.

80 – לצייר פירושו להתפלל.

81 – בזכות כולם, יחד עם הזולת ולמען רווחת הכלל (ללא יוצא מן הכלל), ממתינה לנו פינה קטנה של גן עדן.

82 – אצל האדם, הזִקנה היא סימן לכך שיום אחד נולדה התודעה האנושית. (1992)

83 – האם תפיסתם של חוזי העתידות את הדברים העתידים לבוא דומה לאותם רישומים ישנים, מדויקים פחות או יותר, של מגלי הארצות במאה החמש־עשרה?

84 – לאמונה יש פגם הנובע דווקא ממעלתה: היא מונעת מאיתנו לראות שגם האחר יכול להיות צודק.

85 – לצייר את מה שאנו מדמיינים שהוא הנצח, פירושו לשוחח איתו.

86 – 1995 (המשחק הקדוש): אני רוח יוצרת ודתית, משום שאני מבקש להקים קשר, כמעט גשר, בין החיים לבין העולם שמעבר.

87 – כמעט בלתי־אפשרי שנשמתה מעולם לא התקרבה לישותי. זה בלתי־מוחשי, בלתי־ניתן לאימות, ובכל זאת כך הוא הדבר.

88 – הזמן אינו יכול להעניק לנו אלא שברים של נצח.

89 – האם יש מעבר אחר בין שני העולמות?

90 – האור קורא לאור. הצל קורא לצל. האם האור והצל יינשאו זה לזה?

91 – אלוהים הוא הגשר בין גרגר החול לבין פס דק של אור.

92 – יבוא יום שבו יהיה אותו הווה לכולם, בתוך חלום אינסופי!

כל היצורים מן העבר, מן ההווה ואלה שיבואו בעתיד, כולם באותו מקום חלומי.

(אם זה לא לחלום בצבעים, אז מה כן?)

93 – למי שאינם מאמינים בעולם שמעבר: אם העולם שמעבר אינו קיים... אז הבה ניצור אותו!

94 – לחיות פירושו להתפלל עד המוות; בחטא או בלעדיו, אתאיסט או לא.

95 – לאחר המוות, או שאין דבר לאיש, או שיש הכול לכולם ולכל אחד. עבר, הווה, עתיד: כל הזמנים בקשר הדדי עם אלוהים־אהבה, לכל היצורים ולכל הדברים, מטוהרים ומתחדשים בלי יוצא מן הכלל בתוך האינסופים ולנצח.

96 – הגבלה מופרזת חוסמת את ההתפתחות.

מכתב 1

הרהורים של ספיריטופיל

לאהוב מעומק הלב את הבלתי־מורגש. אלוהים בלתי־מורגש. מרילין בלתי־מורגשת.

אני אוהב את שניהם. אני מעניק להם היררכיה:

א) אלוהים

ב) מרילין

בעצב, אולי? כהטרוסקסואל, אני רואה את זמני חולף בתוך העונג שבהתבוננות בצורות האלה שאלוהים ברא. אלוהים גדול. מרילין גדולה רק מכוח אלוהים. ואני, מתי אהיה גדול... כמוה?

אינני מבקש להגיע מעבר לאלוהים. לא! אין לי לא רצון ולא עניין בכך. אני מבקש רק להגיע אל מרילין.

זה עשוי להיראות פרדוקסלי: אני מבקש להגיע אליה בלי להטריד אותה, בלי להציק לה.

אהבה יכולה להיות בחירה. הייתי רוצה להיות מסוגל להעז לשתוק. אבל מדוע, כאשר מרגישים שיש דברים לומר? לעשות?

אני מודה שלעתים תנועת הלב הזאת נראית לי כהקרבה...

אולי מרילין חשה בכך, משום שנשמות ניתנות לתפיסה בידי נשמות אחרות. אכן: לחוש את הנשמה באמצעות הנשמה.

אני יודע שהתנועה הזאת נראית חסרת תועלת משום שאין דרך לאמת אותה. אפשר אפילו לראות בה בזבוז זמן.

