פרק י״א

החלומופת קוטע את מסעו. צעיף הסערה האפל ותוקפנות הרוח מדמים שקיעה של יום אסכטולוגי. לאחר שסגר את התריסים, ואף ששמט כמה פרטים, את בטהובן אינו שוכח. ברגע שבו ברק מכה בצפצפה סמוכה, בין אלגרו לאנדנטה, החולם שהתפכח מאשליותיו ממיין מחדש את שגיאותיו ואת רגעי הברק שלו. צירופי המקרים המאושרים והטרדות הבלתי־צפויות ביותר…

לאחר שכלא את עצמו מרצונו בדירתו במשך יומיים, דמיאן, שבוי בהיעדרויותיה ובהופעותיה החטופות של ניאל, פסע הלוך ושוב כשהצל של קרלוס סינן את האור דרך זגוגיות הדלת. עוד בטרם הספיק לדפוק, הזמין פנימה את הסטודנט המנוקד בחיוכים מטופשים, כאילו זה עתה הדיח בתחרות שתיינים את מחזיק שיא גינס.

— היי, דמיאן! יש לי חצי בקבוק יין אדום. כלומר… אה! חצי מבקבוק שלם, ליתר דיוק. בא לי לגמור אותו איתך. יין זול עם פטפוט טוב… לא, כלומר, לפטפט את היין וללגום את השיחה… נו, לדבר כמו חברים!

בלי לומר מילה, ובהקשבה מפוזרת לנאומיו החוזרים של קרלוס על הרמה הפדגוגית ה״חרא!״ של סגל המרצים ה״מחורבן!״ באוניברסיטה ה״מחורבנת!״ שלו, הוציא דמיאן מן הארון שתי כוסות שאינן תואמות. בעודו בודק את ניקיונן בדקדקנות של כלב גישוש, תהה אם השיכור זקוק לנחמה או שמא בא בערמומיות לבדוק את שיווי משקלו הנפשי ולמשש את צרותיו.

קרלוס גמע את היין. דמיאן לגם ממנו בקצות השפתיים. כך שוחחו על השפעת האבסינת בעבר, על הסקוץ׳ או הוויסקי באמצע המאה ועל הסמים בני זמנם על אמנים גדולים. לאחר שבלע את הלגימה האחרונה, נסחף החולם ביין העז אל דיבורים יומרניים שבהם ראה את עצמו יום אחד כפסגת יוצרי הקומיקס, עד כדי דמיון שהוא מקבל את פרס ״Yellow Kid״; אז לא הצליח להתאפק ושאל את קרלוס. הוא חקר אותו על ההמשך שלא היה לשירו. עם זאת, הסתיר את צורת הכתוב כדי למנוע כל חשד לגנבה ספרותית.

— אתה יודע אם ניאל קיבלה את המכתב האחרון שלי?… אני מוטרד, אף פעם איני מקבל תשובה!

— אין לי מושג!… את ניאל אני אף פעם לא רואה! אני רואה בעיקר את אחותה. היא זאת שגרה שם עכשיו, כלומר, נדמה לי…

קרלוס הסמיק, והגוון שהעניק לפניו את אותו צבע של אפו הספוג ברנדי לא נעלם אלא בסוף תשובתו.

הצביעות הבולטת הזאת כמו האדימה גם את פניו הנדהמות של דמיאן. גם לו עלה הדם לראש. במבט ראשון נדמה היה שהתחבולה הוכתבה בהשפעת האלכוהול, אך ברור היה שמטרתה לזרוע ספק.

— אתה באמת חושב שהיא כבר לא גרה שם למעלה?… אבל הצעדים שלה והקול שלה, שאני שומע…? תגיד לי, קרלוס, אני משתגע?…

— אל תדאג, אפילו מתושלח ידע שכולם משוגעים על חרא. — טוב… אני צריך ללכת…! תודה על האדום, הסיבוב הבא עליי.

מעט חסר עקביות, הסטודנט שנאכל מן הזוהמה של שקרו הסתלק נבוך, בשכרות קלה… (?)

זועם ומריר בגלל חוסר הוודאות שהתעורר, דמיאן רדף אחרי קרלוס במחשבתו לאורך גרם המדרגות, ואף ייחל לשמוע אותו מתגלגל מטה ואז משחרר את כאב נפילתו בקללות בכל סוף עלייה.

