במקום אחר, סמוך לשערי גן העדן, בתוך אותן ארצות שמימיות…
כל הנושעים ידעו שיש רק אסטרטגיה אפשרית אחת: לתקוף, תוך שהם מברכים את כל התחמנים הקטנים שסייעו לשושנת הרוחות. יחדיו זכרו קליפות, הארורים לשעבר, חצאי־הירח שחיו בהרמוניה, חצאי־הירח הבודדים והקדושים מכל התקופות את הזוועות ששושנת הרוחות עולל להם.
זו הייתה האסטרטגיה שלהם: להעמיד פנים שאינם זוכרים עוד דבר. אחר כך לברך, בלי לכעוס — כי מה ערכן של ברכות בלי אושר שבא מרצון? ובכל זאת נותרה בעיה קטנה: אותה אישה שחורה שחיפשה את הנפש התאומה שלה. אמנם היא לא זכרה מי היא, אבל כיצד יגיב שד אם, בלב גן העדן, תשאל אותו: «האם אתה זה שאני מחפשת?»
לנוכח הבעיה הזאת הציעה מרילין:
— בסופו של דבר זה רק עניין פעוט, מפני שהם יחשבו שהם בבית.
הנשמות שנושעו יצאו אפוא בביטחון לקראת השדונים ושאר מבשרי הרעות. ולפני שהיריבים המאוסים האלה הספיקו לומר מילה או לעשות רע — כבר בירכו אותם.
באותו רגע נמסו קרניהם; זנבותיהם התקצרו ונעלמו עד עצם הזנב. הם הכחילו ממבוכה, ממש כמו מלאך שנתפס תוחב אצבעות לצלחת אוכמניות. מכאן ואילך, השדים — שכבר לא היו שדים — נראו כבני אדם. לאחר שהשמועה עברה ביניהם, החלו גם הם לברך בתורם. כאילו עברו גירוש־שדים בזק ששינה את אישיותם בלי דרך חזרה. הם פשוט נעשו מלאכים בלי כנפיים. בלי כוחות, דומים לבני אדם שנולדו בוגרים.
אלא שהתוכנית הפשוטה כל כך כמעט השתבשה כאשר שד ירוק הבחין, במרחק כמה מטרים ממנו, בדמותו של הדוד מקסים. הברווזן המוזר סיים זה עתה להוריד את נוסעיו מתוכו וסידר מחדש את לועו — מחזה שערער את ההיגיון של המקורנן.
«זה בטח שינוי האוויר או יעפת־האימה שגורמים לי להזיות. אם אספר לשושנת הרוחות שראיתי ברווז על ארבע רגליים, עם זנב מפותל כחולץ פקקים ומקור באורך מאות מטרים, הוא יחשוב שהתקלקלתי. לא! מוטב שלא אספר על זה לאיש. ובעיקר לא לו. הוא ישפוך עליי דבשה, או גרוע מזה — יסיר את הקעקוע היפה שלי, של מזלג פונדו, שיש לי על הירך», חשב לעצמו רגע לפני שקיבל ברכה.
הדוד מקסים ואנרי נותרו מהורהרים למרות הצלחת ההסתערות.
הגיע רגע של נצח שבו נוצרו פה ושם פקקים. אי־אפשר להביא את כל הארורים לגן העדן בלי לגרום לצפיפות־יתר. במקומות האלה זה נראה כמו שעת עומס במרכז מטרופולין: האנשים צפרו וחזרו על אותה שאלה מפורסמת. המחילות תפקדו כרמזורים ירוקים. ואז באה השמחה שאין לה שיעור — להיות חופשי כרוח. זו הייתה התפרצות שמחה מוחלטת, כמו אחרי ניצחונות גדולים בהוקי או בכדורגל.
מאוחר יותר, כשהזדמן להם, שטפו המהפכנים טובי־הלב את כנפי המלאכים במי מעיין, בעזרת הסבון שהיה על הילות הקדושים.
— הנה! הרעיון היה מצוין. הכול יחזור לסדרו! אמרו ארבעת השותפים לצרה, בלי שיוכלו להתאפק.
— מה שאינו קיים נע מהר יותר מן המחשבה או מן החומר, קבע הדוד מקסים בלי לטעות.
לאחר מכן הזמין את אנרי ואת מרילין לצאת לחפש את שושנת הרוחות. בתוך זמן קצר היה הכול מוכן לאיתור הגנרל החולני והנכלולי. הדוד מקסים פער את לועו לרווחה. ברגע האחרון, ממש לפני שהדוד ביצע זירגוּי, התכוננה האישה השחורה לקפוץ אל האין.