פרק ב׳

השחור מוחלט; אליו נצמדת מוזיקת רקע. ג׳אז בנאלי. הדקות חולפות, מלוות בצליליהם של תווי שלושים־ושתיים ההולכים לאיבוד בזה אחר זה על עור התוף הרגיש מדי שלו.

באוויר הערב הקריר מתהפכת אנחה עמוקה, שכבר מערערת את יסודות השלווה של אווירת ההתבוננות הפנימית. ניתוח עצמי שהתעכב זמן רב, חיוני ומצופה. אלא שאז הג׳אז ״מתבלז״ ושוכח להתערסל בבנאליות.

— קארמה ארורה!… גורל, את חונקת אותי! כואבת לי הנשמה. לבי הוא אחיזת עיניים ודמעותיי מתאדות בתוך ההָארָה המקוללת שלי.

ובכל זאת דמעותיו נבלמות ונעצרות בידי תמימותו הבלתי־נתפסת, נבט של הימור מרומה. רווח אפשרי: קשר שאי־אפשר להשיג.

— כוחי החייתי דועך בגלים הגואים של לעגם של חלומותיי שהתייבשו. גם כשהיא פראית, היצירתיות שלי אינה באר ללא תחתית. חרא! למה אני בן־תמותה חסר תקנה? האם זו ההצדקה היחידה הנראית לעין לטעויותיי?… המוצא האכזרי של ההתאבדות לא ישנה בכך מאומה!

כל אותן שנים של המתנה לנס של מפגש אפשרי, אפילו לחילופי מילים קלישאתיים; אותן שעות לאין מספר שנמסו לנצח במרחב־הזמן הכימרי הזה. — הזיכרון. — החרטות הבלתי־נמחות שהותירו, חרוטות בקמטיי, משתקות אותי. עליי למחוק מזיכרוני אחת ולתמיד את רגעי הירח האדום האלה, את התשוקות העיוורות והילדותיות!… לשכוח אותך לנצח, אהבת חיי, כדי שאוכל סוף־סוף להעריך את חיי שלי. כי נמאס לי להעלות את הזמן על המוקד. את הזמן שלי!

ההקלטה הייתה ישנה. התקליט נשא את סימני הזמן… סימני הזמן… הסימנים… לא משנה השחיקה, קצב המנגינה מואץ. הסקסופוניסט מאלתר ברגיסטרים הנמוכים. אפלת הזיכרונות תיחתך מכוח האינסטינקט.

דמיאן הגדיר את עצמו חלומופת. מילה שהמציא. הוא יצר אותה כדי לתאר את מצוקת חייו: כמעט מחלה — אי־יכולת לקבל את המציאות בלי להפוך אותה מיד לחלום. הוא בא לעולם כשהוא חולם, נישא מאז ומתמיד בידי דמיון התופח בהיפר־אינפלציה, וראה במציאות תירוץ פשוט להמצאה.

(נולד כשהוא חולם; חווה במהלך התפתחותו ״היפר־אינפלציה״ של דמיונו, שהיה מלכתחילה שופע; ראה במציאות אמתלה לחלום: כל אלה הביאו אותו ליצור את הניאולוגיזם הזה.

מה שלא ידע הוא שכאשר אהבה או תשוקה להזדיין מציתות באופן דרמטי משוגע לחלומות, תסמיני האופי מוכפלים פי עשרה. אבל הכול נעשה מבולבל, עמום ומסורבל אם בקשותיו נדחות. החלומופתיה נעשית חריפה. אז נבנה בנפשו משולש מרושע: נאמנות להיעדר, סגפנות שנגזרה עליו והנפילה הבלתי־נמנעת אל אובססיה לקיום אנכרוניסטי.)