— הנה, נשארו רק ארבע מדרגות לפני שייפול. שלוש, שתיים, ועוד אחת…! — מרגיז אותי, הוא לא נופל. הוא עומד בלי לזוז על המישורת. קרלוס המסכן, הוא בטח מנסה להתאפס כדי לא לאבד את שיווי המשקל. לא! הוא פונה ימינה כדי להיכנס הביתה. אבל ימינה! זה הכיוון… של הדירה של ניאל!

בבהירות, שני קולות מלמעלה הדהדו כשתי דקירות סיף הקורעות עור של תוף, וכל אחת מהן תובעת לעצמה אחד משני עור התוף שלו. קולה של המוזה שלו הנחית את המכה הראשונה.

— דמיאן כתב לי?… שמעתי!

— כן, הוא אומר שהוא שלח לך שיר.

— אבל הוא אף פעם לא אמר את המילה הזאת! הוא דיבר רק על מכתבים. איך אתה יודע שזה היה שיר?…

— אני… סתם אמרתי…! מה, את שומעת למטה?…

— כן, אז מה…?!… מי אתה שתעז ליירט את הדואר שלי? ניאל רתחה מזעם. עד כדי כך, שמילותיה נדמו נאחזות בגרונו של קרלוס, כאילו לא יוכלו להרפות ממנו אלא כשיתוודה על נבלותו.

חשוף וחסר אונים, הוא הכריז על חפותו בעודו חושף באדישות מזימה שלא הוא חולל. הוא הלשין.

— …זה לו!… הוא זה שהכריח אותי. הוא כפה עליי לפעול ככה. אני נשבע!

— אני לא רוצה שזה יקרה שוב. ברור?… בין אם אלה מכתבים של דמיאן ובין אם של מישהו אחר!… הבנת?… ולו — הוא עוד יקבל את שלו. כשיגיע הזמן, אשאל אותו כדי לדעת אם אתה אומר אמת!

אם עצם הידיעה הזאת כבר טשטשה את שמיעתו של דמיאן מרוב תדהמה, הרי הגילוי המשתמע — שגם ניאל ליקטה פרטים מאינטימיות חייו — הקפיא את מבטו. אף שהתעשר בזכות חוסר הדיסקרטיות שלו, לא ניסה לתפוס את תוכן המשך השיחה המטרידה והמבלבלת בין הסטודנט למוזה שלו. הוא נאבק להשתחרר מן המרירות שהציפה אותו. הכעס ותשוקת הנקם דילגו זה על זה, התנגשו זה בזה.

— כואב לי! אמר כשהוא נחנק בתוך הדממה.

כדי לא לבכות, מחשש שתשמע אותו, התנחם באותו מקרה שאִפשר לו לפתור את תעלומת פתקיו הרכים שעלו על שרטון. גילוי הטקטיקה הארסית הזאת מנע ממנו לטבוע בוויתור על המוזה שלו ועל האלגיות העתידיות שלו.

עוצמת האושר שנולד מן התחבולה הרעה נחלשה והתמוטטה תחת לחץ החשד שכרסם בו בזמן האחרון. מצעד ההזיות השמיעתיות. האם תשוקתו הייתה כה עזה, כה אלימה, עד שדמיין את ניאל הולכת, מסתחררת, צוחקת, חיה במקלט שלה ואפילו משוחחת עם מישהו אחר… כמו עם קרלוס ברגעים שחלפו? האם כבר היה מאוחר מדי?…

כאבו של דמיאן היה גדול כל כך, צורב כל כך באופן מפתיע, עד שהתקשה לרסן את תעתועיו, למנוע מעצמו לירוק את מרירותו על שכנים מופשטים אך נרמזים.

— כדי למצוא חן בעיני השטן, כדי להתחנף לחיה וללטף אותה עם כיוון פרוותה, כרתם ביניכם ברית קולקטיבית?… מגילה בלתי נראית, מוכתמת וגם חתומה בחתימות תרמיותיכם, המוכיחה את תמיכתכם הבלתי מסויגת ברע. השמדת המצפון שלכם וההיגיון שלי. רצח מכוון באש גיהינום איטית!

