כמתוכנן, כולם התכנסו לפתיחת התערוכה, מלבד פרח־אלוהים עצמה, שושנת הרוחות ורעייתו שש־מאות־שישים־נקניקיות, אוסטרלופיתקית בעלת מנוע־דיבור מפותח מאוד שפרח־אלוהים יצרה עבורו. גם מרילין לא הופיעה. ההיעדרויות האלה לא יכלו שלא להדאיג את אנרי. הלולום אמנם המשיך לנוע… אבל הדרך אל חצי־הירח שלו כלל לא הייתה ברורה.

מה שהטריד עמוקות את ראש עיריית ג׳וג׳ו סיטי היה המהירות שבה התקדם שושנת הרוחות בזמן קצר כל כך: את כל שלבי הפסיכואנליזה שלו השלים בפגישה אחת, אמנם ארוכה. עבודתם של פרויד ויונג על שושנת הרוחות הייתה יעילה כל כך, שלדבריהם המטופל שלהם נראה כאילו נעשה אנושי יותר. מאמציו של שושנת הרוחות להיחלץ ממצבו זכו לתגמול נאה עם הופעתה לצדו של שש־מאות־שישים־נקניקיות. האם היה כן? האם זו הייתה מלכודת?

עכשיו, כשכבר היו לו איבר מין ובת־זוג… מה יעשה? סיס, כפי שכינה אותה שושנת הרוחות, שנוצרה במיוחד בשבילו, הייתה שמנה, אדמונית ואינטליגנטית מאוד. קצת כמו צלעו של אדם, אלוהים יצרה את בת־הזוג הזאת מאחת מקרניו של שושנת הרוחות ממש לפני שבירכה אותו. שושנת הרוחות כחד־קרן? לא; חסר־קרן, הוא יכול היה כעת להיטמע בלי למשוך תשומת לב.

אנרי סיפר לדוד מקסים, לקליפות ולגילי־גילי על המצב הדרמטי שהותיר אותו אובד עצות.

— כך נעשה, אנרי: אנחנו נסרוק את הצפון, הדרום, המערב והמזרח. ואתה — לך אל הרקיעים המדורגים.

— אל תשכח להשתמש בזירגוּי המופלא והיעיל שלך, דוד! ניסה אנרי טוטרק לומר במבע רגוע.

אבל הוא חשב גם: ״האם שושנת הרוחות וסיס חטפו את פרח ואת מרילין?״

אנרי יצא אפוא לחפש את מרילין ואת פרח־אלוהים, כשהדאגה הזאת הולכת וגוברת בו.

במהלך הליכתו נזכר בחטיפה שהוא עצמו ביצע. הוא דמיין את עצמו בעורו של שושנת הרוחות.

הוא ניסה לדמיין כיצד שושנת הרוחות עשוי להגיב ברגע הזה ממש.

— אבל לאן הוא יכול היה ללכת?… איך הוא יכול להסתיר את מרילין מעיני כולם? ואיך הוא יכול לשלוט בפרח? עוד בובת וודו? הרי אומרים ששני ראשים טובים מאחד… אין ספק שבעזרת אשתו הוא מצא תחבולה בלתי־מתקבלת על הדעת. איך אפשר לא ליפול לפרנויה? חשב אנרי, שניסה גם למצוא דרך להישאר קר־רוח.

הוא לא יכול היה לשלוט בכך. כל דאגתו התמקדה בגורל שעלול להמתין למרילין.

— מרוב חרדה שכחתי איפה אני אמור לחפש! הרקיעים!

אנרי ניגש אל האבן שהסתירה את הרקיע השישי ונכנס דרכה. בתוך רגעים אחדים מצא את עצמו קומה אחת למטה. היה לו מוזר מאוד ליפול מן הרקיע השביעי; למעשה הוא לא נפל מגובה רב. בקושי שני מטרים.

רק כאשר הביט אל רקיע השמים של הרקיע השישי הבין שמדובר בנס: לא שני מטרים הפרידו בינו לבין הרקיע, אלא מרחב עצום. והוא ממילא לא היה גבוה במיוחד; איך יֵצא משם?

לעלות בחזרה לרקיע השביעי? איך? והאם עליו לעשות זאת?

אבל לא היה לו כל חשק להתייסר על מר גורלו. הוא חשב רק על חצי־הירח שלו. הוא תהה לאיזה כיוון לפנות ברקיע השישי. הלולום שלו הופיע — ונעלם מיד.

— איפה אני? זה באמת השישי? שאל מחשבה שעברה במקרה בסביבה.

— אתה בארץ המחשבות האבודות. הו! הנה אחת. אל תגיד כלום. סתום את הפה; גם אני שותקת!

המחשבה אכן לא אמרה עוד דבר, אך המשיכה להסתחרר סביב טוטרק, שהחל לחוש סחרחורת קלה. כאשר התרחקה המחשבה האבודה, התחדשה השיחה.

— טוב! היא הלכה! איפה היינו?