— איפה מתחבאים אלה שסובלים משברון לב כמו שלי? בחושך, כמוני? האם הם גוררים את עצמם בבוץ כדי להיבלע בו כמו בביצה? — האם החברה כולה אינה עוטה מסכות של ״ז׳אן הצוחק״?… וכשמגיע הערב, מכורבלת בבדידות כדי לטפל בפצעיה, רגישה מן המתח, האם אינה רועדת ונאנחת: ״איי! אהוב שלי, כואב לי!״

האלתור חסר גבולות. לפי תווי נגן הג׳אז, החלומופת מצמיד אליהם מילים מחוץ לקצב.

״איפה את? מה את עושה?… את חושבת עליי לפעמים?… את, זו שאני אוהב,… את שהיעדרך הוא מושא להערצתי הכנועה; רק משום שהוא נעשה צלם קיומך בתוך קיומי! — אינך שומעת אותי לוחש לך בחלום את תשוקותיי?

(הלו!… כאן דרקון כחול. אני קורא לשברון הלב שלי… הלו!…

אבל תעני!… כלום!… חרא!… הקוד השתנה בגלל הגלים העוינים.

הלו!… הלו!… כאן ספינקס האפלה. אני קורא לשברון הלב שלי… הלו!…

תגידי משהו!… הנה!… אני שומע,… כן! אני שומע, אבל זה שוב מתעמעם, כמעט בלתי־מורגש; אפס! לא נשמע!

לא נשמע? שוב אתה, שתיקה אכזרית, חוזר אליי כבומרנג. נמאס לי להקשיב לך שוב ושוב, שפת הייאוש. למה אתה מחכה כדי לברוח?

הלו!… כאן בלוז באפלה. ריק מפריד בינינו… קולך חסר לי. איפה את, אלמונית מטורפת?… כאן מי שכבר אינו יכול לשאת זאת!)״

סימן לפזיזותו של חולם חולה: הוא מעניק לעצמו מעט מדי זמן כדי לעבור שוב על הכול, ללעוס הכול מחדש. יום אחד בלבד! עשרים וארבע השעות הבאות, הניצבות מולו כמכשול בלתי־נראה, יהיו העדות היחידות לכריתה. גם in extremis הוא מעדיף את הצלחת עקירתה של האהבה היחידה הזאת, אך אינו מסלק את החשש מכישלון. בעיניו, אפשרות הפיאסקו לא תנבע מן ההתבוננות הפנימית אלא דווקא מעתיד הנתון בידי ההשגחה.

— אני אמחה את זיכרונותינו המשותפים עד למולקולה האחרונה. ארצח כל אהבה שתנסה להיוולד בי מחדש. אקרע אותה לגזרים כפרא משתולל. הרי חיי מונחים על הכף?… על הכוונת! — אש!

מן מערכת הסטריאו הישנה בוקעים הטרמולו האחרונים. התקליט חדל להסתובב. — השתיקה שבה למקומה ומלטפת את האפלה. רק נשימתו של החלומופת, המעונה הדמיאני הזה, מנסה לגזול מהן את הזכות להתבטא.

דמעות על סף העיניים, מוכנות להתפקע, מכריזות בקריאה אחת את שם המבחן.

— ניאל!

קליק! מנורה נדלקת.

שערו פרוע מקצות אצבעותיו העצבניות, כפות ידיו על מצחו החם, ראשו בין רגליו; הוא לבוש חלוק מגבת כחול. שמו, הרקום בלבן על הגב, מעניק לו מראה של מתאגרף מובס. מתוך לעג היה רוצה להוסיף לשם כינוי מטיל אימה, אבל דמיאן נמוך למדי ולכן נמנע מקטטות. ובכל זאת הוא מתרכז בסיבוב האחרון.

הזירה: בית ישן שחלונותיו מוגפים בתריסים. האור כחלחל. האווירה כחולה. הסלון לבן. חדר צר שתקרותיו נמוכות ככלוב עם וילונות. רק כרזה מצהיבה מתחרה במשחקי האורות העירוניים החודרים מן החלון: מרילין מונרו ב״אל תטרח לדפוק״. חפץ הכרחי לחזרתו לאחור.

