היה היה, בארץ החלומות האינסופית, דייג קטן ושמו ג׳אקו. ג׳אקו דג בעיקר באגם הגדול שמול ביתו — אגם שבבוקר נראה כמראה.
ג׳אקו אהב גם את הרוחות החזקות שהרימו את הגלים, כאילו נשימת השמים שואבת אותם מעלה. לאחר שהעלה את רשתותיו, היה נח ומתבונן בטירה שמעבר לאגם. בזמן האחרון כינו אותה «טירת האנשים שאין להגיע אליהם».
היא זכתה בשם הזה בגלל רוסטר המכשף והזאב הרעבתן שלו, שחסמו את הדרך אל הטירה. איש לא נכנס אליה. איש לא יצא ממנה.
כאשר חזר הביתה, ג׳אקו חילק את שללו לשלושה חלקים: חלק לשוק, חלק לארוחתו, והשלישי לתערובת של עשבי תיבול סודיים.
המתכון היה מושלם! קטן או גדול, שום קיבה לא עמדה בפני הפמפליטו. איזה שם משונה בחר ג׳אקו לתערובת הדגים הזאת!
ג׳אקו עצמו מעולם לא אכל פמפליטו. הוא הכין אותו כדי ללכוד שחפים.
כאשר שחף נלכד בכלוב, ג׳אקו היה משוחח איתו. במשך כמה דקות נעשה השחף לאיש סוד בעל כורחו.
תחילה דיבר על דיג, על שירה ועל כל מיני דברים. אחר כך המציא סיפורים על אותם אנשים שאין להגיע אליהם, החיים בטירה. בתום המפגש, לפני ששחרר את הציפור, גמל לה בפרוסת לחם מרוחה בדבש.
יום אחד לכד שחף שנראה לו עוין יותר מן האחרים.
בשבילו חרג ממנהגו וסיפר רק סיפורי דמיון על אנשי הטירה. הציפור הפראית לא עוררה בו דבר מלבד זאת.
השחף, שנאבק בפראות, חדל לכרסם את סורגי הכלוב. מעולם לא היה לג׳אקו מאזין קשוב כל כך. אך הדייג לא הבחין בכך, ובסיום סדרת הסיפורים שחרר את הציפור.
למחרת חזר השחף הפראי. הוא גירש את שאר הציפורים במכת כנף וצווח כדי למשוך תשומת לב. השחף רצה להקל על לכידתו שלו!
ג׳אקו חייך, כי כבר דמיין כיצד יאלף את החיה. הוא הציע לשחף מעט פמפליטו ואפילו פרוסות לחם בדבש.
ואז המציא סיפורים חדשים בשביל היצור הקטן והנועז.
השחף כבר לא ניסה להימלט והקשיב כולו לדברי כולאו. באותו ערב חש ג׳אקו השראה. הוא המציא שלושים ושישה סיפורים. כנראה יותר מדי. הדייג הקטן, מותש, נכנס לישון ושכח לשחרר את הציפור.
באישון לילה הטרידו את ג׳אקו קינות ובכי. הוא נשאר שוכב, משום שסבר שזה רק חלום רע.
עם עלות השחר הבחין שהציפור עדיין כלואה בכלוב. הוא פתח את הדלת והוציא את השחף. השחף הביט בו בלי לברוח, ואז כתב במקורו את המילים האלה על החול.
— «סגור אותי בכלוב! הישאר ער לצדי בלילה הקרוב.»
מופתע במקצת, ציית ג׳אקו לציפור והחזיר אותה אל הכלוב.
הדיג היה דל. מחשבותיו נדדו בלי הרף אל הציפור היודעת לכתוב. ג׳אקו חזר ובידו דג יחיד, לו ולשחף שהמתין לו.
ג׳אקו התכונן להעביר את הלילה. הוא הדליק אש והמציא עוד שלושים ושישה סיפורים על אותם אנשים שאין להגיע אליהם.