— אמרת לי שאנחנו בגן העדן של המחשבות האבודות…

— אכן! כולן כאן. הטובות והרעות, המתוקות והמעוותות, המבריקות והמכוערות וכן הלאה. המסוכנות ביותר הן אלה שנשכחות בקלות דווקא כשצריך לזכור אותן. מחשבות כמו: ״רגע, איפה שמתי את המפתחות?״ — או: ״מה הייתי אמור לעשות?״ — ״איך קוראים לו?״ כל הדברים האלה שאינכם זוכרים. אלוהים רגשנית מדי. אינך חושב?

— לעזאזל! פרח־אלוהים! מרילין! אני חייב לחפש במקום אחר, סיכם אנרי טוטרק המבוהל. הוא מיהר לחפור, מפני שלא היה מסוגל לטפס עד הרקיע. הוא חפר ונשף, מבקש בכל לבו למצוא את אהובתו, את אבן הפינה שלו, את נורמה ג׳ין שלו. ובעיקר קיווה שיש רקיע נוסף מתחתיו וששום מחשבה אבודה לא תלך בעקבותיו.

המעבר בין הרקיע השישי לחמישי לא היה קשה יותר לפריצה מן הקודם. הוא אפילו לא טרח להביט לפני שהשליך את עצמו למטה. גם הפעם לא נפגע. ורקיע השמים שם היה גבוה בדיוק כמו בשני הרקיעים האחרים.

עולם אחר המתין לו. מפתיע אף יותר מן הקודם. זה היה גן העדן של הרגשות והתחושות.

אנרי ראה את עצמו כרוח רפאים בתוך תמונות וצלילים. זיכרונות רבי־עוצמה. רגשות שנחוו בתקופות שונות, בידי יצורים שונים זה מזה.

ככל שהרגשות הללו הגיעו מתקופות קדומות יותר, כך הכאיבו יותר. אבל הוא פגש גם ברגשותיו שלו. מאחר שהיה אדם שנוטה להדחיק אותם, העדיף לא להביט בהם. זה היה יכול להיות עולם מרתק ממש לפסיכואנליטיקאים של שושנת הרוחות. הוא אפילו ראה הפרעת התקשרות מופיעה מולו, והיא דחפה אותו לחפור שוב… מפני שהזכירה לו את אהבתו למרילין. הוא נשף תוך כדי חפירה, בלי לחדול לקוות שימצא אותה למטה.

הפעם, כשנפל, נקע את כף רגלו. הוא ישב בלי להרים את הראש ושפשף את הקרסול, רותח מכעס ושואל את עצמו: ״איך אפשר להיות טיפש מספיק כדי להיפצע כשאתה נשמה?״ לבסוף הרים את ראשו כדי לראות לאן הגיע הפעם. הצומח והחי היו זהים לאלה של הרקיע השביעי. האם רגשות נשכחים שטו גם הם בחלל של הרקיע הזה?

אנרי ראה רק קבוצה קטנה של אנשים ששוחחו ביניהם בשלווה.

כשראה אחד מהם את אנרי ואת קרסולו הכואב, קם וניגש אליו:

— נפצעת? שאל האיש שלבש גלימה לבנה ארוכה ונראה כרב.

אחר כך הניח את ידיו על כף הרגל הפצועה בלי לומר מילה.

לבסוף הזדקף.

— זהו, נרפאת.

— תודה, הרגל כבר לא כואבת. אבל מי אתה? שאל אנרי בהקלה.

— זהירות! תתכופף! הנה מגיע משל חדש, קרא האיש במהירות, בלי להיראות עצבני.

השועל והפתלתול חלף בשריקה באוויר.

— מאין באים הטקסטים האלה? ומהו המשל הזה?

— הם מגיעים מכל מיני מקומות. אולי אפילו מעבר קדום מאוד. הם מעולם לא נאמרו ולא הושמעו בקול. הם רק נהגו במחשבה, נשקלו ונולדו מתוך השראה. ייתכן שנכתבו בידי נשים או גברים חכמים, מוכרים או אלמונים. אבל היזהר שלא יעבור דרכך אחד מהם, כי אז הוא יהפוך לקיבעון שלך. הנה עוד אחד!

החתולה והעכברון חלף לידם בזיגזג עצלני.

— הרשה לי להציג את עצמי: אני ישוע מנצרת. אולי כבר שמעת עליי?

— מי לא מכיר אותך?

— הו, יש המונים, תאמין לי. אני קורא את מחשבותיך. שמך שם עט.

— קרא לי אנרי.

— אתה אל חדש?

— אל? אני!… למה אתה שואל דבר כזה?

— כי כאן… יש רק אלים. בוא! אכיר לך את החברים שלי.

באותו רגע הצטרפו ישוע ואנרי טוטרק אל הקבוצה. אנרי נדהם כאשר ישוע הציג בפניו חברים מתקופות שונות.

— חבריי, הכירו את אנרי! האמת היא שהוא אומר שאינו אל, ובכל זאת הוא נמצא בינינו.

כששמעו האנשים המסתוריים האלה את דבריו לא הצליחו להתאפק וצחקו. כי גם נביאים צוחקים. לאחר שנרגעו, המשיך ישוע בהיכרות.