יצורים מצחינים!… איך אוכל להימנע מפרנויה? אתם, הדיירים שמעליי, ואתם, שכניי מלמטה, לוכדים אותי במלכודת עכברים. כולכם נוהגים בי באכזריות.

בני ברוייט… בכל פעם שאני אומר לפניהם ״ניאל״, כשאני שואל אם אולי כיבדה אותם בפגישה, כולם בלי יוצא מן הכלל מתחמקים ומשיבים לי: ״ניאל?… איזו ניאל?… על מי אתה מדבר, דמיאן?…״ נו באמת! — כבר יותר משנתיים היא משלמת להם בקביעות את שכר הדירה. לכסף אולי אין ריח, אבל אפשר למשש אותו! — מה אתם חושבים שאני?… מה המטרות שלכם?… בסדר, שיבוש באישיות שלי עיוות את נשמתי, ואני לא מכחיש שחשבתי שאני קריסטוס!… אולי לא שמעתם: פיטרתי אותו…! נידיתי אותו מן הטירוף שלי.

אז מה הטעם לגרום לי לסבול לחינם?… צליבה נפשית?… ״מה אמרת?…״ הייתם ודאי שואלים!

דמיאן הסתתר במיטתו, חנק את הד בכיו בתוך הכרית ושילב בקינותיו ניתוחים שהלכו ונעשו מייסרים יותר. לחזור לנשימה רגילה? קשה! מול ניסיונותיו ניצבו מחשבות טורפות בעלות המשכים חסרי היגיון.

— מגוחך! הם שוחטים אותי כטלה לקורבן ומסתירים אותה תחת הגנה שאין הם ראויים לספק. אין שום סכנה שיש לבלום או למנוע, כי שום נחישות ושום אומץ אינם מקימים אותי כנגד מעלליהם. עימות מפחיד אותי; אני פחדן.

איך אוכל מעתה להגיע אל אהבתי, לגעת ברוחה, להקסים את נשמתה? לכתוב לה? אפילו פואמה אפית על רגשותיי כלפיה תהיה לשווא; היצירה עלולה להיתפס למרות האזהרות. — לראות אותה? הם מסתירים אותה, קוברים אותה כשהם עצמם שוקעים בערמומיות הבזויה שלהם.

איך אשיב את המילים האבודות והגנובות ששמרו על התקווה לתקן את חיי, אותן מילים שראיתי בהן שטיח אדום הנפרש עד למוזה שלי?… להתעלות מעל אובדנן, לעדן את טבחן באמצעות עיבוי הספקטרום של אותם פעלים מודחים, בכל צליל זעיר, בכל רטט משמעותי. לא להתעייף מלכתוב לה… באמצעות המוזיקה שאכפה עליה. אל תכעסי עליי, כואב לי כל כך. ״Hard Headed Woman.״

***

מקלעת השמש נאנקת, כאילו נעשתה לזהות עצמאית. החלומופת מתקפל על הספה שאינה נפרדת ממנו. על הסינפסות שלו מבוצעת הפקה: זיכרונו, הלחשן בתיאטרון חייו.

הסערה עזה. הגשם מתרבה ומתיז על הקרקע, כאלפי מזרקות זעירות של דמעות הנבלעות בחזרה. הפטפטנות הפנימית שבה ומתיישבת מתוך ציפייה לשמחה שתלהיב את תאי העצב שכבר עבדו יתר על המידה. באופק שלו מצטיירת צלליתם של שליחים בלתי צפויים הבאים ממקום אחר, כאילו מכוכב אחר. עולם גלי הרדיו.

דמיאן העשיר את אוסף התקליטים שלו בחידושים, ובכך הרחיב את דרכי המשלוח שלו בדציבלים בעזרת תקליטים ששאל מחברים. בררן ממילא, דמיאן נעשה אקלקטי. הוא מדד את השפעתו של כל שיר על רגשות המוזה שלו, ושקל את הרגשות שהמוזיקה העבירה. הוא תכנן לצייר את תמונת חלומותיו באופן ממצה. חישב כאקטואר, הסיק כפוטורולוג, משוכנע שבסופן של שעות ההאזנה הארוכות הללו, לפחות גל אחד יחצה את לבה של ניאל. חובב התקליטים התענג על האסוציאציות המוזיקליות שלו. ואז, כתקליטן, פתח באאוריתמיה שנועדה ליפהפייה. התגובות? הוא ידע שלא יראה ולא ישמע אותן ולא יוכל לשמוח בהן, אך מתוך הרגל — טוב יותר, מתוך גחמה — דמיין אותן.

