פרק י״ב

החלטה פתאומית. למטבח!… סלט ירוק, במהירות. ביס אחד, שניים… לא יותר, ולצדם כוס תה קר. מאחר שלא הכניס דבר לפיו כל היום, הוא שם כך קץ להמולה הפסיכופתית הקצרה שלו, לצומו של חולם שננזף.

ברחוב ילד עייף מדי נפצע; ברכו השמאלית שרוטה. אין צורך בתפילה, הוא קם בכוחות עצמו. זהו לימוד החיים. הוא מפתח את סף הסבילות שלו לכאב.

דמיאן, מצדו, מציץ בתצלומה של ניאל המונח שטוח על הרצפה. שקוף כמעט כפנטזיה, הוא מעיד ששרדה את טביעתו של החולם. ובכל זאת, החפץ מעייף אותו. המבט הזה, הקבוע לנצח שמאלה, בלתי חדיר ועיקש, מזכיר לו שמעולם לא נסעו לאותו כיוון. אל אותם חלומות…

במחשבות בלתי פוסקות הוא מתכחש לחללים של הימים האלה; לשעות שנשללו מצעדיה של ניאל ומחיקוייה הכושלים שהסגירו אותה.

— ההמתנות הפושעות האלה מייסרות אותי! אילו יכולתי, הייתי מגרש את הזמן המאובן הזה שמפנט אותי כמו שעון חול, בכל אחד מגרגריו… גרגרים ההופכים לחולות טובעניים של סיוטים.

נדחף בידי הצל שלי, פיניתי את עצמי, נסוגתי, מחייה של ניאל. עכשיו אני מכלה את כוחותיי בניסיון לבלום את רוח הרפאים שלי ואת כוונותיה המרושעות. אילו יכולתי לתפוס מראש את הרדיפה החמקמקה של בדידותי ואת השנאה המתפשטת סביבי, הייתי כובל ומטאטא אותן — את השרידים האסוניים האלה של אישיותי. — מה הטעם! — מול ההזיה המענגת הזאת, מול ההערצה הפרועה והילדותית ליופייה של ניאל, זוהי נרקוזה.

ובכל זאת היא, תמימה בתמימותה וקורבן של סבלנותי המנוונת בתוך הקסם וההקדמות שלו; ובכל זאת היא, ניצולה של התמדתי ההרסנית בניסיונותיי להשיבה אליי — רצתה לעזור לי.

מדוע לא זיהיתי את נדיבותה במחוות העדינות שהעניקה לי?… את האמון באחרים, שאותו ביקשה ללמד אותי להעניק בלי לרטון, בלי תסכול?… אינטואיטיבית מפני שהיא אישה, האם לא ניסתה לעקור מתוכי את הטיפוס המגוחך הזה, החולני והאחוז, שטיפס באהבתו אליה? בקיצור, אילוף הפוך מן המציאות ומציפיותיה, מתוך תקווה לתקשורת אותנטית וישירה.

היום היא דוחה אותי כפי שדוחים דבש מורעל! אמן מטורף, הוזה!… ובכל זאת אני רק קצת מבולבל בראש. זה הכול!

השעון מראה עשרים ואחת. שוב החרדה מפני הישארות ער. עוד שלוש שעות בלבד, ואז לשכוח את היום הסוער הזה של רוחות רפאים המעמידות במבחן את הגיונו, את מעט ההיגיון שבו. גופו מתחיל לחוש את השפעות האקינזיה. עייפות?…

תסמינים של התפוררות נפשית, שעליהם בכל זאת שלט, משמשים מגברים למוזיקות האלה הצפות באֶתֶר של דמיונו המעוות ומתנפחות. בלי שהדברים נעשים ברורים יותר, הכול נעשה מוחשי יותר. ייסוריו, פצעיו… הכול חי כל כך, אמיתי כל כך, עד שנדמה לו שגולגולתו ננעצת בתנודות קבריות. הצללים האלה, הצעדים, הקולות המושלמים מקפיאים את הרציונליות הזניחה שלו. הוא נזכר שהאדיר את הטיפשות עד לשיאה…

נפלט מחלום, מכין את הקפה שלו כפוסט־סקריפטום ללילה, דמיאן נמשך אל אור לבנבן שהבוקר הפיץ. ירד שלג. כבר החל השריון המלוכלך והאפור של העיר להתייפות במדבר לבן: ״חמישה־עשר סנטימטרים של משקעים…״, אמרו ברדיו.