— אנרי, הרשה לי להציג בפניך, בכיוון השעון של שעון שמש, את חבריי לשיחה. הנה בודהה, החכם ביותר בקבוצה. תור, האל הנורדי; הוא ישן כי הוא צורך יותר מדי מלטונין. מוחמד, אח אמיתי בשבילי. הגבוה שמולך הוא המניטו הגדול. האישה שחובשת קסדת חייל היא אתנה; היא כאן כדי לעשות סדר אם לא נסכים בינינו. אברהם, אחד מאבותיי היקרים. וזאת שלבושה כאלה מצרית היא חתחור; המומחיות שלה היא אהבה גופנית. היא קצת מבולבלת במחשבותיה. אנחנו אפילו מתבדחים שהיא מערבבת את תחות ואת תור, וכבר אינה יודעת של מי התור ולאן לפנות. אלה המשתתפים בדיון. בלי להתרברב, אנחנו אחת מקבוצות השיחה הפוריות ביותר. הנה בא ציטוט — כולם להתכופף! קרא ישוע.

כולם צייתו בלי לומר מילה.

״כל מסר קיים רק במסגרת של פונקציה בזמן״ שט מעליהם כגוש אחד, בעוד בולים צבעוניים נושרים ממנו ונמחקים ברגע שנגעו בקרקע…

— פוריים?… אבל מה אתם עושים? ומי מרכיב את הקבוצות האחרות? המשיך אנרי טוטרק כאילו דבר לא קרה.

— כמה שאלות בבת אחת! אינך יודע שהפשטות היא המגדלור היחיד שמאפשר לך לנווט בלי סכנה? ובכל זאת אנסה להשיב… הקבוצות האחרות מורכבות מאלים שונים שמגיעים ממקומות אחרים. לחלקם יש היכולת להימצא בכמה מקומות בעת ובעונה אחת, והם שייכים לכמה מיתולוגיות שונות. הם יכולים לישון ולהטיף בו־זמנית. באשר לשאלתך הראשונה, אנחנו רק משוחחים על חוכמה. זה יום גדול בשבילנו. למדנו שהבורא הוא עכשיו… בוראת, ושהיא ביטלה, השמידה את הרוע ביקום. אתה יודע, אנחנו מרשים לעצמנו אפילו להזמין ולהתייעץ עם כמה פילוסופים שמעבירים לנו הרצאות מרתקות מאוד על נושאים ש…

— הזמנתם את הדוד מקסים?

— אתה מכיר את הדוד מקסים, שומר האין?

התדהמה אחזה לרגע בחכמים, ואז בודהה לא הצליח להתאפק והעיר:

— אם אתה רוצה שאומר לך, ישוע, האל הקטן הזה הוא בוודאי הפשוט שבינינו וגם המיומן ביותר. אתה רואה, הוא מביא אותנו לידי פליאה באמצעות מחשבותיו בלי להתיימר להציג את עצמו כאל.

— אבל אני לא אל! חרא!

— חרא!?… הנה ההוכחה שאינך אל. אבל אם כך, מה אתה עושה כאן?

— אני רודף אחרי השטן שחטף את חצי־הירח שלי.

אנרי לא העז להדאיג עוד יותר את הקבוצה בכך שאלוהים נעלמה פעם נוספת.

— תוכלו לעזור לי למצוא את השטן? שאל אנרי, ותוך כדי כך תהה כמה זמן כבר הוא משוחח עם האלים האלה.

באופן אוטומטי הם התכופפו שוב, מפני שמשל וציטוט הגיעו בזה אחר זה.

הקטנטונת והינשופית החמודונת, ואחריה בהדר מלכותי ״הנשמה נענית רק לקריאה כנה, רק לאהבה מוחלטת.״

— למצוא את השטן! אתה לא רציני. אנחנו מנסים מאז ומתמיד להימנע ממנו. אבל אילו הופיע בפנינו, היה סמוך ובטוח שהיינו מטיפים לו מוסר עד סוף הנצח שלו…

אנרי הרגיש אבוד יותר מאי־פעם בין האלים המלומדים, החכמים והשונים כל כך זה מזה. בסופו של דבר הם חצו אפילו את גבולות התמימות הגדולה ביותר. בעודו מנסה לשמור את מחשבותיו לעצמו, השתדל לא להיות שקוף מדי, גלוי מדי. ״ההודאה הזאת מוכיחה לי שהם לא ראו אותו. עכשיו אני חייב ללכת ולהמשיך בדרך. אם אעבור כאן שוב, אספר להם את כל עומק הסיפור המטורף הזה. אני חייב למצוא את מרילין. זה דחוף! אני חייב לחפור עד הרקיע השלישי.״

בדיוק כשחפר, ציטוט שחכך בו בביישנות גרם לו להרהר באודיסאה שלו… ״לא משנה מהי הממלכה, תמיד יש לקח שאפשר להפיק ממסע.״

מודע מאוד לנזק שיגרום לאלים הפילוסופים אם יעבור מן הרקיע הרביעי לשלישי מול עיניהם, העמיד פנים שהוא פורש למקום מבודד כדי לעשות מדיטציה במשך ארבעים יום. זו הייתה אמתלה לחפור ולהגיע ל״קומה״ שמתחת.