מצפונו ושלמותו המוסרית התפוררו. הוא שיחד את המוסר שלו ופטר את עצמו באצטלות תמימות ומרגיעות, אף שידע שבתחבולה הזאת הוא מסתבך בהטרדה פתלתלה ולא הוגנת. לפעמים, בלי להירתע, היה מכה שלוש פעמים באגרופו על חזהו; מתנדנד בתוך אי־הכרת הטעות, היה לועג לעצמו בעת ובעונה אחת: ״יש לי ברירה?… יש לי ברירה? יש לי בחירה ממש גדולה?… אמן!״ בהכירו בגועל הטמון בשימוש בתכסיס הזה, קבע שביסודו של דבר זה המינימום.

הוא השתמש בכל הצורות ובכל הסגנונות המוזיקליים. בתמימות המוזיקה הפופולרית ובדינמיות הרוק; בנשמה האוורירית של קטעי ג׳אז מסוימים ושל בלוזים רבים; ביוקרת הקלאסיקה ובאמיתות, לעיתים משיחיות, של גדולי הזמרים־יוצרים. בהשלכותיו קרא למוזות האחרות של היקום כדי שילחשו לו את המילים שנעלמו מנשמתו, את המשפטים שיעניקו לו אומץ להיאבק.

— ניאל, אהובתי! כן, יש בי החוצפה להמשיך ולהעלות את הרגש שאת מעדיפה לכרות מיד ולנצח! אני אוהב אותך, אבל מאוחר מדי, כי האודה הרב־תרבותית הזאת נפתחת בטרובדור החשמלי שלך, Cat Stevens, בטקסטים שלו ובקול שאת מתענגת עליו ושיערער אותך. הוא שפותח אותה. הקשיבי ל־״Hard Headed Woman…!״

באותו יום, לפני שהתו האחרון הופיע באוויר, הרשה לעצמו דמיאן הפסקה כדי להדגיש, לסמן ולהצדיק באמצעות השקט את עוצמתו ואת אמיתותו של השיר. שעות הבוקר הזדקנו, שכן כמה שניות זה עתה עיוו את פניה של השעה האחת־עשרה. בינתיים דבר לא ריכך את הפצע שנגרם מהדרתו, מלבד צעדיה של ניאל. אבל האפשרות שמדובר בתחבולה ערערה את הוודאות.

— …ומה אם הצעדים האלה אינם אלא מצעד חיקוי? ליגת זורעי הספק הגדול, המפגינה ופועלת כדי להטעות אותי? לא!… בלתי אפשרי!

הצעדים האלה דומים לה יותר מדי… לבי מוכרח לזהות את נוכחותה: הוא מסתנכרן, פועם במהירות תנועותיה. קוד קצבי.

הנה… היא אוכלת ארוחת בוקר והדופק שלי ניזון מן ההתעוררות שלה. היא סיימה; היא הולכת לחדר שלה כדי להתלבש, להתאפר, להתבשם… הוא פועם! — עכשיו היא יוצאת, עוברת לסלון, נעצרת ממש ליד מערכת הסטריאו שלה… הלב שלי כבר אינו משדר…! מעולם קודם לכן לא הקשיבה למוזיקה בבוקר!

דמיאן נעמד על הספה, רגליו צמודות, כמעט על קצות האצבעות, כדי להתקרב אל המוזיקה שסוננה קלות דרך התקרה. התנוחה הזאת, על סף איבוד שיווי המשקל, הייתה לא נוחה. כאילו ניחנה בראייתו של חוזה הצופה תאונה, ניאל הגבירה את עוצמת הקול.

מבלי להפסיק להטות אוזן, התיישב שוב ותהה אם המחווה הזאת, אפילו אם הייתה לא מכוונת, אינה מודיעה לו ישירות על הזעם ועל המבוכה שאליהם השליך אותה באנוכיות. ובכל זאת זיהה את ״Let It Be״ המפורסם של הביטלס.