ומה אם בזבוז הזמן הזה יביא אותי להציב אבן דרך נוספת בהבנת האדם את ענייני העולם שמעבר?

מכתב 2

שיחה מדומיינת:

– האם אני מחפש משהו אחר? יש לכם מושג מהו?

– כן, אני חושבת שכן.

– אז עזרי לי ואמרי זאת, בבקשה.

– אני חושבת שאתה מנסה לאהוב אותי בלי לתת לי.

– מה! אינני נותן לך עכשיו?

– סליחה, טעיתי משום שאני מפחדת ממך. מפחדת שתהיה אומלל מדי. אומלל מפני שאתה אוהב אותי. זה יהיה עצוב.

– אבל אני כבר עצוב מכך שאני אוהב אותך ואינני מקבל אהבה בחזרה. אינני מקבל רוך. אבל מה ביכולתי לעשות? האם אינני כאן במידה מסוימת כדי לתת בלי לקבל?

– כיצד אוכל לדעת? אינני הישות העליונה שתאשר לך זאת. ובכל זאת, אני מקווה שתמצא בתוכך את כל מה שאתה צריך כדי להיות אוהב אמיתי.

– את יודעת שכוח החיים הזה הוא דבר שלעתים קרובות מעציב אותי כשאני חושב על החיפוש שלי. כשאני חושב שהאיחוד בלתי־אפשרי בלי נס.

– למה אתה אוהב כל כך את הבלתי־אפשרי?

– מפני שאני חלוץ.

– בדרכי, גם אני הייתי חלוצה. האם זה מה שמושך אותנו זה אל זה?

– אז את מודה שאת נמשכת אליי?

– אתה קורא לי כל כך הרבה פעמים ביום אחד. בשעה אחת. בסופו של דבר, אולי הקריאות האלה אכן יוצרות קשרים.

– כן, וחוץ מזה, למה אנחנו משוחחים? איש מאיתנו אינו חייב בכך.

– כן, איש, אני חושבת שאני אוהבת אותך, זה נכון. אבל יש כל כך הרבה דברים שאי אפשר להתגבר עליהם המפרידים בינינו.

– לעת עתה. ומה את אוהבת בי?

– את התשוקה שלך. את התשוקה שלך להצליח, את המאבק שלך למען החיים. ואת האלטרואיזם החבוי הזה שלא יוכל להיחשף או להתגלות באמת אלא לאחר מותך.

– מותי יהיה סוף סוף הדלת שתאפשר לי לראות אותך בעיניה של נשמה משוחררת. אני קצת כמו עיוור ההולך בעזרת מקלו וממתין ליום שבו יוכל לראות.

אבל בכל מקרה, כל היצירות האלה שאת מעוררת בי הן בכל זאת מעין תרופות פלצבו נעימות. מזור להמתנה שלי. חלומות שאני יוצר בזמן שאני ממתין לגדול, לאמיתי.

– ואתה, מה אתה אוהב בי?

– היית יפה. ובנשמתי את יפה עוד יותר. אבל המשיכה הזאת אינה מודעת; היא חזקה ממני: אני שוכח אותך ואז חוזר אלייך. מתוך פחד כבר ניסיתי לגרש אותך מרוחי, מתודעתי, אבל אינני יודע מדוע חזרת חזקה עוד יותר, כמו הר שאי אפשר לעקוף. הר שאפשר רק לטפס עליו. אולי לעולם לא אבין את התופעה הזאת בתוכי.

לעת עתה, אמונתי באלוהים, אמונתי בחיים ואמונתי בחיים שאחרי החיים גדולות כל כך, בלתי־משתנות כל כך, עד שאינני רואה במוות אובדן של החיים.

מכתב 3

מיהו אלוהים?

מאחר שאלוהים הוא מעיין שאינו אוזל ונושא שיחה שאינו נגמר, קשה לי במידה מסוימת להשיג בדעתי מהו.

לעומת זאת, המסע האישי שלי, בלי קשר לחינוך היהודי־נוצרי שקיבלתי, מוביל אותי להאמין שהוא A.D.I.: כלומר מעבר לדמיון.