מפחד שניאל תחליק, תיפול או תיפצע, אך גם סקרן בעצב לראות אם תתקשה לחמוק ממנו, החליט דמיאן להקל עליה את הירידה, את היציאה, את בריחתה היומיומית.

בטנו ריקה, מן הלב ועד הכרס, הוא אחז באת כבדה שידיתה מקרקשת בחיבור אל הלהב, והפליג במחשבות בעודו מבצע את המעשה הטוב שלו. חפירה אחת, תנופה של חלום… עוד את מלאה בפלאי גביש שנולדו מכל הפתיתים שהוסטו, ועוד אחת ועוד, ועוד… לבסוף נצנצה למרגלות המדרגות שפונו לא התוצאה הגולמית של השירות — תל שלג פשוט — אלא הסכום הפואטי של נשיקות, מחשבות ונגיעות חשאיות. תשוקה סמויה בלבן מסנוור.

משסיים את המלאכה והשיב לעצמו את נשימתו, שקל להודיע לניאל שהוא האומן של המטלה הנעימה; שלמענה גרם למעט אבקת שלג לחלום.

בניסיון להוסיף הערה לזמנו, דמיאן ״קיחוטה״ העמיס אז את נשקו בשלג קסום והסתער בכל המהירות על לוע הדרקון. דלת הקומה השלישית. — קרברוס לא נסוג לא בטופר ולא בניב; אפילו לא שאג. נועז, דון דמיאן הסיר כפפה רטובה, ובאצבעו המורה שהתקשתה מן הקור כתב באבקה האופלית שהפנטה את המפלצת המעמידה פני מתה את הכתובת הסאטירית: ״La pelle masquée״ — ״האת המוסווית״. הוא קיווה שהמלכה ניאל תקלוט את משחק הצליל הצרפתי עם ״L’appel masqué״ — ״הקריאה המוסווית״.

ואז, במחווה אבירית, השתחווה והזמין את האת לסייע לו בעימותי החורף הבאים; הוא כינה אותה, כמובן, ״סנצ׳ו״. — אלא שבאותה שנה כמעט שלא ירד שלג.

***

ככל שהוא מתקדם ב״היזכרויות״ שלו… ככל שהוא מטמיע בחרדה את הסדקים של התקופה הזאת ומתאר אותם כרשעות ליצניות, כך הוא מגלה שהלך והסתגר בתוך נטיות של חרדת נטישה. — הלהקה שאליה השתוקק להשתייך ושאיתה ביקש להזדהות דחתה אותו בפראות. היא סילקה אותו בגלל דבר של מה בכך, כפתה על דמיאן מעין בידוד שאין לו סוף, עד שגרמה לו להרגיש שהיא רוצה לראות אותו מת כחיה אנמית ומדבקת. נקבה מרושעת, חריפה אך מסעירה, זו שהייתה מחזירה לו כוח ומרקידה אותו, הופיעה כסמכות הבלתי מעורערת של העדר, היא שזרה ניכור בגאוותו של החולם…

בנקישות גדולות של מחוגים התקרב יום הולדתו. שמונה־עשר בדצמבר; תאריך גורלי המזכיר את היום שבו כדור הארץ לא חדל להסתובב עם צעקותיו הראשונות של דמיאן. לחתוך גיל, לעבור לבדו רצף חדש, ערער אותו כאילו גזלו ממנו מסורת.

— בעוד חמישה ימים יום ההולדת שלי! תהיה מסיבה!

ההכרזה הזאת של דמיאן לא כיסתה לא את הגברת עוצמתו של אחד מתקליטי־המברק האלה, ובוודאי לא את גרגורה החרישי של חתולתו שניחמה אותו כשלא ישנה. — אגב, מתוך הומור והכרת תודה, רשם את שמה, בהדגשה ובסוגריים, בראש רשימת מוזמניו. קודם כול, כזכות יתר המתגרה בשובבות בשמה של בתו; אחר כך, מתוך הקנטה, את שמותיהם של מילן ושל המאהב; כטובה המשתעשעת בנאמנות ההדדית, את שמות חבריהם המשותפים; כוויתור לשטחיות, את שמו של הסטודנט בעל שירת היין; ולבסוף, כמוצא אחרון, את ״ניאל״.