ידיעותיו באנגלית היו מוגבלות, ואף שזמזם בזיוף, הדבר לא מנע ממנו לתרגם לפי שמיעה וכמיטב יכולתו. ״ככה זה! תניח לזה! זה כך…!״ המנגינה הזכירה לו את נעוריו, אך גם חדירה שמעולם לא התרחשה וריקודים פראיים ודמיוניים עם ניאל, כאלה שהיו מרעידים את הכוכבים. הוא זכר את מה שלא היה.

העובדה שלא הוא היה התקליטן נעמה לו. הוא התמסר לתענוג הזה והקשיב לקטע הבא, ״Across the Universe״.

פתאום הציקו לאוזניו תנודות בעוצמת הקול. ניאל השתעשעה בהחלשת הבתים ובהדגשת הפזמון. השינויים המקוטעים האלה הרגיזו אותו, אך הוא הסביר אותם בחיבה מיוחדת של ניאל לקטע הזה: ״Nothing’s gonna change my world״ (שום דבר לא ישנה את עולמי!). המשפט הזה נצץ והתרומם הרחק מעל האחרים. ההפרדה הקולית הזאת גרמה לדמיאן לחשוב שהיא מחזירה לו באותה מטבע. סוף החמשה, סוף התיבות. שני להיטים ישנים בלבד. ניאל הסירה את התקליט ובחרה אחר.

מושתק! המום! הבחירה החדשה של אהובתו סנוורה אותו עד שנהפך כמעט לאקטופלזמה של ממש. אך בלי שידע, היא ניסתה לבצע בו גירוש שדים בעזרת לֵאוֹ פֶרֶה, המשורר העליון המוקיע עוול חברתי והפרזה נכלולית: ״Avec le temps, tout s’en va… on oublie…״

צלצלו בדלתה, והיא נאלצה לזוז. צעדיה, כמו מטרונום, קבעו את קצב לבו של דמיאן. היא פתחה למארק, ידידה ויועצה… ואז ניגשה והנמיכה את העוצמה, כמעט בלי שיורגש.

— מה שלומך, מארק?

— מצוין, ואת, ניאל, הכול בסדר?… את מוכנה?…

— …אני באה מיד! אמרה, בעודה נעה לעבר חדרה כדי לקחת את תיק היד.

— ניאל, יש תקליט שמסתובב, את רוצה שאכבה את המערכת…?

— לא! אני נותנת לשיר להסתיים.

— למה?

— …מממ… כי…! השיבה למארק בקול מתקתק. ואז, כדי לחמוק מליטניה של הקנטות, הוסיפה בערמומיות: ״…אנחנו גם עלולים לצבור איחור… עם הזמן, אם לא נצא.״

ברור וחד מבחינת החולם. התשובה הזאת העניקה צורה מוחשית למשחק של המוזה שלו. היא הסגירה את עצמה, והודתה שלא מרצונה בכוונה מכוונת לתקשר.

ניאל ומארק עזבו. הדלת נסגרה מאחוריהם.

השיר של פֶרֶה, שהוקלט בהופעה חיה וכורת בגיליוטינה את גושי הזמן, ריפד את שובו של דמיאן לבדידות עד למחיאות הכפיים, עד לקריאות ההדרן של המעריצים שנקטעו בידי הטכניקה.

פתאום, כמו בהתמוססותו של חלום, כאשר רגע לפני סופו נכפית מסקנה תת־מודעת, ניתח דמיאן את העובדות והסיק על אופן הפעולה של המוזה שלו. — משותקת! — חריגות ושבריריות ככל שהיו, התקשורות המחתרתיות שלה נשאו פרי.

— בול פגיעה! פגעתי במטרה המקסימה שלי! תיאוריית המסר הפלסטי שלי, הנישא על גלי הרמקול, מטורפת ונכלולית ככל שתהיה, מתבררת כיעילה! אני צוהל! — גם אם ניאל מסרה לי ש״שום דבר לא ישתנה, שעם הזמן הכול נמחק ושככה זה!״ — היא ענתה לי!

האם תשומת הלב העדינה הזאת, הרוך המוסווה הזה, שוללים בהכרח רחמים? האם רוך ורחמים אינם יכולים לדור יחד? לא חשוב; אני, שחשבתי שהיא אינה אוהבת אותי כלל… איזו הפרכה נעימה!

