בגן העדן הכול עף נמוך במיוחד — בכל מובן. טייסותיו של שושנת הרוחות נעו ללא מכשול וללא התנגדות, וכל הקרניים פרושות קדימה. מלבד יצורי הגיהינום, דבר לא עף, לא שחה ולא הלך. לא יתוש. לא מלאך. לא קדוש. מלבד הקבוצה שנמצאה בגן העדן הארצי…
— היי! אתם שומעים את הצחקוקים הסדיסטיים האלה מרחוק? קטע אנרי בחדות, ובכך קיצר את שיעוריו של יוצר הפתגמים.
אחר כך הצמיד כף יד פתוחה מאחורי אוזנו והביט במרילין כאילו הזמין אותה להקשיב. שניהם נראו מבוהלים מן הקולות, שהלכו ונעשו ברורים ושדיים יותר.
— אני שומעת קולות לא רגילים… אני בטוחה שלאור הזמן שעבר מאז שנחטפתי, המלאכים כבר בוודאי קיבלו התרעה. אבל אלה… צחוקים סדיסטיים, אמרה מרילין בעצבנות.
הבעה של אכזבה וכעס הופיעה על פניו הקודרות של הדוד מקסים.
— נחטפת? מי העז לעשות דבר כזה? זעם בן־הכלאיים, ובכל זאת הצליח לרסן את עצמו.
— אני, הודה אנרי בפשטות, כשהוא מבין היטב שכבר אין לו שום מוצא.
להגנתו טען שמדובר בסך הכול במעשה מגושם… בטעות בשיקול דעת. אבל גם, ובעיקר, בכך שכומר שלא החזיק מעמד מול יין המיסה קילל אותו. במיוחד כשהיה זה יין זול ומחפיר!
הדוד מקסים שפשף את מקורו בטפיחות קטנות בכפתו הקצרה, כאילו הדבר יסייע לו לחשוב טוב יותר על המצב.
— אין זה מתפקידי לשפוט אותך, מר אנרי. הידעת שהבורא שלנו אוהב אמנות, ולא כחובבן, האמן לי. פעמים רבות זכיתי להתפעל מיצירות המופת שלו, ובעיקר ללמוד מהן. הוא מציג יצירות מקוריות, אבל גם יוצר העתקים — ומוצלחים מאוד, בחיי. מן ההתבוננות בעבודותיו למדתי להבין במקום לחרוץ דין. נוסף על כך, בניגוד למלאכים שבכניסה, לא ניתנה לי היכולת להעריך את חטאיהם של אחרים.
— תודה על החמלה, אבל מה תעשה איתי עכשיו? שאל אנרי בדאגה.
הדוד מקסים עמד להשיב, אך קליפות תפוחי אדמה קטע אותו. המלאך התקרב אובד עצות, על ארבע, וניסה להניע את כנפיו הרפויות והדביקות.
מבטו נעצר מיד על אנרי.
— איננו יכולים עוד לעשות נגדך דבר, מר טוטרק. הבסת אותנו לחלוטין! הגיהינום פולש לגן העדן, מציף אותו ושולט בו! אוי ואבוי שבאוי!!! הצליח המלאך קליפות לומר בקושי, בעודו מזדקף במאמץ.
למזלו הייתה על כנפיו רק מעט מולסה. מאחר שמלאכים מעדיפים בדרך כלל לעוף, ההליכה הכפויה התישה אותו. אפילו כל העייפות והעצב של השמים לא היו מונעים ממנו למצוא את אנרי טוטרק. הוא האמין שהאיש הקטן הוא חלק מן התוכנית הגופריתית של הפלישה, מן מתקפת הפתע.
— איך מצאת אותי? שאל אנרי בסקרנות.
— זיהיתי אותך באינוקשוקים ועקבתי אחריהם.
— הקשב, מר קליפות, אינני רוצה ברעתך. העובדה שהגעתי עד לכאן אינה אומרת שאני תקפתי את גן העדן, התגונן אנרי, כשהוא חושב שהשדונים מחפשים אחריו במרץ.
— האמת היא ששושנת הרוחות וצבאו זורעים אי־סדר ואומללות בכל גן העדן! השערים!… הם נכנסו דרך השערים! נכשלנו בתפקידנו! אנחנו היינו צריכים לתפוס את מקומך, מר טוטרק! אנחנו! בכה המלאך בעודו מנסה להסדיר את נשימתו.
כולם קפאו מאימה. אפילו אנרי, שמעולם לא זכה ליהנות מגן העדן בחופשיות. האישה שברה את השתיקה וניחמה את המלאך הפגוע.