בשעות הבאות, בהתלהבות של נער המוציא את דמי הכיס שלו בארקייד, הצטייד במצרכים. אחר כך, כשהתקשר לקרוביו, העלה את מדד הערכתו העצמית עד שהגיע ל״טילט״. אך בעקשנות נלחם בגיבור שחור חסר ראש — צלו — שניסה לגרום לו לוותר על המעקב אחר מעברי המוזה. במצב רוח זה התכונן לקבל תשעה־עשר מוזמנים בחדרו הקטן, שעיצב מחדש וקישט בכל הדמיון שהאוטופיה של אירוח שכנתו העניקה לו; אלא שהיא, על פי טענות מודיעו קרלוס, לא תגיע לחגיגה הזאת.

— אם אפגוש אותה, אבקש ממנה לבוא למסיבה שלך! אמר, והוסיף הסברים ארוכים ומפותלים: ״אני לא בטוח שהיא תבוא; היא כמעט אף פעם לא שם.״ בעקיפין אישרו המילים האלה לדמיאן שניאל אכן נמצאת בדירתה לפחות מדי פעם.

למרות הביטחון המרגיע ששאב מן הניסוח הדו־משמעי של הסטודנט, החולם, מארח טוב־לב, טיפח את התקווה לראות את ניאל מצטרפת למעגל חבריו. הוא רצה שתתחבר לליזיאן ושתלמד ממילן, מלאכית הווידויים שלו, ולא בלי הפתעה מסוימת, שהוא מסתיר איכויות שלא העלתה בדעתה. הוא ציפה לשמחות האלה שקרסו פנימה מול עובדת נסיגתה, מול האכזבה שנגרמה מהיעדרה של הנחשקת. כמיטב יכולתו ניסה להשיב לחיוכים שנשלחו אליו או לענות בנוסחה יבשה־משועשעת לברכות שהופנו אליו.

כל החום האנושי, כל הלבביות של הקבוצה לא הגנו עליו מן הבוז, מן הקור הזה שנשלח מן הקומה השלישית. העליזות הגלויה של החגיגות לא ריככה כלל את התגובה הקפואה המשונה. ההיעדרות הממושכת, אף שהייתה צפויה, של המוזה שלו; הסדק הזה בהרמוניית יום הולדתו; החלל הזה בלבו; בקיצור, החסד הזה שבז לו כמו ינסניסט קפדן, רוקן את שפע חיוניותו אל רגשות קהים יותר והזיע ממנו דרמה כבר בפרידות הראשונות.

ההתנהגות העצובה והלא נעימה הזאת כלפי סביבתו השתפרה רק ביציאה האחרונה, באופוריה מסויגת. אף שהאלכוהול לא זרם כנהר, הוא הצליח בסופו של דבר להציף את קרלוס, שבמשך כל הערב לא זכה לעונג של הצמדת שפתיו זו לזו ולו לשנייה. מן הלגימות הראשונות, תחת שלטון היין, הטריד את חבריו הטובים ביותר של דמיאן, כאילו ביקש לזרוע מחלוקת, והתרברב לפניהם שהוא חברו הקרוב ביותר.

כשהוא מרמה את הבדידות בעזרת חתולתו, שיצאה בזהירות ממחבואה לאחר שההמולה נעלמה, בתוך סגפנות שהלילה ריכך, המשיך את דרך הייסורים שלו, שהאירועים לא העניקו לה שום הפוגה.

***

החלומופת מעז להביט רק בירח העולה; הוא דומה לקלפסידרה שהוסבה לפעול באמצעות אור, לא מדויקת דיה כדי להעלים שניות יקרות, אך רשמית דיה כדי להאיר את ראייתו הסלקטיבית של האפוס.

עד כה, באמצעות שיטת הזיכרון האוטודידקטית שלו, שני יסודות הטרידו אותו באמת בחזרתם: הווידוי המוזיקלי — פֶרֶה, ״Avec le temps…״ — וכן התסכול הבלתי נמנע והמפרק מנשקו שנגרם מן התחבולה של לו וקרלוס שיירטו את מכתבי האהבה שלו. ההיבט הראשון הדגיש מידה מסוימת של אלוצנטריות אצל אהובתו; השני השתייך בפשטות לעוול. הבהרה קצרה כדי שיוכל לזנק טוב יותר אל הזיכרונות שעוד נותר לו לפענח…

מסרב לרעיון לסדר מיד את חדרו הקטן לאחר האירוח הזה, שהיה מוצלח לפי הערות אורחיו, חזר דמיאן להרגליו רק למחרת, בשעה מאוחרת של היום. ניקיון גדול, צער קטן. כמעט היה נדמה שאבק שהתפזר פה ושם חזר מעצמו לפינות המקוריות.