כשהגיע לרקיע השלישי חשב שיורד שלג. אך מן הפתיתים הרכים האלה עלה חום נעים. אפילו נדמה היה לו שהם מביטים בו. מלא פליאה מן הדברים הללו, וכדי לחוש טוב יותר את מבנם ואת טבעם של הגרגרים המתפתלים, הושיט את ידו כדי לקטוף אחד שנחת עליו. רק אחד!

ממש ברגע שאצבעותיו כמעט נגעו באחד מהם, נשמע קול…

— אם תיגע באחד הילדים האלה, אתה מבושל כמו ביצה!

— מה? כמו ביצה?… ילדים? מי מדבר?

— אני, קולו של שומר הלימבו. מה אתה עושה כאן? לאיש אין זכות להפחיד את עוברי־הנשמות האלה. חלקם כבר מוכנים לרקיע השביעי. הם מתערערים בקלות. מהר, הסתלק לפני שנוכחותך תשפיע עליהם. אם לא תעשה זאת בתוך שני רגעים שמימיים, אחזיר אותך לאותו מצב שבו הם נמצאים. אז אם אינך רוצה להתחיל הכול מאפס, קבל את עצתי! אתה יכול לחזור באותה דרך. כבר אטמתי את הרקיע. אסור שהקטנים האלה יעזבו את הרקיע השלישי. קדימה! אני אסגור אחריך.

אנרי, שכבר הצטמרר, לא היה צריך שיאמרו לו פעמיים. הוא גם לא פתח את פיו כדי לשאול אם השטן עבר שם. הוא הבין את שבריריות המקום ואת רגישותם של היצורים שחיכו להופיע באמצע משגל או, במקרה מצער יותר, בתוך מבחנה. ומי יודע אם, אילו התמהמה שם, לא היה בולע אחד מן המלאכים הקטנים האלה.

בזהירות מרבית חפר שוב בקרקע. לאחר שסיים, הטיל את עצמו בכל ״גופו״ אל אטמוספירת הרקיע השני. לא בלי לקבל על הראש מעט מאותה אדמה של הרקיע השלישי.

בזמן הנפילה הייתה לאנרי תחושה שלא עזב כלל את הרקיע השלישי. אותו דבר בדיוק. פתיתים ריחפו בכל מקום. אותה חמימות אפיינה אותם. הפעם לא ניסה לגעת בדבר. הוא ידע שמדובר ביצורים חיים.

— אינך במקומך. כאן מתגלגלים מחדש רק מי שמאמינים בכך. אל תזוז! חכה! יש לי מסר טלפתי משומר הלימבו, שמע אנרי. הקול היה שונה, עמוק יותר.

אנרי, שכבר ראה כל צבע אפשרי מאז מותו האלים, ציית בסבלנות לציווי. כל מה ששמע היה: ״כן… מממ… אני מבין… מממ… כן, מממ, טוב, בסדר! מממ… אוקיי!… טוב! נאכל צהריים יחד באחד הימים. ביי!״

אנרי נאלם. לבסוף פנו אליו שוב.

— תשתוק! אמר לקול.

— למה אתה מבקש ממני לשתוק? ממני, שומר הרקיע הזה.

— אני לא רוצה לפגוע בנשמות האלה.

— אל תדאג. הנשמות שעומדות להתגלגל מחדש מחוסנות מפני זעזועים מסוימים. הן עמידות יותר מן הנשמות החדשות שנמצאות בלימבו. הן רגילות לחבטות. הן כבר ראו גרוע מזה. אף שכמו כולם, גם הן לא ממש אוהבות טראומות.

— שמח לשמוע.

— טוב! אפשר לומר שיש לך סיפור שלם מאחוריך! שומר הרקיע השלישי זה עתה סיפר לי עליו. הוא למד דברים ממקומות גבוהים יותר, מידע שנמסר לו בידי האגודה האוניברסלית של האלים והנביאים, שחבריה עצמם למדו אותו מפילוסוף שטוען שהוא בא מן האין. או משהו כזה? זה לא מגוחך? הרי האין אינו קיים! בקיצור, אותו אחד הגיע קצת מלמעלה, קצת מכל מקום. נדמה אפילו שהוא עבר מרקיע לרקיע תוך כדי אכילת רטטוי או זירגוּי. בכל אופן, משהו כזה.

— אולי הוא יצטרף אליי? הוא יודע היטב שמרילין בוודאי בצרה. ומה עם פרח?

אנרי לקח נשימה עמוקה, ואחריה עוד אחת…

— שיהיה! אני לא יכול לחכות לדוד מקסים יותר.

הלולום הופיע שוב — ונעלם פעם נוספת.

— אמצא אותה לבדי, את מרילין שלי. להתראות!