— «איזה דבר מטורף — להעביר את הלילה עם ציפור שיודעת לכתוב!» היה מעיר שוב ושוב בין סיפור לסיפור.
החשכה זה עתה ירדה כאשר התחולל שינוי מופלא: השחף הפך לצעירה יפהפייה.
— «פתח בבקשה את דלת הכלוב. צפוף כאן מדי ואני נפצעת», אמרה בתקיפות הצעירה הלבושה כאצילה.
הוא פתח לה. אלף שאלות חלפו בראשו של ג׳אקו. מסונוור מדי, לא הצליח אלא לשתוק.
— «שמי מארי־אן, ואני גרה בטירה שמעבר לאגם», המשיכה ואמרה כשיצאה מן הכלא הצר.
— אני ג׳אקו, ואין בי שום דבר מעניין אם את באמת חיה שם.
— שום דבר מעניין? הו, לא! כישרונך כמספר סיפורים היה כצרי לנשמתי העצובה.
— את יפה כמו שמי היום. באיזה קסם את עפה בשמים בדמות שחף?
— רוסטר, המכשף הזקן הזה! זה הכישוף שלו! רוסטר רצה שאבי המלך ימסור לו את שתי אחיותיי ואותי כשוליות וכרעיות. אבי סירב בתוקף, ואז הטיל עלינו רוסטר כישוף.
בכל בוקר אנו הופכות לציפורים — וכל אחת לציפור שונה. הוא פחד שנחלוק את אותה קריאה! בלילה, כשאנו שבות לגופנו האנושי, הוא עצמו הופך לזאב ענקי ומונע מאיתנו לצאת מן הטירה ולבקש עזרה.
אפילו בדמות ציפור אי אפשר לברוח, כי האינסטינקט מחזיר אותנו אל הטירה — אל הקן שלנו, סיכמה מארי־אן.
אחר כך הוסיפה, כשהיא מתבוננת באור האש המרצד על פניו של הדייג: «ידעתי שאם אכתוב על החול, לא תנסה למכור אותי לבעל יריד נודד.»
הווידוי הזה נשמע קצת כמו אחד מסיפוריו, וג׳אקו מצא במהירות פתרון.
— «אני חייב ללכת לישון כדי שהדיג יהיה מוצלח», אמר בחיוך למארי־אן. «...ואני מזמין אותך להיכנס לביתי הצנוע, בתקווה שגם כשאת שחף לא תפחדי. הבית הקטן שלי הוא הכלוב הגדול ביותר שיש לי.»
כמה שעות אחר כך שר ג׳אקו תחת השמש בעת שהעלה את רשתותיו הראשונות. מעולם לא היה מיומן וממוזל כל כך. הוא דג כל כך הרבה במשך היום, עד שהתקשה להחזיר את הסירה אל החוף.
מארי־אן הייתה עוזרת לדייג, אבל כפי שציפו, הנוצות כבר שבו... הנסיכה מארי־אן לא תשוב להיות אדם עד הלילה.
היו לו דגים רבים כל כך, עד שהכין את הפמפליטו בתוך הסירה עצמה. אחר כך עיצב את כל התערובת בצורת דמויות אדם. היא נראתה כמו צלחת ענקית מלאה בדמויות של אנשים קטנים.
לג׳אקו נותר בסירה רק די מקום כדי להשיט אותה. לידו היו רק שני שקים מלאים היטב באותה תערובת.
כשהמפרש מורם התקדם ג׳אקו ללא פחד בחשכה: הוא הכיר היטב את האגם. הרוח נשבה בדיוק כפי שקיווה. שום מכשול לא הפריע לחצייה.
לאחר שעגן לא הרחק מן הטירה, אחז בשני השקים. הוא הלך כמה צעדים, נעצר, הוציא מעט פמפליטו ועיצב ממנו דמות של איש קטן יושב.
קצת הלאה עשה זאת שוב. כל מנה קיבלה צורת אדם קטן, והשורה כולה נראתה כמו גמדונים המביטים בכוכבים.