החתולה שלו, שמינתה את עצמה לשומרת חלון הסלון, נחה לאחר משמרתה, דרוכה ובולטת על המסגרת. בדומה לבעליה, משסיימה את משימתה הלכה להשתרע בסל הקש שלה בלי לאכול, ואז נרדמה על מצעה וחלמה, ציפורניה מכונסות.

בהזניחו את השמירה, דמיאן נרגע במטבח בחברת שני משעניו הנאמנים ביותר… והרעילים ביותר: הקפה והסיגריות. הם ייפו את שובו אל חיק שאלותיו הרגילות.

— למה היא לא באה למסיבת יום ההולדת שלי? היא רק הייתה צריכה לרדת מן ההר שלה. פחדה ליהנות מזה? חששה מן הסרקזם של חבריי או מן האלימות של אותן חיבויות ערמומיות שהן אבן הפינה של הפנטזיות שלי? עכשיו, בתוך הקשר האפל הזה, היא אינה בתולה יותר ממני, וגם לא תמימה יותר, אף שהמגעים הנדירים בינינו הוחדרו ונפגעו שוב ושוב בידי המוזרות…

רק התחיל להאשים את עצמו כשהקשב שלו נמשך, בזנית של האלמיקנטרט שלו, לפעילות פתאומית, למהומה צורמת במטבח של המוזה שלו. קולות צחקו לסירוגין בתוך ההתרחשות: מיה, לו, קרלוס וניאל. הייתה לה הזכות ליהנות, לארח את מי שרצתה, להדיר אותו משעשועיה אם כך חפצה; והוא קיבל זאת, לא בלי קושי, במין חוכמה אינסטינקטיבית.

ברצועת ה־FM, שבה הכיוון נשאר קלאסי, הרחיקו את הבדידות באמצעות ביצוע נפלא של שוברט. חתולתו הישנה, שובו של הסדר, המוזיקה הנעימה והגעגוע לתווי פניה העדינים של המוזה שלו; כל היסודות האלה, כשהם מאזנים זה את זה, גרמו לו לראות בנסיבות הזדמנות מתאימה לכתיבה… לניסוח מכתב חדש. למרות האיום העיקש של גנבי המילים, למרות החברה הססגונית שבתוכה ניאל נהנתה בתמימות באותו רגע.

עיפרון בידו, הצביע אל החלל כאילו מראה להשראה את המקום שממנו עליה לפרוץ. הבדיחות שחלפו וקפצו דרך הקיר המשותף, סביב הנושאים שעליהם לעגו אלה שמלמעלה, הטרידו אותו. אז כיוון את העיפרון אל התקרה, ומבעדה, כמו באמצעות שיקוי גלי, כיוון אל קולה של ניאל.

זעזועים קוליים קלקלו את אושר ההאזנה. פטפוטים נושכים פרצו כנביחות שחתכו את ההנאה; בדיוק אותן הערות מאכלות המסוגלות להחריב את קלילותו של דמיאן. כדי לשקם את יוקרתו, קרלוס, שקולו לא נשא שום סימן לצריכת הלילה הקודם, השמיץ את החולם וצעק לעברו הבטחות מפוקפקות דיין כדי להעביר בו צמרמורת.

— …ואני, בכלל לא אכפת לי ממנו! ואני אפילו אעזור לו להעביר את החרא שלו!

הוא חתם את המסר הזה בפרץ צחוק שעורר הילולה כללית, לשביעות רצונו של גרעין השכנים.

מרותך לכיסאו, הביט בטיפשות במישור החותך הזה — התקרה — שהגן עליו, לעת עתה, מפני איומיו המטורפים של קרלוס. הוא עדיין ראה בדמיונו, מזהם את שלוותו, את הסטודנט האלכוהוליסט כששתי ידיו פתוחות על לחייו והוא מטיח את הקביעה האכזרית הזאת לעבר הקומה שמתחת. המום, החולם בקושי הצליח לעקוב אחר רגשותיו שלו כדי לעקור אותם מן הטראומה שבה השתרשו.