אנרי, שכבר נעשה מיומן יותר בחפירת חורים בין קומות הרקיעים מאשר בסידור שערו, נזקק לרגעים ספורים בלבד כדי להיעלם ולהופיע בקומה שמתחת.

— היי! חכה!… קרא קולו של הרקיע השני, שהגיב באיטיות רבה, המום מן המהירות שבה חצה אנרי את קרקע עולמו. הבחור הזה לחוץ מדי. היה לי מסר ממלאך בשם קליפות להעביר לו! נו טוב! לא נורא, ממילא יש לי עבודה להשלים, סיים קולו של שומר הגלגול במונולוג לעצמו, וסגר את הכול כשהוא מעלים במהירות רבה את הפרצה.

כאשר נפל אל הרקיע הראשון, אנרי נפגע הפעם באמת ובתמים.

הוא נפל על ״i״ ואז על ״3״. הוא מעד בשתי ספרות כפולות, ואז נחת על ישבנו על שלוש אותיות חדשות. הוא כבר לא ראה אלא אותיות ומספרים, צורות, נקודות, סימנים וקווים. העקרונות האלה נעו הלוך ושוב בתוך המון קווים אופקיים, אנכיים ואלכסוניים, בכל זווית אפשרית. בכל הכיוונים! X, Y, Z! X’, Y’, Z’ וכן הלאה. הרקיע הראשון הזה הוקדש לדוחות כספיים קרועים, למשפטים שנמחקו, למילים ולמספרים שנמחקו, סומנו, בוטלו, נשכחו או הושמטו, לשגיאות חישוב או מתמטיקה שנעשו בראש, בכתב או בעל פה, לדברים שנאמרו בקול ולכל מה שנאמר ונכתב ביקום לפני שנדחה, וכן למדעים ולאמנויות של העבר וההווה שנזנחו.

אנרי ראה את השומר. הוא לא היה רק קול, וגם לא רק מלאך. השומר נראה בו־זמנית כמו פרוסט וכמו איינשטיין, מפני ששפמו היה שונה בכל צד: צד אחד מרסל וצד אחד אלברט. השומר הזמין בנימוס את אנרי לחשב ולקרוא איתו את כל מה שנמצא ברקיע הראשון.

— הישאר איתי! קרא השומר בעל התפקיד הכפול. נוכל לחבר את השרידים האלה וליצור השערות חדשות וטקסטים שלא נכתבו מעולם.

— ההבנה האינסטינקטיבית שלי בדברים מוכיחה לי שאין כאן מרילין, ניסח אנרי בעודו חופר שוב בקרקע ונושף.

מאחר שכבר התחיל להתרגל לנפילות, יצא מזה בלי חבורות. מלבד כמה חבורות בנשמה, אבל לא יותר מזה. הוא נחת שוב על שתי רגליו על האדמה, ממש באמצע העורק הראשי של ג׳וג׳ו סיטי, ששמו שונה מאז מותו לשדרות אדולף תרזה.

מאחר שכבר לא היה אלא נשמה, איש לא הבחין בו.

שאלות מוזרות ומרתקות הסתחררו כמערבולות בתוך גולגולתו של המנכ״ל לשעבר.

— איך? היקום וכדור הארץ הם רק תחילתו של העולם שלי? בסיס חומרי? או בסיס בעל אפשרויות מרובות? למה האנושות מעולם לא ידעה דבר מזה? מרילין? אלוהים שלי! פרח! אבל למה לחפש אותן כאן? איך שושנת הרוחות היה מביא אותן לכאן? כאן יהיה לי קשה עוד יותר למצוא אותן מאשר בגני העדן האינסופיים. הדוד ימצא אותי. מזל שקליפות נתן לי את מתת ההבנה האינסטינקטיבית של הדברים. פיו!

דבר אחד בלבד ניחם אותו באסון ובתהום שאליהם נקלע: התקווה למצוא אותן בריאות ושלמות, ובעיקר לקחת אל תוך הילת זרועותיו את נורמה ג׳ין היפה שלו.

בג׳וג׳ו סיטי הכול היה סגור. החנויות, המסעדות, בתי העסק — הכול. אפילו דלתות חנות הצעצועים וחנות החיות היו נעולות. מזג האוויר דווקא היה נעים מאוד. השמש נראתה לו בהירה יותר משהייתה לפני מותו, באותו יום שבו משקלו העצום של הפסל שלו פרץ את הרצפה שעליה הקים אותו, והפסל נפל עליו. למרות הציפורים הנודדות המאחרות, שכבר לא יכלו לפגוע בו בלשלשתן, לאנרי לא היה מצב רוח לצחוק.

הוא דמיין את מרילין, מכושפת בידי שושנת הרוחות, מכינה מנות קטנות לארוחת ערב אינטימית עם שש־מאות־שישים־נקניקיות.

— איך אוכל לחזור לרקיע? איך אוכל למצוא את מרילין? אני לא יכול לרדת נמוך יותר. אבל איפה היא?

כאילו כדי להעצים את היעדרה של מרילין, שחסרה לו נורא, השתלטה עליו נוסטלגיה לעירו. אנרי החליט אפוא ללכת לסהר ״זנב מתנופף״ כדי לראות מה עשו יורשיו בביתו.