דמיאן שרוע על ספה הדומה לאלה שבקליניקות של פסיכיאטרים. ירושה משפחתית. המקרה! הוריו היו אנשי אדמה. אביו — פועל יותר מאשר אב; אמו — יותר מעקרת בית. ובכל זאת הרהיט מכוסה בבד איכותי מאוד. — אבל לאהבה לא אכפת! הקורבן שואל את עצמו!

״באיזה כישוף התאהבתי אפילו בהיעדרך? השמים העניקו לי את האושר לראות אותך באמת לכל היותר שעה אחת בכל קיומי הקשה: רגעים קצרים, שחולקו בקמצנות על פני חודשים אחדים. האם אעז להוסיף: אינסופיים? איך הצלחת לגנוב את נשמתי?… איפה?… מתי?… שאלת מלכודת. למה? שאלה שהשלכותיה חורגות מיכולתי לענות עליה.

היום… או מחר, אצטרך לבחור: להתעקש ולמות בתוך החלום, או להיוולד מחדש ולחיות. איני יכול להמשיך להיות נתון לחסדי המציאות המסחררת הזאת שמנהלת את חיי. כמו נר הבוער בשני קצותיו ומטיח דברים בשני צללים כנועים, חיי נשרפים מהר מדי וללא שיקול דעת.

אני כבר חש במרירות המטרידה של הקושי לבחור בין מקוריותו של מה שנחווה לבין פקסימיליה של חלום. האם כבר נעשיתי כפול… ברגע הופעתך בחיי, ניאל?

אני זוכר שבאותה תקופה, ברגעי הצלילות שלי, זיהיתי את עצמי כקוף עירום, חבר בחברה מתנוונת. לעומת זאת, תחת השפעת הסמים ראיתי את עצמי כאל שהצטרף בטעות לחברת קופים המשילים את עורם באותו כפר גלובלי מפורסם של מקלוהן. בהדרגה נעקרתי מן הכדור הזה, שבו קדחת הכסף, המשוריינת ad vitam aeternam במניכאיזם מושרש, לא מנעה מן העולם השלישי למות מרעב. כששכחו מהו הטוב וניסו לחמוק מן הרע, שאר חלקי הפלנטה, שסטטיסטיקותיהם מנופחות, התאמצו להשוות את סכי העיניים שלהם.

ובכל זאת ראיתי את עצמי בר מזל בהיותי עני, כמעט חסר פרוטה. עני, אבל לא אביון. מקריות ההשגחה אפילו אפשרה לי להיות שוכר של שתי דירות. הראשונה, שבה כבר לא הבחנתי בין אושר לעצב: הקן המשפחתי. שם חייתי עם מילן, המלאכית שלי בדמות אישה, שהמשיכה לסבול אותי ללא לאות בסבלנות שרק היא יודעת את סודה. חייתי שם גם עם ליזיאן, בתנו המתוקה. נוכחותה היא הקשר היחיד שעוד קושר אותי אל האמת.

אשר לדירה השנייה, היא שימשה שלושתנו כסטודיו. לא היינו אומללים מדי שם. מילן ניתחה שם את חלומותיה ופענחה את כתיבתה האוטומטית. ליזיאן עשתה שם כל מה שהתחשק לה, ללא הגבלה. ובמקום הזה, אני — הגיתי.״

דמיאן נראה כאילו הוא מצטלם. קפוא במקומו, הוא נמצא שנות אור מכאן… באותו מקום בדיוק. רוגע ושלווה מולכים כמלך וכמלכה בסטודיו המשפחתי.

ליזיאן, ילדה יפהפייה בעלת עיניים חומות ושיער ערמוני בגוון הנושק לאדמוני, מקסימה, התקרבה אליי, אביה, שהרהר בתחום קודש־הקודשים שלו.

— אבא, אתה יכול להשאיל לי את הטושים שלך, בבקשה? אני רוצה לצייר לך ציור.

— כמובן שאת יכולה להשתמש בהם, אבל אל תשכחי להחזיר את המכסים בכל פעם שאת משתמשת בטוש… בעצם! מה את רוצה לצייר לי?