— קרלוס! קרלוס! איך אוכל להתעלם מן האשמה שלי? אבל אתה — מה עשיתי לך? השנאה הבלתי מוצדקת שאתה מפעיל כלפיי לא עלולה לחזור ולפגוע בך? אולי היית מתגונן בחשיפת המשחק הכפול שלי, בכך שהיית מדגיש שאני משתמש בך כשליח לרגשותיי? אז הייתי מזכיר לך את אחריותך באי־ההבנה שביחסים בינינו, ומדגיש את האובדן העצום של המכתבים האלה שנגנבו בידיך… במצפונך.

התנחם, קרלוס, אתה לא היחיד ששונא אותי. הסתכל סביבך. אבל מה ערכן של מילותיכם בפירואטים המרושעים שלהן, או של ״החברות״ הסרקסטית שלך? שום דבר לעומת המדבר הצחיח שבו ניאל מייבשת את נשמתי! לראות את עיניה אינו עוד רצון, אפילו לא אובססיה… זה נעשה המניע שלי לחיות!

הוא קם והלך אל הסדנה, ניגב דמעה שהחלה להיוולד בזווית עינו וניסה למנוע את הבאות. הוא לא יבכה. הוא התנגד בכל כוחו ושכנע את עצמו ששום רוע לא יפגע בו; שאולי עמדה אמיצה, שתצמצם את השפעת ההתקפות האלה, תוכל לשנות את דעתה של ניאל עליו. בכל מחיר… לשחק את התמים.

משחלפה התנפחות הדמעות, חזר לעיפרון ולדפים במטבח, כי נזכר שלפני הרדיפה הבלתי צפויה הזאת עמד לכתוב ליפהפייה הלגלגנית שלו.

למעלה עדיין צחקו, אך פחות ופחות, והתרחקו בהדרגה מן הנושא האהוב עליהם: דמיאן, השעיר לעזאזל.

כבר לא היה צריך לכוון את העיפרון אל החללים סביבו כדי לכבוש את ההשראה. תוכן המכתב העתידי שלו יורכב מווידויים ענווים ומקיאווליסטיים, מסודרים כך שיזרזו את היעדרויותיה המדומות של ניאל ואת שתיקותיה המתואמות. למעשה, דמיאן הימר על האסטרטגיה של המוזה עצמה, משוכנע שאם יעורר את סקרנותה, יביא אותה לחשוף את עצמה.

כמו עיט בציד, החולם ריחף סביב המילים. משזיהה את המרגשות שבהן, צלל עליהן בטפרים פתוחים. את טרפו המדמם, את המילים הקורבנות, נשא אחר כך בכנפיים פרושות אל קן עיסת הנייר המולבנת, ושם סידר אותן כשלל ציד בלתי חוקי. מן הנוגע ללב ביותר אל הבלתי ניתן להחטאה… מן המושך ביותר אל הביקורתי ביותר… מן הישיר ביותר אל המורכב ביותר…

(…מן החיבה אל גאוותה של ניאל. מאחר שהוא נמוך מניאל, מי משניהם אמור לפתח תסביך? מן הסוד החבוי אל הגילוי הנועז של מום מגוחך: שוק אחת מנוונת, האחרת מוגדלת. מי הם לורל והארדי? מן חוסר הסובלנות הקיצוני אל הסבלנות המטופחת. לחשוף שהכול נודע כששומעים הכול; או כיצד לערבב את זמנך בהדי האחר? מן התשוקה אל החרטה. להפסיק לרדוף אחרי היפה? לצמיתות? בהיעדר אהבה, לסבול רחמים? החלטה שאפשר לחזור ממנה?…)

בסוף טקסי הבוקר הכניס לאחת המעטפות המצהיבות ביותר שלו את הטקסט הקצר שהשאיר להשרות בעצת הלילה. אהבה תמורת חמלה… כמטבע חליפין.

כדי להסיט כל חשד מצד המוזה, העמיד פנים שהוא יוצא לטיול ארוך בעזרת רעשים משמעותיים: שיחות טלפון מדומות שבמהלכן בישר לצליל החיוג הרצוף שיחזור מאוחר; ואז, למקרה שניאל תראה אותו, התלבש בחום רב עד שכמעט נחנק.