— כל זה באשמת כולנו. אבל באיזה מצב אתה? אל תרגיש מושפל. אל תבכה. תתאושש, ניסתה מרילין לעודד אותו בעדינות כשהיא כורעת לידו. מתוך אמפתיה נשרו דמעותיה על שערו של המלאך בשעה שליטפה אותו ברוך.
— צער שהוקל למחצה כבר מכין את הדרך לאושר, חיבר הדוד מקסים, בהצלחה חלקית בלבד, בעודו מנסה למרוח מעט מזור על הרגע הכבד מייאוש.
— אמרי לטוטרק שאין לו צורך להסתלק. הוא בבית; הגיהינום כבר כאן, לחש המלאך באוזנה של מרילין מלאת החמלה.
— במחילה מכבודך, קליפות, אינני ראוי לגיהינום. גם אם אתה טוען שמגיע לי להתמקם בחום בתוך הכאוס הזה ושזה חלקי הראוי. הדבר היחיד שחשוב לי הוא להיות עם מרילין, הצהיר טוטרק בכנות, לאחר ששמע את וידוייו הקודרים של המלאך.
— שום דבר לא מחייב אותי להיות פילגשך. ובוודאי לא לנצח, העירה מרילין ביובש, כשהיא מבינה פחות ופחות את התעקשותה המבלבלת של נשמתו של המחזר והחוטף שלה.
האם עצם היותו של גן העדן מקולל בנוכחות השדים הוא שהקשיח אותה לפתע?
— את לא מתחילה עם זה שוב, השיב אנרי.
ההבנה האינסטינקטיבית של הדברים עשתה אותו פיקח יותר. הוא חשב טוב יותר. משהבין שיש דברים שעליו להוכיח ואחרים שעליו לבקש עליהם סליחה, גייס אנרי את כל משאביו מתוך רצון לא לגמרי תמים להראות את ערכו.
— בואו נילחם בהם! נשמיד את המפלצות האלה, את הדרקונים האלה! קרא, מצביע לכל הכיוונים שמהם באו הקולות הלא נעימים, כאילו היה דון קיחוטה.
המאמצים האלה הפתיעו את המלאך, שכוחותיו שבו אליו בהדרגה. אחרי שתיאר את מה שראה במו עיניו, ציפה שאנרי טוטרק ינסה להתחמק או אפילו לתקוף אותו. אבל הוא לא עשה דבר מכל זה. הוא עמד במבחן.
— לפי השמחה של אספני הקלשונים האלה, הם בטח ירצו להרים על זה כוסית עוד מעט. נוכל לנצל את ההזדמנות כדי לפרק כמה מהם. מה דעתכם לארגן מלחמת גרילה? הציע האנטי־גיבור.
המלאך, ששב לעשתונותיו, החל לבחון את הדוד מקסים במבט ממושך; מראהו בלבל אותו יותר ויותר.
— היינו רוצים לדעת אם אתה עריק מן הגיהינום, שאל בלי שמץ של עדינות כדי להרגיע את עצמו, וכמעט שהקפיא בכך את האווירה.
— מלאכים לא אוכלים קוקוסים דרך הקליפה! שמי הדוד מקסים. אני לא מבין מה כל כך אוגר אתכם… מה אני אומר?! מטריד אתכם. וגם אתם לא יותר טובים, מדברים כאילו אתם כמה אנשים. איך אתם עושים חשבון נפש? אתם אומרים «טעינו…» או «חטאתי בחטא של יומרה?»
— ברגעים כאלה אנחנו מדברים בגוף שלישי. משתמשים ב«הוא». ואז אומרים «הוא עשה משגה קטן…» מסדר המלאכים חשב שכך נוכל להימנע מחרטה או מאשמה. אבל הטרגדיה הזאת הופכת יותר מדי לאפוקליפסה מכדי שנוכל להתחמק מאחריות, השיב קליפות והסב את פניו כדי לייבש דמעה.
למרות הכאב, חומרת המצב והנוצות שהיו במצב רע, קרץ המלאך בשעשוע לאיש הקטן. באמצעות ההומור ביקש לעודד את פזיזותו התמימה של אנרי.
מיד העלה הדוד מקסים הצעה מפתיעה — למעשה, הצעה שקשה להעלות על הדעת.
— כולנו, ארבעתנו, נסתתר אצלי, בתוך הפעור… מה אני אומר?! בתוך האין.
— אנחנו!… לא ידענו שהאין קיים! אנחנו… אנחנו… גמגם המלאך ההמום.
— נראה לך שזה הזמן להתפלפל? אין לנו שום נס שיחלץ אותנו מכאן! מיהרו מרילין ואנרי להתערב שוב, יחד.
— לתוך הטחנה הגדולה שלי… מה אני אומר?! לתוך הלוע שלי! מהר.