— אה! זו הפתעה.

— זה בטח יהיה יפה מאוד; אני יודע שיש לך כישרון.

שמחה הן על האפשרות להשתמש בצבעים היפים והן מן המחמאות שלי, היא מיהרה להתמקם בחדר שהוקצה לה למשחק.

בזמן שהמלאכית עיינה בשניים או שלושה ספרים של קרל יונג כדי לכוון את ניתוח חלומותיה בכיוון מדעי יותר, אני המשכתי בהגיגיי.

בהשראת קריאות באלכימיה המצאתי, כאילו הייתי שוליית מכשף בלתי־מזיק, אמרות פילוסופאליות ונוסחאות עמומות בניסוח צולע. אפילו השתעשעתי בשימוש בהן בארוחות ערב עם חברים, משחיל אותן לשיחה בעדינות כזאת שאמרותיי לא עוררו שום תגובה. אז הייתי מתרברב בדקלום הפזמון החביב עליי: ״לדמיין כדי לנבא, כדי לממש״, וכך מאותת למאזיניי שהתהילה ממתינה לי. הדבר, אגב, לא עורר אף תגובה. לא היה אכפת לי. תפקידיהן הסמויים של מחשבותיי הנבואיות נועדו בראש ובראשונה למקם את המקום שממנו כתבתי אותן: Cogito ergo sum. כך נחסך ממני הצורך לצבוט את עצמי כדי לבדוק אם אני עדיין קיים.

בהרחיבי את המשפטים הקצרים שלי, תחת השגחתו הצמודה של רוח הרפאים של הרמס טריסמגיסטוס, הפכתי את הפתגמים האפשריים האלה לקומיקס כאמצעי הבהרה.

— תראה, אבא, סיימתי את הציור שלי.

— איפה אני…?… אה! ליזיאן, הפחדת אותי… סיימת?… הו! כמה יפה, בחרת צבעים יפים. אני אוהב את ההפתעה שלך. הראית אותה לאמא?

— לא, אני לא רוצה להפריע לה, היא עסוקה בקריאה.

בחיוך של שותפות הזמנתי את ליזיאן לבוא אחריי בשקט כדי למצוא את מילן שקועה בעבודתה המייגעת. התגנבתי אל אשתי כחתול, הנחתי לאצבעותיי להחליק בשערה של הקוראת ונישקתי אותה, מרוצה שהצלחתי להסיח את דעתה. בלי להרים את עיניה, שעדיין היו נעוצות בכתביו של מורֶה־דרכה קרל יונג, היא הגיבה בחיבוק עדין.

— תגידי, ארנבונת שלי! אני רוצה להראות לך את העבודה היפה שליזיאן עשתה בשבילי.

כשהפנתה את מבטה אל ההפתעה רבת־הצבעים, פרצה בצחוק כן. אחר כך ליטפה את ילדתנו והעירה.

— קריקטורה של דמות הקומיקס של אבא. ליזיאן, נתת לו מתנה יפה, חתלתולה שלי. — כל הכבוד, פיצקית שלי!

החלומופת מביט בדימוי המתוק הזה המתרחק בנוסטלגיה. רגע מאושר, אחד מני רבים, המזריק פיסות קטנות של אושר אל אומללות שהוקלה אך בקושי בידי התמיכה החברתית. אבל הציר שעליו יבסס את חיפושיו כבר במקומו. מקום. הסטודיו.

— הייתה לי חיבה מיוחדת למקלט הזה. למעשה, ביליתי בו את רוב זמני בפיתוח מיזמים שיוכלו להשביע את היצירתיות שלי. דרך להעסיק את עצמי, כי ניתקתי את הקשר עם עולם העבודה. נעשיתי עצלן וחסר מוטיבציה למרות האחריות הברורה שהייתה לי. האם נגעלתי מן הפרודוקטיביות?… — עם חברים מן האוניברסיטה חייתי הרפתקה מסעירה בעולם הסרט המונפש. הכול התחיל טוב, הכול נגמר רע… ובין לבין למדתי להשתמש בסמים. אבל בדירה הזאת שכבר אינה שלי, במקום שהיה הסטודיו שלי, מה עוד עשיתי?… מה בדיוק?…

לפעמים ישנתי שם; לעיתים קרובות ברחתי לשם כדי להעריץ בסתר הרמון דמיוני שהיה מגרה יותר מאנציקלופדיה בלי תמונות… מה עוד?