כשהוא מחקה יציאה מן הבית, נעצר בפינת הרחוב; אחר כך, עומד שם על המשמר, נתן לקור להאדים את פניו ולכפור לצבוט את לחייו. הוא חזר על עקבותיו, צמוד לקירות הבתים כעבריין נרדף, עד ששב אל זירת פשעיו התמימים והניח את וידויו בתיבת העץ הישנה שאחרים לפניו כבר פרצו אליה ושדדו ממנה הון רגשי שאין לו מחיר: החיוך של ניאל.

מוסח בידי אותן שאלות, בידי הסיבות שכבלו אותו למעשים זהירים כל כך ולהעמדת הפנים המשוערת הזאת, הכה במגפיו במדרגות והפר בכך את שלוות החורף. בקושי הספיק להסתתר מתחת למרפסת כשצליל הבריח המהיר שנעל את הקומה השלישית השלים את המהלומה.

— הבחינו בי?

הוא משך תשומת לב. הדלת נסגרה. הוא התקדם ובדק בזווית העין אם המעטפה עדיין מקננת בתיבת הדואר… נעלמה! מישהו קטף אותה. אבל מי?

חושש מתוצאות לא נעימות במהלך המשלוח הדמיאני, נשאר מתחת למדרגות, מוגן ממבטים חטטניים, כאילו כדי להרשות לעצמו להאמין שהדקות שבהן עמד ללא תנועה ברוח ובקור ימחקו את חתימתו. ספוג בכישלון ההעמדה שלו, ומבלי להתחשב בתפקיד המטייל שעליו בכל זאת נאלץ למלא במהירות בשל סופת שלג יבשה, חזר לדירתו לשתי דקות בלבד כדי לקחת ספר פסיכולוגיה ששאל מאשתו לשעבר. דרך לשמר את הקשר האינטלקטואלי שהיה ביניהם לפני הגירושים.

כשהגיע מול נחלתו הקודמת, במרחק של כמאה מטרים בלבד ממחסהו השברירי, גייס את קור רוחו המתאים לנסיבות כדי לשוחח עם מילן בלי יותר מדי רגש בגרון ובלי גירוי בכבוד העצמי, אף שעדיין ראה בה אשת סוד בטוחה.

ברגע שלחץ על הפעמון, כאילו סירקו את עצביו, עברה צמרמורת בכל גופו. בלי סיבה נראית לעין הפנה המקרה את מבטו אל הסטודיו, תחילה אל השמים ואחר כך אל חלונות הקומה השלישית. ניאל, מכתב ביד, ריגלה אחרי דמיאן.

כמו חפרפרת רגישה לאור יום, שממהרת להתחפר במחילתה מתוך יצר הישרדות, סגרה שוב את התריסים ונסוגה מתוך רתיעה.

להפתעתו הכפולה, ובהירותו של החולם דוהרת אל מחוץ למסגרת, ההילה ההזייתית של המוזה שלו נותרה תלויה בחלון. באושר הרגע, באופוריה עצומה, היה מעז לטפס על חומות הארמון… אך לשווא: החום הרגשי הזה כבר התפזר לטובת מסקנות משמחות. סקרנית מדי, היא ערערה זה עתה, ואולי אף פירקה, את יסודות קרטל השקרים; בכך שהעניקה לדמיאן את הופעתה המקרית, סתרה באירוניה את כל אלה שהכחישו את נוכחותה.

אבל האם הפרה את הוראתה שלה משום שרצתה לבדוק אחד מסודותיו הרגישים ביותר של דמיאן: מום ברגליו? האם נפלה במלכודת כדי להביט באמן, מתוך רחמים, בפעם האחרונה, מרגיעה את עצמה בהבטחתו שלא להטריד אותה עוד? או שמא פשוט נעצה בו מבט ואיחלה לו צרות, מזל רע וכל הנלווה לכך, מפני שעדיין בערה מכעס על כך ששכנה מלמטה מסוגל לשמוע, לא פחות ממנה, את מה שנאמר בקומה האחרת?

אמיתי, מוחשי ובריא, סוג אחר של אהבה שרק לו מנגינת מציאות…

— שלום, אבא!

ליזיאן נשקה לו על סף הדלת והזמינה אותו להיכנס.

— שלום, דמיאן! איזה פרצוף שמח! אתה בטח מביא בשורה טובה!?

אמה של הילדה הבחינה בכך מיד. היא נשקה בחיבה לבעלה לשעבר, מסוקרנת מן הרגעים הנדירים שבהם היה עליז.