ככל שהתקרב לרובע שבו כל הרחובות נושאים שמות של כלבים, כך גדל מספר האנשים שהלכו לשם. הוא זיהה את עובדיו, את בעל חנות כלי העבודה, את בעלת מכון היופי. את כולם.

בתוך ההמון שהלך וגדל ככל שהתקרב לביתו, שמע הערות שהחמיאו לא מעט לאגו שלו. לעיתים קרובות שמע בין האנשים:

— זה קרה בבית של המשוגע ההוא!
— מעניין מה הקשר של מייסד המפעל לכל זה…
— ובכל זאת, כל התופעות האלה התחילו זמן קצר אחרי מותו!

בניגוד לכל אותם אנשים, הוא לא נאלץ להמתין כדי לראות מה קורה בביתו. הוא נדהם לגלות שהבית כלל אינו קיים עוד. הוא לא הבין איך בתוך זמן קצר כל כך הצליחו לתכנן ולבנות בניין. הוא תהה כמה זמן חלף מאז מותו. יום אחד.

למבנה, שצורתו כצלחת מעופפת, היו רק שני פריטי קישוט: שתי דלתות גדולות הדומות לשערי גן העדן. שום דבר אחר! דרך אחת נכנסו אנשים מודאגים; דרך השנייה יצאו אחרים כשהם מחייכים.

בשני צדי הכניסה והיציאה עמדו זקופים ארבעה גבנונים, גבוהים כמלאכים גדולי־ממדים. הם לבשו מעילי גשם לבנים וארוכים שהגיעו עד עקביהם. אילו היה אנרי בחיים, הוא באמת היה מפחד מהם. לכן התקדם פנימה כדי לבדוק מה מחפשים שם תושבי ג׳וג׳ו סיטי.

— היי, אתה! אמר הגבנון הקרוב ביותר לאנרי.
— מה?… אתה רואה אותי?
— בוודאי שאני רואה אותך. מה אתה חושב שאני, מלאך עיוור?
— לא חשבתי עליך דבר כזה. אבל תגיד לי, אם הייתי אומר לך שאני רוח ששבה מן המתים, ואפילו רוחו של גיבור העיר הזאת, שגר ממש כאן לא מזמן… זה לא היה מפחיד אותך?
— אני, לפחד מרוחות? אתה טועה בגדול! ממש תוקע לעצמך אצבע בעין — ועוד בעין השלישית! הטיח בו הגבנון ביובש, בעודו משתוקק להשתין.

הגבנון הסתובב אל אנרי והניח בעדינות את ידו על כתפו, בתשומת לב, כאילו רצה להתוודות לפניו. אנרי הופתע מן השלווה שבה שמר השומר.

— אנשים מתים לא מפחידים אותי. אני פוגש אותם מדי יום… אני חייב להתוודות בפניך: אינני יודע מאין באת, אבל זה לא מוזיאון. זו תחנה. תחנה מיוחדת מאוד. תחנת רקיעים.

— תחנת רקיעים?
— לא אמרתי שהיא מיוחדת? ואם אתה אולי רוח רפאים, ואם הייתי במקומך ורוצה לרדוף את תושבי העיירה הקטנה והחביבה הזאת, לא הייתי נכנס. כי אחרי שתעלה, אולי כבר לא יתחשק לך לחזור.
— אבל לאן מגיעים כשנכנסים למקום הזה?
— לעולם הבא, אדוני! לעולם הבא!

אנרי הקרין שמחה, השתאות והתלהבות, להפתעתו הגדולה של הגבנון. אולי גילה דרך לחזור לרקיע השביעי, ואז יהיה קל יותר למצוא את מרילין. אולי. הלולום שלו חזר אליו לאט יותר ויותר. מכאן הבין שהוא עצמו התרחק ממרילין. אבל עכשיו היה נרגש כל כך שקפץ על צווארו של הגבנון.

— היי! זהירות עם הכנפיים שלי, אדוני!
— הכנפיים שלך! אז אתה באמת מלאך?

— לא כל כך בקול! אסור שהאנשים יפחדו. כן, אני מלאך, אז מה?
— אתה מכיר את קליפות תפוחי אדמה ואת בת־זוגו גילי־גילי?
— מה? אתה מכיר אותם אישית?
— בוודאי! הרי אני בא מגן העדן. אני אפילו יכול לומר לך שלא מזמן הכנפיים שלך היו כנראה מרוחות בדבשה.
— נכון! אבל מה אתה עושה כאן?
— אין לי זמן להסביר. אני חייב למצוא עכשיו את פרח־אלוהים ואת מרילין מונרו, את נורמה ג׳ין שלי. איני יכול לומר לך יותר. הרעיון של אלוהים לאפשר לחיים לבקר בעולמות האחרים בלי למות — ובכן, אולי הרעיון הזה יאפשר לי למצוא את חצי־הירח שלי.
— אם בנוסף לכך שאתה מכיר את קליפות תפוחי אדמה אתה גם נהנה מחסדיה של אלוהים, בבקשה, היכנס, סיכם המלאך שהתחפש לגבנון. הוא הצביע בפנים על מעין שלט דמוי מפה, שעליו צוינו הרקיעים שהחיים רשאים לבקר בהם. היו שם הראשון, אחר כך הרביעי עד השביעי. ואפילו הגיהינום.