אבל יש כאן טעות בחלוקה! כבול ומסורבל כאס הפיק, ובכל זאת אני מלך הלבבות, כי הזמן לעולם לא יגרש את עיניה מזיכרוני. אהבה אי־אפשר לעקור מחיים, מישות, כאילו כורתים בביופסיה את הרגש המופלא הזה. שום ניתוח, מדויק ככל שיהיה, שום אזמל, חד ככל שיהיה, אינם יכולים לגזום או להסיר את הצלקת שהוא משאיר. המעשה רק יפתח מחדש את הפצע בלי להקל על המנותח, ויזכיר לו בכאב שהאהבה תמשיך להשתרע, מוסתרת בתודעתו, עד מות שניהם.

***

החמישית חורשת את שמיעתו של החלומופת. הבסים העזים והסוערים מדגדגים את ממברנות הרמקולים הבינוניים. רטטים מטרידים שוחטים את ההנאה היחידה והנגישה שלו.

למרות מסת הדימויים שנדבקו זה לזה, כלוא בחדרו הישן, עדיין לא מצא את הטעות: אותו מרחב־זמן מוגדר שהיה תופס אותו, משפד את חייו ומוחק התקשרויות אחרות. הוא מודאג; סוף פרק הזמן הנועז מתקרב…

החתולה שלו גרגרה בזרועותיו בעודו אורב ליד החלונות; הם העניקו זה לזה ביטחון וחיבה. את נופי הרחוב והחצר האחורית היה מסוגל לצייר בעיניים עצומות, מרוב שהיה מקלף אותם כדי להסיח את דעתו בזמן ההמתנה ואוסף את פרטיהם.

— מאז החיבור ביטלס־פֶרֶה, את חיה בי, חושנית, מציפה אותי בשמחה יוצאת דופן ומסתורית עמוקות. כבר איני צריך להוריד עפעפיים או אפילו למצמץ כדי לדמיין אותך; את שם, עקשנית, בתוך נשימתי ומחוצה לה. את נוכחת יותר מאי פעם. ובאופן פרדוקסלי, אני בכל זאת נותן לפניי ליצור על הזכוכית הילות שומן וזיעה, בציפייה לבואך.

מייסרות היו הכימרות שבהן האכיל את זמנו. ללא רחמים הן העצימו את הדאגה הצורבת שכרסמה בו. זו הייתה מקפיאה אותו כאשר נאלץ להתמודד עם התכסיסים המסחררים של שכניו. מול שקריהם והגערות שלהם, המחופשות למוסר מרשיע, העדיף לשקר בהשמטה, להטעות אותם בשתיקה ובתגובות שדחס בתוכו, מסוגר במאורתו.

— איזה עונג יהיה לתפוס את ניאל על חם ולסכל את לו שמסתיר אותה. אותו — הייתי שוחט את הגאווה שלו, לא אכפת לי! אבל אותה — להפחיד, לעולם לא! ובכל זאת, שניהם נהנים הנאה מרושעת להטעות את הערנות שלי…

…כמעט בכל בוקר הוא נושא, זרועו מורמת, בגד תלוי על קולב מתכת ומכוסה צלופן, כאילו יצא עכשיו מן הניקוי היבש. בזמן שהוא יורד במדרגות הוא מזיז בהדרגה את המטען לאחור, ומשנה כך את הזווית עם כל מדרגה. כל המשמעת הזאת כדי להסתיר את תנועותיה של ניאל, שמסתתרת מאחורי אותה חליפה, המגוהצת תמיד למשעי. בערב, בשובם… אותו תכסיס.

טיפשות! מאז השלגים הראשונים, התחבולה אינה בת־קיימא עוד. מיותר לומר שלהשאיר ארבע טביעות רגל כשאתה אדם, כלומר דו־רגלי, יוצר אפקט אדיר — ״בֶּף״ (bœuf).

ומה לחשוב על אפקט ״אֵף״ (œuf) — ״אפקט הביצה״?… מי הוליד את מי?… התרנגולת?… האם השאלה הזאת אינה קליפה ריקה? — מיה חוזרת שוב ושוב על אותו פזמון, בלי לשנות אפילו קוצו של יוד, כדי לשכנע אותי שאולי אחותה אכן עזבה את המקום. בתנאים האלה, מה מניע את משחקי המחבואים? את ההצגות ואת התשובות הנעות בין דו־משמעות לוודאות? — הערותיה המחושבות, הנוגעות בתיאום ומלאות חשדנות, גורמות לי להעריך שניאל גרה שם למעלה דווקא כשהיא איננה שם, ושהיא נוכחת כשבמציאות היא נושמת במקום אחר. האם מטרתה היא במפורש להצמיח את מבוכתי, להזין אותה בעמימות כדי לדרבן אותה אל הפאניקה ולרכז אותה למאגמה מסוכנת?… כדי שאחר כך תתרחש אבריאקציה שלא אוכל לזהות את מקורה?