— הנה!… שלום! כנס כבר. בקור הזה הבית מתקרר מהר.

הוסיף המאהב בקולו העמוק, וקטע את גילויי החיבה והרוך של הגרעין המשפחתי הישן בלחיצת יד נמרצת.

— סלחו לי, האושר עושה אותי מפוזר… אולי לא חם בחוץ, אבל מד החום של מצב רוחי מראה לפחות שלושים מעלות צלזיוס מעל האפס!

ארבעתם ישבו סביב חליטת ורבנה, ודמיאן תיאר להם את הרפתקאותיו האחרונות. הוא סיפר בפירוט ובהתלהבות על מבנה ההטעיות האחרונות ועל השקרים שנבעו מהן, על תוכן המכתב ועל טכניקת השליח הייחודית שלו; ובעיקר, בהתפרצות, כשהרגשות רוחשים מתחת לדבריו, סיפר להם על הופעתה הפתאומית, המקרית והמאלחשת של ניאל.

— …נפלא! הנה הוכחה ברורה שאינני משוגע! היא לא עברה דירה; היא עדיין גרה שם! אתם קולטים? סיכלתי את האסטרטגיה שלהם למרות הזדון, למרות התחבולה שנועדה לבלבל אותי ולגרום לי לבלוע כמו אידיוט שהיא חיה במקום אחר. אפילו היא…

— …היא טלטלה אותך די והותר.

אמר פרנסואה, שבעצמו הופתע מתשובתו לרגשנותו של החולם, ומיד, סוביטו פרסטו, הסיט את השיחה אל תחומים מוחשיים יותר, כאילו לא קרה דבר.

— דמיאן, יש לי טובה לבקש ממך…

— בשמחה. איזו?

— הייתי רוצה להשלים קלטת של שירי הביטלס שאני לא מצליח לסיים כאן…

— אתה רוצה להשתמש בפטיפון שלי?

— כן. המחט של הפטיפון שלי מכוונת רע ושלך חדשה. אני מחפש את הנאמנות ואת המוזיקליות הגבוהות ביותר שאפשר.

— נו, אין לי שום התנגדות… אבל יהיה צריך לשלוט בעוצמה כדי שניאל לא תפרש את הבחירות שלך כמבצע חיזור. זה עלול להגביר את הבלבול ולשבור את היעילות של המשא ומתן שלי עם הרגישות שלה.

אמר דמיאן בעודו מגרד בעורפו, כאילו חיפש בתת־מודע שלו המלצות נוספות.

— אל תדאג, אנקוט אמצעי זהירות, גם אם אני עדיין חושב שהיא לא אלא אשת־סירנה שמנסה להרוס אותך.

— בבקשה!…

כדי לשכוח שהאמת הזאת פגעה בו, ומבלי לתת אפילו לשנייה אחת לסמן את הזמן, פנה אל ליזיאן.

— תכיני את המזוודות למחר; ניסע לכפר לחג המולד, בסדר, ילדה שלי?

— כן, אבא!… באיזו שעה תבוא לקחת אותי?

— אני לא יודע בדיוק. אבל בטח לקראת סוף אחר הצהריים.

— היא ממש מחכה לזה. כבר לפחות שבוע היא מדברת על לראות שוב את בת דודתה נטשה.

אמרה מילן, ותוך כדי ליטוף שערה הארוך של בתה אישרה במחווה אימהית את התלהבותה של הילדה יותר מאשר במילים.

— תגיד, דמיאן… אם היית משאיר לי את המפתחות לדירה שלך, הייתי יכול להקליט בזמן שאתה איננו…?

— רעיון טוב! ממילא לליזיאן יש מפתח נוסף.

דמיאן הרגיש בנוח בחברה הזאת שלא תאמה את הנורמות החברתיות של התקופה. לפעמים התערובת הזאת אפילו העניקה לו מראה של פטריארך; אבל הדירה שבה הלך הלוך ושוב כמעט עשר שנים שיעממה אותו. חלל הכביד עליו. לכן עזב אותם בנשיקות משפחתיות ובקידות הליצניות הקלאסיות שלו, כדי לחזור בשקט מקלטו אל הגלים האבודים, אל שברי החיים שניאל תפזר על כנפיה. שם יבחן את שמיו שלו, את הרקיע הפרטי שלו, אף שהוא מוסתר בענן של לוחות עץ לבנים. אך המכ״ם של לבו עוד יקלוט את ברקו של כוכב. אחד בלבד. כוכב שנמלט מערפילית אפלה… תמיד שם, תחת קרינתו, החלומות יידבקו זה לזה, יותכו זה בזה ויהפכו ליותר מכוכב לכת… לגן עדן! עדן שאין לתאר, מפני שיהיה עולמות ונפלאות גם יחד. ואז דימוייו, שבאו מיקום אחר, יעופו אל המוזה כדי להזין אותה מחדש באנרגיה בתקווה להתחלה מחודשת, כמו מחזור נצחי, מזון שאין לו סוף.