— לתוך הלוע שלך? השתוממו שותפיו לצרה.
— מה? היא לא נראית לכם גדולה ומזמינה מספיק? ארוקן את מחשבותיי כדי להתקרב אל האין. אתם תקפצו לתוך הלוע שלי. אחר כך אתהפך מבפנים החוצה החל מקרקעית הישבן, בלי לשכוח את הרגלליים… מה אני אומר?! את הרגליים. אחר כך, בלי להיחנק, אהפוך את שאר הגורל שלי… מה אני אומר?! את שאר הגוף שלי… עד המקור, שאותו אהפוך אחרון. בסופו של דבר, כשכבר לא אהיה דבר, נמצא את עצמנו במרכז האין. במקום שבו איעלם, כשלא אהיה עוד, יישאר רק חור זעיר בגודל גרגר אבק דקיק. אל דאגה! גם אם ארוקן את הראש, יש לי את חברתי קלרנס. היא העכבישה הקטנה שלי בתקרה… כשלא נהיה אלא תהום בלי סוף, היא תטווה קורים על החור הקטן כדי שלא אבלע מצקות… מה אני אומר?! זבובים. לזה אני קורא הזירגוּי שלי!
שלושתם היו מרותקים, אבל רק אנרי עוד מצא דרך להקניט את הדוד מקסים ולהכשילו.
— הבנתי. זה כמו להפוך את הגרביים ולגלגל אותן לכדור כדי לאחסן אותן.
— אין לי קיבה! בתוכי הכול אבירי… מה אני אומר?! הכול חלול. חלל שאין לחשב את גודלו. למעשה אני מזין את הריק בנוכחותי כשאני בתוכו, ובתורי ניזון מן הריק שלו. במיוחד כשיש לי קיום נראה לעין, כמו כאן ועכשיו מולכם.
— מסובך!… האם באין נהיה נעדרים או נוכחים? ניסתה מרילין להבין, כשנשמתה כמעט מתגרדת מרוב דאגה.
— תהיו ולא תהיו, בלי להיות לגמרי זה או זה. נתקשר בינינו באמצעות שפתיים… מה אני אומר?! באמצעות חלומות! רק החלום יודע להסתדר עם האין, הסביר הדוד מקסים כמיטב יכולתו ובכל ההיגיון שהיה אפשר לגייס.
— אנחנו… אנחנו שומעים אותם מתקרבים בצעדים גדולים. אנחנו… אנחנו מוצאים את ההסברים שלך מעשירים ומרתקים, אבל בעיקר תוהים מתי נוכל כבר להתחבא, רעד המלאך.
— נראה שהפינה הזאת של גן העדן מוגנת. אבל לכמה זמן? המוני השדים ירגישו בנוכחותנו במוקדם או במאוחר, שאלה מרילין בחרדה, כשהיא מנסה בכל זאת לנתח את המצב.
התשובה באה מיד: קולות צורמים וצרודים נשמעו ממש בקרבת מקום.
— זהו! הסוף הגיע, גילו אותנו! קראה מרילין המבוהלת בלחש.
— עכשיו! עכשיו אני לוקח אתכם. מיד אחר כך אתהפך מבפנים החוצה. קדימה… קפצו! אל תפחדו! ציווה הדוד מקסים, ובסערת הרעש המתקרב חשף עד כמה יכול הלוע שלו להימתח באופן חריג.
בן־הכלאיים, שומר האין, היה — במלוא מובן המילה — בעל לוע ענקי… היו נימוסים, אפילו פחדים וספקות לנוכח הרעיון שייבלעו… אבל כפי שניסחה זאת מרילין, הראשונה שמצאה מקלט באין:
— יש רק פה אחד ליציאה… Exit to nothing!
המלאך נכנס שני, מדקלם מזמורי תהילים ועדיין מהנהן בחרטה. אנרי, האחרון שקפץ אל תוך הלוע… של הדוד מקסים, שרק בהתרסה מתוך מחשבה שירשים את מרילין, שכבר לא שמעה אותו. אחר כך התהפך הדוד מקסים לתוך עצמו.
בריחה שהצליחה ממש ברגע האחרון.
כמה שניות לאחר מכן הצליחו שדים רבים, מן הנאלחים ביותר שהיה לגיהינום להציע, לחדור אל הגן הארצי. הם התרוצצו לכל עבר כמו ציידי ראשים.
שושנת הרוחות, שנישא על כתפי אנשיו וחייך מתחת לזקנקן המתבגר שלו, שאג מרוב יהירות. אומרים שהזמן מוחק דברים רבים. אבל עד כדי כך?! שושנת הרוחות לא זיהה את גן העדן שבו הסתובב בצעירותו בדמות זוחל משכנע.