זה צץ!… כן! הזיכרונות מתחילים לחמם את זיכרוני כמו תנועות תת־קרקעיות של לבה העולה לפני השטח.

ניאל!… ניאל, יפה ומעניינת, לא יותר מזה. היא זה עתה עברה להתגורר בקומה השלישית, בדירה שמעל הסטודיו. בין הארגזים שלא התרוקנו מהר מספיק, הייתה יוצאת לשאוף אוויר, לאתר חריגות אפשריות ולהכיר את השכונה החדשה. ואני ניצלתי רגע של בדידות כדי לתת לעיניי לשוט לפי מצמוציהן, בוחנות פינות שכבר נחקרו בחצר פנימית נטולת סודות. כל אחד מאיתנו נשען על מעקה המרפסת שלו, והבטנו בעת ובעונה אחת בהכול ובשום דבר. היא מתוך סקרנות וגילוי. אני מתוך הרגל.

התקשורת הראשונה, השפה הראשונה שנאמרה בינינו, הייתה זו של צללינו החופפים. די היה בזמן שבו שניהם זכו לברכת הירח המלא. הצללית המטורפת, הבלתי־מוחשית שלה, שהבחינה בשלי מתבוננת בה, נסוגה נבוכה. מי יודע אם בדממה לא עשו הצדדים האפלים שלנו אהבה בסתר ממש באותו רגע?

רגע של עצירה. מים מינרליים הופכים לפריזמה את הכוס הכולאת אותם. הפוגה להרוויית צמא. קצרה.

״נשוי ונאמן בגופי, אך בכל זאת מפיץ סביבי את חוסר היציבות של גני העדן המלאכותיים, הבנתי בזכות נוכחותה את האפשרות להגשים פנטזיות מכוסות אבק, בעוד הליבידו שלי מיהר לשפץ אותן בעליצות. ואולם יכולת הפיתוי שלי, שנקטעה בידי הסמים, ודמיוני, שהיה בשפל ביוריתמי, לא אפשרו לי אלא תירוץ זעיר כדי לפנות אל החדשה. נקודת ייחוס תרבותית.

עדיין היה קיץ. הרחוב היה ריק. השעה הייתה מאוחרת. רעש המכוניות הנוסעות בשדרה, שהוגבר לרשרוש כנפיים, חנק את קול הציקדות; רק הן שוחחו ביניהן על תרומותיהן האקולוגיות האחרונות. מרחוק, הולכת בקיצור הדרך שחצה את הפארק שבו ישבתי, ניאל חזרה מאינני יודע היכן. אולי מן העבודה? מבילוי? לא משנה, הייתה לי הזדמנות דיסקרטית להציג את עצמי.

מבלי שנראה שחשה פחד כלשהו, כיוונתי את מסלולינו כך שייפגשו. מתחת לפנס הרחוב שניצב באמצע הדרך בין ביתי לסטודיו ניגשתי אליה. שמץ עצבנות בקול, מעט היסוס בשפת הגוף, אילצו אותי לפלוט את דבריי בקצב של מברק.

— היי! קוראים לי דמיאן. אני שכן. אני גר שם, ממש קרוב. אבל יש לי גם סטודיו. איפה שאת גרה. בקומה השנייה, ממש מתחתייך… מה שמך?

— ניאל.

היא ביטאה את השם כאילו ריכזה בו את כל הנקודות שלא טרחתי להכניס למה שנשמע כקריאת מברק. מאחר שהמפגש הראשון הזה קיבל אופי מגוחך ורציתי להשאיר עליה רושם טוב יותר, קיצרתי את השיחה בניסיון להיות פיוטי יותר.