מי יכול, בכבוד ובכנות, למסור לי מידע על ניאל?… מיה? קרלוס? לו? בני ברוייט, השכנים מלמטה?… אחדים מהם משקרים בקלות כה מטרידה עד שהם מתעלים מעל השקר ומחדירים אותו אפילו להתנהגותם המרושעת.

כאילו אני מקיש באצבעותיי… די שאומר ״ניאל״; באותו רגע אני מושך אותם אל תוך הסופיזמים שלהם. ברגע ששמה הפרטי של אהובתי רוטט באוויר, חיוך קל, ייחודי ועצל מופיע על פניהם; אחר כך עיניהם הנוצצות פולטות את האירוניה ואת הסלידה הדהויה מאישיותי.

אחרי השלב הזה מגיעה התדהמה שלי. הפיות שלהם (…מי היה מאמין שאלה פיות…) נפתחים לגמרי; שפתיהם מפרפרות בטיק מסונכרן. לבסוף, בפתחים המצחינים והפעורים שלהם נראות פקעיות הטעם, שכמו פרחים טורפים נפתחות לרווחה כדי לטעום טוב יותר את שנאתם ואת מרירותם. רעבם לחלש ביותר.

***

קראיאן והפילהרמונית של ברלין ממשיכים באנדנטה קון מוטו. גם אם רוחות הסערה מאבדות מהירות, בנגינתם המוזיקאים אמיתיים. סמליות המוות נותרת קבועה בסערה, במוזיקה ובנפשו של החלומופת. מתוך מצוקה מתחזק בו הרצון לעקור במודע את גידולי העבר האלה…

האם ישב במטבח?… שכב על הספה?… שכב במיטה?… עמד מול החלונות?… קפא בסדנה?… לאחר גלגוליו הרבים כבר לא עבד; דמיונו העלה עובש בניסיון לפענח את הפסטיש של נסיגת ניאל.

— את העצמאות שניאל מפגינה כלפיי אני מסוגל להבין, אפילו לחלוק… קצת; אבל היא רוכבת עליה בפראות. היא רומסת את חיי, מחשיבה אותי למת — ושם שוכנת גסיסתי.

בכל כוחי אני מחזיק את רוב רגשותיי מאחור, נותן להם להיחנק. אלה שנאבקים בסופו של דבר נשרפים באש תשוקתי. השכרות המרה הזאת נולדת מן הבזבוז של פגישותינו ומהתערבויותיו האומללות של הגורל.

החלומופת סובל פחות מבעבר, יותר מן הראוי. הוא מרצה את העונש הכבד שהגורל גזר עליו: מאסר של זיכרונות כפויים בבית הכלא שהוא תודעתו.

הסימפוניה מסתיימת… מן הסערה נשמעים רק נהמות מרוחקות. הזמן, כמנהגו הבלתי נלאה, ממשיך לזרום בתפיסות שונות, ככל דבר אנושי.

הקשה ביותר, הכואב ביותר, טרם הופיע. תהלוכת ה״היזכרויות״ האחרונות: רגעים תלויים, תמונות שיוציא שוב וירצה למחזר לאקסטזה בזיכרונו־המדריך.

הוא פותח את החלון. מן האוויר המזוהם הוא מתעלם. כדי לייבש את מרירותו הוא שואף מנה של לחות ורעננות עדינה שהסערה גרעה באופן טבעי מענני הקומולונימבוס שלה. ואז, בשובו לספה, הוא מקיף אותה כמה פעמים. לא כדי לחלץ איברים, אלא כדי להרשות לעצמו להתקשח, בעודו מסחרר את עצמו, מטמטם את עצמו ומקהה עוד יותר את תחושותיו. לחפש מעבר לאבסורד תוך כדי התיישבות בתוכו.

המשך »