— זה בוודאי קל יותר מלחפור חורים בין הרקיעים. בוא נראה מה כתוב במפה… גיהינום: קומה ״H״; הרקיע השישי: קומה ״C״; החמישי: קומה ״D״; השביעי: קומה ״B״; התחום האלוהי: קומה ״A״. קומות אחרות… בלתי־נגישות.
— אה! הנה, זה כמו מעלית, מלמל מעט כחולם בעודו קורא את מפת המסלול שיועדה לחיים. ואז בחר במהירות בקומה ״A״. בתוך רגע הגיע לשם. הדלת נפתחה. מולו עמדה לוחית קטנה. עליה נכתב באותיות דפוס: ״מחכים לך.״

כשקרא את ההודעה חש אנרי חולשה, מפני שחשב ששושנת הרוחות השתלט שוב על העולם הבא ושחידש את מתקפותיו על גן העדן. הוא דמיין שהמסר מיועד אליו אישית. אבל בלי להמשיך להתעמק בכך, חשב גם שאלוהים אולי כבר השיבה לעצמה את מלוא כוחה, ושאלוהים־אישה שהוזהרה שווה שתיים. ככל הנראה, דבר כזה לא יכול לקרות שוב. הוא נרגע, הרכין מעט את ראשו והתקדם.

ערפל סמיך שעטף את תחומה של אלוהים התפזר מיד. למרבה המזל, מפני שכבר הכיר את המוות, ידע שהמחזה הראוותני הזה הוא חלק מן התפאורה. דלת המעלית נטרקה מאחוריו בלי שאיש נגע בה.

זו הייתה הפתעת חייו שלאחר המוות. כולם היו שם והמתינו לו. הדוד מקסים אפילו הזמין כמה מן ה״פִים״ של הרקיע הרביעי — אותם יצורים שעדיין המשיכו להתווכח ביניהם, אך בקול נמוך.

אבל מה שהיה חשוב לו באמת הייתה היא: מרילין במלוא הדרה. היא עמדה שם, יפה מאי־פעם, ממש לצד פרח, שבאותו יום הייתה בחברתה של אסיאתית מקסימה.

אנרי רץ אל מרילין, חיבק אותה בחוזקה, ואז החליק לאט את ידיו לאורך זרועותיה. בלי לנתק את המגע, צעד צעד אחד לאחור והביט בעיניה.

— אבל מה קרה? הייתי מודאג כל כך, אבוד, חרד! שושנת הרוחות חווה פתאום התעוררות מוסרית ושחרר אתכן? או שאלוהים תפסה אותו?
— שום דבר כזה! כמעט סיימתי להתכונן לפתיחת התערוכה כשפרח באה למצוא אותי. כשהיא ראתה אותי בשמלה המקסימה שאני לובשת — שמלה שאיב סן לורן עיצב ויצר בשבילי מעלי אקליפטוס — היא קיבלה השראה. לכן ביקשה ממני ללכת איתה כדי שאדגמן בשבילה. זה לא ייאמן: פרח בחרה בי, בי, נורמה ג׳ין, כדי שאדגמן בשבילה.
— אז כל הזמן הזה דגמנת בשביל אלוהים. זה כבר מוצא חן בעיניי יותר. פחדתי כל כך ששושנת הרוחות מענה אותך או מי יודע מה!
— שושנת הרוחות! הא! הא!… הוא היה מוטרד, חסר סבלנות. אבל לא בגלל שראה אותנו יחד. מממ! נחש איפה הוא היה. ממש שם, מאחורי שיח! אחר כך מאחורי שיח אחר. ואז עוד אחד. נדמה לי שהוא עבר על כל השיחים בגן העדן. כן, מאחורי השיחים — אבל עם החברה האוסטרלופיתקית שלו!… הם…

— מה? ואני דמיינתי את הגרוע מכול!
— אתה באמת אוהב אותי, נכון?
— אני לא רואה איך אוכל להוכיח לך את זה יותר מזה.

אלוהים ״פרח״, שעד אז לא אמרה דבר והניחה לאוהבים ליהנות מן המפגש המחודש, הבינה שמרילין כבר אינה יודעת איך להסביר כמה דברים או להבהיר אותם לאנרי. לכן, בכל הוד האנרגיה שלה ובאלגנטיות שגופה הנשי העניק לה, ביקשה מאנרי וממרילין ללכת בעקבותיהן.

— אנרי, באופן יוצא דופן אעניק לך את הזכות לראות את היצירה שנורמה ג׳ין העניקה לי השראה ליצור. וזאת לפני פתיחת התערוכה שתתקיים אחרי נישואיך למרילין, שהרי האיחוד שלכם כבר חי ופועם באמצעות הלולום.
— להתחתן? אני מסכים בהחלט. זה כבוד גדול מדי שאת מעניקה לי.