— זו מוזיקה של קאט סטיבנס, העריק מכנסיית הרוק — ״…it’s a wild world…״ — שאני שומע לעיתים קרובות בערבים האלה שבהם את לבד? זה באמת הוא שאת שומעת דרך החלונות הפתוחים?

— אכן! להתראות, זרקה כסיום קצר אך מתריס, מפנה אליי את גבה כאילו באמת חשבה שהיא מראה לי את מה שפחות יפה בה…

מבולבל מן ההתחמקות הסנובית הזאת אך סטואי, הארכתי בהרהורים, שפתיי חתומות מתדהמה, על שאלותיי הראשונות ועל מנוסתה השנייה: ״יפה שלי, אני חש במלנכוליה המקיפה אותך כשאת מקשיבה לשירים האלה. האם נטועים בהם זיכרונות כואבים?… למי אין?… החיים קשים, והפנייה למשגל לא תשנה דבר. נכון, Spiritus Sancti?״ פתאום! כבר לא הייתי אני! הייתי אחר. — הדחייה פיתתה יצור נתעב ששכן בתוכי.

כמו נשמה שנייה תחת עורי, הכפיל הזה ביצע בי את פשעו: הוא גנב ממני את רגשותיי וכפה עליי את שלו. הוא היה יכול לפרוץ בכל רגע, אפילו למראה הסימן הזעיר ביותר של אושר, ולשוב על מעשיו, כשהוא הופך כל דבר שנאחז בו לתודעה מעונה.״

גרשווין חרישי, ״רפסודיה בכחול״. זיכרונותיו, חדים ואמיתיים יותר, נדמים מפוסלים בזמן. צחוק ובכי חנוקים; תמיד אותה שיטת בישול של רגשות. החלומופת פשוט רואה את עצמו שוב חולם על ניאל.

— מבעד לחלונות הסטודיו הייתי לוטש בה עיניים, כשהיא מתהלכת בצעד מגרה שיכול לגרום לאנשים לשרוק בהתפעלות. היא הסתתרה, התחבאה מאחורי משקפיים גדולים מדי מתוך כוונה נואשת לכער את עצמה. מאמץ לשווא! ברור שהגנדרנות המגושמת הזאת נבעה מפחדה מן השכונה החדשה. היא לא הייתה יכולה להתעלם מן ההשפעה שתהיה ליופייה המתריס על אוכלוסייה גברית שנולדה לתוך תוקפנות או כיעור. כשהיא שמה את כל אמונה בתחבולה בעלת כושר המצאה מפוקפק, היא הניחה לעצמה להיות נצפית למרות פחדה.

אישה גבוהה בעלת פרופורציות מרגשות. שערה צבוע בלונד, מעט טירוף בתלתלים. איפור קל כמסכת תחרה; היא התאימה את צבע בגדיה לכחול המלאכי של עיניה הליריות,… שתמיד הוסתרו מאחורי המסגרות המכוערות ההן.

כניסותיה ויציאותיה הטרידו אותי, מפני שדמתה לקיבעון שהזין שאיפות אוטופיות. ניאל הייתה מוקפת באותה כריזמה כמו מרילין מונרו. — סקס־אפיל עדין. תמימות מפתה. — בלי שהדבר יהיה בלתי־נעים, הצצותיי הכפייתיות בגללה דיללו את הסם ההוליוודי הזה. שריד עיקש מאותן טעימות מוקדמות של תענוג שנולדו בראשית נעוריי. מרילין, האם הרוחנית, הולידה בי פנטזיה פסטלית בלתי־נדלית. מאחר שהסמים הפכו תעתועים לניסים, חשדתי שתחייתה קרובה. למעשה, מתחת לתקווה העקרה הזאת נותרה הכוונה לשמור על חיי זמן רב ככל האפשר.