— «איזה מאפים משובחים — להצלת הטירה!», חשב ג׳אקו.
כשהגיע סמוך לחומות, מרח את גופו בפמפליטו. הוא כיסה את עצמו בכמות גדולה כל כך, עד שהזאב, שזה עתה הבחין בו, מצא אותו לפתע מעורר תיאבון מאוד.
— «איזה ריח טוב נודף ממך, איש קטן!» אמר הזאב לג׳אקו. «נדמה לי שאוכל אותך!»
— «לאכול אותי?» השיב ג׳אקו. «אני מקווה שתחוס עליי, על אחיי הקטנים וגם על אלה שבסירה למטה.»
הזאב הסתער, אך הופתע לראות את טרפו מתרחק במהירות כזאת. ג׳אקו, דרוך ומוכן, החל לרוץ עוד לפני שטפרי החיה הצליחו לתפוס אותו.
בכל פעם שהזאב התקרב, הופיע בדרכו מאפה פמפליטו שאי אפשר לעמוד בפניו והאט אותו. כמו השחפים וכמו בני האדם, גם הזאב לא היה מסוגל להתנגד לריח ולטעם של מלכודתו המענגת של ג׳אקו.
ככל שהזאב עצר לזלול עוד פמפליטו, כך התרחק ממנו ג׳אקו. לבסוף נמלט ג׳אקו, והחיה כבר לא ראתה דבר מלבד הארוחה המפתה שמילאה את הסירה! ג׳אקו המתין שהמלכודת תתהדק.
הזאב טרף את כל מה שהיה שם בבת אחת.
כפי שג׳אקו חזה, הזאב אכל יותר מדי, והסירה נעשתה למיטתו של בעל התיאבון הגדול. בתוך רגעים הופרה דממת הלילה בנחירות רמות.
ג׳אקו ניצל את שנת הזאב והוביל את הסירה אל מרכז האגם, למקום העמוק ביותר.
הוא לקח דוקרן וניקב את גוף הסירה. המים חדרו במהירות. הסירה שקעה, וגררה אל קרקעית האגם את הזאב, שהיה מנומנם ומטושטש מכדי להיאבק.
ג׳אקו שחה אל אור שהתקרב אליו. זו הייתה מארי־אן, שהתאמצה לחתור בסירה קטנה.
שניהם מיהרו לחזור לפני עלות השחר. ג׳אקו חשש שכאשר מארי־אן תשוב לדמות ציפור, תעוף בחזרה אל הטירה.
השמש עלתה, האגם נצץ ופניה היפות של מארי־אן הוארו — והיא נותרה בדמותה האנושית.
בלי להתעכב יצאו שוב לעבר הטירה. הפעם חתר ג׳אקו כל הדרך.
ובאמצע הדרך, במקום שבו טבע הזאב, משך את תשומת לבם דבר משונה. בגדיו של רוסטר המכשף צפו בדיוק במקום שבו ג׳אקו הטביע את סירתו.
ג׳אקו הבחין בכתמים על הבגדים, קירב אליהם את אפו והריח. אחר כך פרץ בצחוק.
— «למה אתה צוחק?» שאלה מארי־אן.
— «אם ביום הפכת לשחף, הרי בלילה רוסטר הפך לזאב. ואני צוחק מגאווה, כי איש אינו עומד בפני הפמפליטו שלי. אפילו לא מכשפים מרושעים!»
כשהגיעה לטירה פגשה מחדש את בני משפחתה, שרצו לכל עבר בחיפוש אחריה. הם כבר לא היו קורבנותיו של המכשף, שכעת כבר טבע. מארי־אן הציגה להם את ג׳אקו והסבירה כיצד עזר לה.
כמה ימים אחר כך הזמינו המלך ובני משפחתו את כולם לחגיגה גדולה. בתפריט: חתונה, פמפליטו טעים וסיפוריו של הנסיך ג׳אקו על טירת האנשים מסבירי הפנים.