ובכל זאת, לחולם היה תיאבון רעבתני, גרגרני; הוא זלל ובלע בתאווה את כל הרעשים, את כל מילותיה של ניאל, בלי לשבוע לעולם. אך תאוות ההאזנה הזאת, האושר התמים הזה, עברו כבר באותו ערב לנתיב אומלל, כמו פגם במעלה שאבדה השליטה עליה.

בעקבות המכתב האחרון נאלץ לסגת, לוותר על כל שבח פיוטי או מוזיקלי למוזה, ולמחוק לחלוטין את קסמיו הלא רשמיים. הוא לא יכול היה עוד לפנות למוזיקה כדי לקרוע את עצמו מן החלומות בהקיץ או לנסות להחריש את תשוקותיו; בתוך הסבל שנראה כאקסטזה היה עליו מעתה להימנע מתקשורת. להכריח את עצמו להישאר אילם, ומוסתר אפילו יותר מניאל.

תחילת תקופת הגמילה הזאת התאפיינה בנדודי שינה כמעט מוחלטים. הוא הצליח להירדם רק כשדמיין את הרשרוש המתוק של סדיני סאטן המחליקים על גוף האלה וסוגרים את דחפיו למשך הלילה.

***

צהריים. — כמו אזעקה, צעדים במדרגות. — מתוך רפלקס יותר מאשר הרגל, מיהר אל חלון הסלון. מבלי להיות נבוך מעירומו — חולם תמיד ישן עירום — ראה מעבר לרחוב את ניאל, מארק ובנו מתכוננים לצאת לחופשת חג המולד.

שלושתם טרחו לסדר כראוי ובסדר את מזוודותיה של ניאל לצד מזוודותיהם בתא המטען האחורי של מכוניתו של המאהב הקבוע ביותר של המוזה. האם המזדמנת והיפה הזאת נראתה, בעצם נוכחותה, כמי שמעוררת את הליבידו הגדל של בנו של מארק. תמים ונאיבי, כשבפניו ביטויים צבעוניים של חלומות הדומים לאלה של החולם, לא הפסיק לחייך כשהוא פונה אליה. ניאל, לעומת זאת, נראתה מוטרדת בעליל. תשומת לבה נחלקה בין אווירת האושר המשפחתית הזאת לבין האמן שעליו הציצה בזווית העין, בלי זדון.

הוא, עדיין חסר מבוכה, גם צופה וגם מופע, נשאר בלי לזוז ובירך את עצמו על המהלך הגאוני של היום הקודם. הוא היה בטוח שהמוזה שלו חושבת עליו, לא בגלל עורו החיוור, הרחוץ והמואר בקרני השמש, וגם לא בגלל מכתב הגילויים והוויתור שכתב לה. לא. הוא היה משוכנע שמצבה נובע פשוט מכך שהיא ודאי הפוכה לגמרי, מבולבלת משום שכבר אינה צריכה להסתתר ממנו, או אף יותר מכך — משום שאינה יודעת איך לעשות זאת בנוכחות האנשים האלה. קרובים אלה, שמובן מאליו שלא יכלו בן רגע להפוך לשותפים חדשים למזימה. באמצעות דמיונו הצליח דמיאן לקרוא את מבוכתה של ניאל, בעוד היא מהרהרת בטכניקה של עוזרות הקוסמים, בדרך שבה הן מתקפלות בתוך אותן תיבות ענק שבהן מנסרים אותן לכאורה לשניים. אבל המזוודות שלה כבר היו ארוזות, כבר מסודרות.

כאשר המכונית האירופית הישנה של מארק נעלמה, הזכירה היציאה הזאת לדמיאן שגם הוא צריך להתחיל להתכונן לחגוג את חג המולד עם ליזיאן בבית הוריו.

המשך »