ארבעתם הלכו בין יצירות המופת של אלוהים עד שהגיעו לבסוף אל הפסל המפורסם. אנרי לא חסך שבחים.

— זה יפה להפליא! גאוני! אלוהי! באמת! הענקת למרילין מאבן הגרניט את כל הקסם והאלגנטיות שעוטפים אותה. והבגד שהיא לובשת, הקווים, הקימורים, השקעים… זה פנומנלי! ובכל זאת, תרשי לי להעיר הערה קטנה? למעשה, זו יותר שאלה.
— שאל, אנרי! אל תתבייש, השיבה פרח־אלוהים, שלא ציפתה לשום שאלה.
— ובכן, כפי שאמרתי, מרילין יפהפייה ממש. זו אמנות נפלאה. אבל אינני מבין מה גרם לך לפסל ולהוסיף סביבה שנים־עשר כרובים קטנים שמביטים בה כאילו היא אמם. למה?
— פשוט מאוד, מר טוטרק. אתה עצמך נתת את התשובה לשאלתך.
— אני לא ממש מבין, השיב אנרי, מחוויר כאילו זה עתה הבין דבר שהוסתר ממנו.

ואז התערבה מרילין, כשהיא פונה אל האהבה שאנרי רוחש לה.

— הכרובים האלה, אהובי, מייצגים את הילדים שלי. את אלה שהייתי אמורה ללדת על פני הארץ ואת אלה שאתה נתת לי.

בתחילה לא אמרה פרח דבר. אחר כך קבעה…

— האם אתה באמת מאמין, מר טוטרק, שלי, אלוהים, יש מעט כל כך כוח — ובעיקר מעט כל כך אהבה לחיים — עד שלא אעניק את אורי ליצורים האלה שחיים כעת בגן העדן?

דממה.

אחר כך המשיכה פרח־אלוהים:

— אלה הנשמות הקטנות שנעלמו בעקבות הפלה טבעית או בדרכים אחרות. אתה מכיר את סיפורה של נורמה ג׳ין. כן, הכרובים האלה מייצגים את ילדיה. כן, גם אם מרילין לא יכלה להיות אם על פני הארץ… כאן היא אם. כן, ילדיה אכן קיימים. ונורמה ג׳ין איננה היחידה במצב הזה, תאמין לי.

דממה חדשה.

— זו איננה טובה מיוחדת שהענקתי לה, מפני שזה כלל. — על פני הארץ יש כוח וחוק. — כאן יש כוח וחיים!

— אבל איך זה אפשרי? אני מבין לגבי הילדים האלה מן הארץ, אבל אנחנו עשינו אהבה לפני זמן קצר כל כך. זה ממש נס. אפילו לא הייתי בלידה! מה הקטנים האלה יחשבו עליי? שאני לא אוהב אותם?… איפה הם עכשיו? פלט אנרי, המום אך מאושר.

עיניה של מרילין התמלאו דמעות שמחה; את האינסוף אפשר היה לקרוא בסוד עיניה.

הלולום הקשתי שלהם השתנה לשמש חיה קטנה, מוקפת בכל הצבעים.

היא, נורמה ג׳ין, ניגשה בשלווה אל אנרי, שפתח את זרועותיו. הם התנשקו כמו כל הורים חדשים שאוהבים זה את זו ויודעים לחוש בכך. אחרי הנשיקה הארוכה והרכה הזאת הביטו זה בזו זמן ממושך, כאילו דיברו בלי לומר מילה…

אחר כך הביט אנרי בפרח־אלוהים באופן שהבהיר לה עד כמה בלתי־אפשרי, כמעט מיותר, להודות לה על כל הטוב שעשתה, מפני ששמחתו עלתה על כל שמחה שחווה עד אז. לבסוף, משלא יכול עוד לשאת את העוצמה, שבר את הדממה שאי־אפשר לשחזר או לתאר בעולם החומר.

— טוב! יש לנו חתונה לחגוג! איחוד גן־עדני. אלוהים, תוכלי עכשיו לעשות לי את החסד וללכת להביא את ילדינו כדי שישתתפו בטקס? ואל תדאגי ליצירות החיות שלך. בזמן פתיחת התערוכה אשחק עם הקטנים. אטפל בהם ברוך. אשגיח עליהם. אוהב אותם לא פחות משאני אוהב את מרילין נורמה ג׳ין. בבקשה, מהרי… מהרי, כי אני כבר לא יכול לחכות לפגוש אותם.

— אל תדאג, מר טוטרק. זה לא ייקח הרבה זמן. הם ממש למעלה, ברקיע התשיעי.

— מה? רקיע תשיעי?

— זה מפתיע אותך? יש מספר אינסופי מהם, שמתרבה באופן מעריכי, והרקיעים האלה עצמם נצחיים, אינסופיים ומעריכיים. מי אתה חושב שאני בכלל?… סתם יום גשום?

סוף

התחלה »