כשהייתי מוצא מקלט בעבודה בסטודיו, התפעלתי מפרצי היצירה שלי. יהיר, נהניתי מהם עד העצם. ביד ימין, הכובשת,… מכחול. ביד האחרת, הנוטשת,… סיגריית חשיש. קו דיו ואחריו פס של שרף. מן הרגע הגאוני ועד לביצוע העלוב, כל תנועה הייתה הללויה לאשליה, טקס מסירות לשחקנית הבלונדינית שעדיין ישנה, שקועה בשינה בלי לדעת על היריבה האפשרית שניאל נעשתה.

פחדתי מן הקריסה הבלתי־נמנעת של עולמי הפנימי. מן הרגע שבו נשמתי, הקשורה בברית דמיונית, תמות בעקבות השתרשותה הסופית של שכנה חדשה. מאז בואה חזרתי לעצמי, כתגובה, על השקר המתנפח הזה: ״לעולם לא תדיחי את מרילין.״ אפילו מילן, שכמעט כבר לא אהבה אותי, נכשלה במאמציה האיקונוקלסטיים. ניאל, איך היא תצליח? האיסור שהיא גילמה, שהלך ונעשה מושך יותר מיום ליום, לבש צורה בלתי־הפיכה. האם לכדתי את עצמי במלכודתי, כמו עכברוש מגושם ומתוחכם?

מתוך נאמנות למרילין, כדי להבטיח את כסה, חיזקתי את חולשותיי והצגתי לראווה את צדדיי הגרועים ביותר. רועש ואנרגטי מדי, רשלן, שולי, בעל תודעה חמקמקה. וזאת בלי למנות כמה התפרצויות פרנואידיות נגד תלמידים וירטואליים של קרל מרקס. — אנקדוטה משעשעת על הפוליטיקאים האלה! נגדם, בשילוב של חוצפה וזדון, רק משום שהפגינו בפארק ממש מול ביתה, חילקתי להם כרוזים אנרכיסטיים. לבשתי חלוק עבודה לבן מכוסה בסימני שאלה גסים, ועל ראשי קסדת בטיחות של אתר בנייה שקישטתי בפרחי פלסטיק. בשטח שלהם חילקתי דפים לבנים שהשמיצו את תעמולת עלוני הכרוב האדום שלהם.

הפעילים הרגישים ביותר, שפקפקו בתועלת ובעניין שבנוכחותי, מיהרו להטיל עליי חקירה אידאולוגית.

— מה לעזאזל אתה עושה כאן, חבלן? מה זה הדבר הזה, בורגני קטן קפיטליסט?

— זה?… המצע הפוליטי שלי של שד״ב, מפלגת ״שום דבר בכלל״!

ואז נרשם על ניירותיי הריקים מאידאולוגיה זעמה של החבורה הקומוניסטית. כל התיאטרון הזה כדי להבטיח שאדרדר בהערכה האפשרית של זו שקיוויתי בחוצפה שתהיה עדה למחזה, ובכך למנוע כל אפשרות.

אהבתי! אני עדיין אוהב! אבוי! עור של חיה משתוללת שימש לי תעודת מעבר. — זהות כפולה! — לניאל לא הייתה שום אפשרות לנחש את האני האמיתי שלי. לשיא האבסורד ציפיתי להתקוממות מקרית ומלאה של מעלותיי. טרנספיגורציה מופרכת ובלתי־צפויה של סתם אדם. כשהתקווה הלא־מודעת הזאת הלכה וכבשה אותי, איך יכולתי לשכנע את עצמי שאני שולט ברגשות? האם אפשר לשלוט באהבה בידית הרצון?

דמיאן החלומופת מתפתל ונאבק על הספה כאילו הוא מנסה לחלץ מתוכו נגע מדבק. הוא מגרש מעצמו שד! הוא מצווה על עצמו לשכוח אחד מזיכרונותיו היקרים ביותר לאחר שההיזכרות בו תושלם.

— זו הייתה השנה השנייה ברציפות שבה הייתי מעורב חברתית, וניצלתי את שותפותי בארגון החג הלאומי בשכונה כדי למקם שם את תפקידי כאמן. אבל יותר מזה, כדי למצוא את עצמי כמי שאיבד את דרכו.