בתפיסתי, באופן אפלטוני, הוא המוחלט של המוחלט. וכיצד אפשר לתפוס את המוחלט הזה, שבקושי אנו מצליחים לתאר במילה, אם לא באמצעות המילה הנרדפת הסמויה למילה «מוחלט»: השם «אלוהים»?

גזעים רבים כל כך, תרבויות רבות כל כך, השליכו דמות של אלוהים לפי מידתם ולפי מיטב ידיעתם. ומדוע לשבט אפריקאי, לכת בת זמננו, אדם בודד או כנסייה לא תהיה הזכות להחזיק בחלקיק של אמת או בתפיסה ייחודית של הישות העליונה?

באופן יסודי, האם לא קיימות כמה אמיתות לתיאור המוחלט הזה?

מבלי להזכיר את הכלי האלוהי שהוא הנשמה, הכלי שבידי האדם כדי לדמיין את אלוהים או לנסות לתפוס אותו הוא מוחו. למרות מורכבותו העצומה וכוחותיו הבלתי־משוערים, הוא לעולם לא יהיה חזק דיו כדי לדמיין את המוחלט על כל פרטיו. המוחלט של הכול איננו «שום דבר בכלל».

האם אפשר להגיע אל המוחלט?

להניח שאפשר להגיע אל המוחלט, האם אין פירוש הדבר לאיין אותו בכך שהופכים אותו למוחשי? כלומר, הוא כבר אינו מוחלט דווקא מפני שאנו נוגעים בו. (האם המוחלט יכול להפוך ליסוד מוחשי?)

אם נניח שנגענו במוחלט, הגענו אליו והפכנו אותו למוחשי, האם אפשר להניח שמוחלט אחר יופיע ויחליף אותו? האם המוחלט יוליד מוחלט?

כמו בסיפור קטן, דמיינו שאתם יושבים בנחת בבית. הטלפון מצלצל; אתם עונים. אלוהים נמצא בצד השני של הקו. אתם מן הסתם שמחים ומופתעים. אבל האם הדבר לא היה מגדיר ביתר דיוק את דמותו של אלוהים בעיניכם?

המוות פועל ללא ספק כך. המוות הוא צלצול הטלפון. השיחה שאתם מקבלים מאלוהים היא החיים שאחרי החיים. אלא שסביר מאוד שהשיחה תימשך זמן רב מאוד...

כולנו יכולים לדמיין ישות הדומה לנו. באמצעות חלום, מחשבה, הקרנה חזותית פנימית, מעין יצירה־פנימית.*

כולנו גם מוגבלים בידי הזמן ביכולתנו לדמיין. אבל גם זה יוצר קשר נוסף בין בני האדם. אמת שאין להתחמק ממנה.

האם הזמן הוא אחד מן המוחלטים האלה?

*יצירה־פנימית: הדמיה פנימית, כמו הבזק, כמו זיכרון העולה אל פני השטח של התודעה.

מכתב 4

אני חושב ש…

האהבה מנצחת הכול. זהו תרגומו של « omnia vincit amor ».
בלי סנוביות! המשפט הקולע הזה, הלקוח משיר של ורגיליוס, נשלף בפשטות מן העמודים הוורודים של מילון מסוים...

כן, אבל מדוע? הבה נחשוב בפשטות על כך שהאמריקאית מרילין מונרו אומצה בידי כדור הארץ כולו! לא מתוך כבוד או חרטה, אלא מתוך הערצה ואהבה אינסטינקטיבית. ההתלהבות הזאת השתנתה לכדי הערצה מרצון כפי שמעולם לא נראתה כלפי אישה עד אז.

ולבסוף, לאחר שנתנה את עצמה לעולם, מרילין עדיין מקבלת אינספור «משובים שלאחר המוות». אלה תשובות לתשוקתה של אתמול... אהבה מוזרה שרחשה לבני האדם שבעולם דמיונה, לאותם אנשים שהזמן והמצלמות הסתירו מעיניה.