מרוכז בבניית קמע שהצעתי לוועדה המקומית, לבדי באמצע החצר, גבי אל הבית הישן מלבנים אדומות שבו שכן הסטודיו שלי, עסקתי בחיזוק השלד של מה שעתיד היה להפוך לצפרדע הרוכבת על איל.

כמנהגי בעבודה, הכול היה זרוק סביבי. פטיש ומסור, מסמרים מעוקמים וקופסאות ברגים, חתיכות עץ ונסורת. (מן הכאוס נולד האור.) בהשראת השמש של היום הראשון בקיץ, עבדתי בחיפזון על החיזוקים האלה. בזמן שעמלתי להגדיר את הצורות בעזרת חוטי מתכת, ריריותיי לוטפו לפתע בעדינות באדים ערמומיים של בושם שהזמין אותי להסתובב.

לבושה בשמלת קיץ יפה בדוגמת פרחים, יורדת בחן במדרגות החיצוניות המובילות ישירות לחצר, ניאל חייכה והשליכה לעברי ״שלום!״ ידידותי. מעתה היה ברור לה, בזכות הבלגן שבו התפלשתי, שאפשר להסביר את התנהגותי המשונה בפשטות בכך שלא הייתי אלא אמן. לא שיטתי ואקסצנטרי.

נדהם ממה שעתיד היה להיות אחד החיבוקים הנעימים ביותר בזיכרוני, נשארתי שבוי בתמצית הרגע המתוק — בושם שפירק את נשקי לרגע. שניות אחדות כבו לפני שהצלחתי להשיב לה שלום.

מאה! אלף פעמים במהלך היום הקרנתי לעצמי שוב את הסצנה כמו בסרטון. הניחוח האירופי העדין הזה, הקול הלבבי הזה, האווירה הדומה לאחד הסרטים האהובים עליי שבהם משחקת מרילין: ״חטא על סף ביתך״. (סיפורו של בעל נאמן המוצף בפנטזיות וחולם על שכנתו מן הקומה שמעל.)

במהלך החזרות הבלתי־נלאות על הסצנה גיליתי את חולשתי מול הקסם הבלתי־ניתן לעמידה שהבושם עטף. ההתבוננות גם אפשרה לי להבין שאם ניאל גילתה את האמן, אני גיליתי בה כעת מוזה חיה.

״רפסודיה בכחול״ מצאה את מהירות השיוט שלה. הזיכרונות מופיעים בתודעה במצב קלאסי. לזרימתם יש טעם של ג׳אז. קרשנדו, השראתו של המלחין היהודי מניו יורק.

בקבוק המים המינרליים מראה את ישבנו. רגע עצירה, רגע הקשבה. לסלון אין עוד סודות; כל גומחה קטנה נתפסת במבטו החטטני של המנודה המחפש סבל נחוץ. דמיאן מעיר בקול על רשמיו.

— לסבול! לזיין את הכאב! כשהכאב נרגע, אני יוצא ללקט פצעים ישנים שמונחים פה ושם. מזוכיסט של חלומופת! האם עליי לכרות את לבי, אם היום אני זורע את חלומות המחר המדויקים באמצעות היזכרויות המופיעות בסטקטו?

הייתי רחוק מן הבית הארור הזה, מתייסר במשך שנים רבות כל כך, מטפח את הדימויים שנשארו לי ממך, אלה שעוד משייטים מתחת לקורטקס שלי לפי נדודי דמיוני. כשיש לי כאלה!… כשאת שם!… או שם!…

מחיאות כפיים! ביצוע מצוין של הפסנתרן והתזמורת. הקלטה חיה. סוף השבחים. אור רדום. הכול תלוי באוויר. הכול, אפילו רוח הרפאים של ״ההיזכרות״ ברגעים הקודמים, משמש בסיס לטלטלות פנטסמגוריות חדשות.

המשך »