פרק י״ג

מצחו מתקמט תחת משא השאלות. מחשבות חדות כתער חותכות את תבונתו, כקוצים של אנרגיה שלילית המשתרגים זה בזה ונערמים במוחו עד למעין מאגמה של ממש. התשישות, המדגישה כאזהרה את שתי השעות הדלות שנותרו לו בעמל הנפשי כדי להיחלץ, מכווצת את התנופה הראשונית. מאמץ אחרון, התאוששות קלושה.

בתנועה עיוורת הוא מרשה לגורל לשבור את שלוות הלילה ולוקח תקליט באקראי. כל תשומת לבו מוקדשת להנחת חוד היהלום על צד א׳. הצלילים הראשונים… לא מעניינים! רק לאחר שהוא מכה בחזהו מכה יבשה כדי לשכנע את עצמו לסיים עם כל זה, הוא מזהה את מנגינות הג׳אז הישן, הבנאלי והמכוער מתחילת הריפוי הפראי הזה. מחולשה הוא נשכב שוב על כלי המסע שלו, הספה הישנה, מזכרת משפחתית בת יותר ממאה שנה. בחסות נסיבות אלה הוא מנסה להעלות מחדש את ערכן של פעולות הזיכרון שלו.

מאותם ימים ספורים בכפר הוא מביא בחשבון רק פלאשבק אחד; הוא שומר מהם רק את הבהירות שאותה תקופה אפשרה לו להשיג.

אף שדמו נשאר מזוהם בסמים למרות הגמילה הקצרה, האוויר הלא־מורעל והחזרה אל סביבת ילדותו החיו אותו מחדש. הוא קיווה שניאל תבחין, אפילו ממרחק, בתחושת הבריאות החדשה הזאת.

עוד יותר ממצבו הגופני, כוונותיו נראו חדשות. כבר כשדרך בביתו מלמל ברכות, הרים את ראשו בגאווה ושלח אל בדידותו ברכה בנימת התרסה.

— שלום, בדידות, אז את מחקה אותי?… מסתתרת בתוך הדממה? ובכן! תצטרכי להשתלב בחשאי בין תווי שמיניות לתווי שלושים־ושתיים, בין מפתחות סול בעוצמה מוחלשת, כי מעתה אאזין לתקליטים שלי בעוצמה של מוזיקת ה־״muzak״ בסופרמרקטים. אין עוד שום שאלה שאזהם את נשמתה של ניאל בתסכולים שלי. המוזיקה תלבש בגדי ליטניה, ומשכן ההתבודדות העירוני שלי יסתגל לכך.

ואני נשבע לדמיוני האהוב: נגמרו התצפיות האינטנסיביות מן החלונות!

פתאום נתקף מבוכה ועצר את רצף ההבטחות, אף שלא רצה לזרוק אותן סתם לאוויר…

— אבל מה לעזאזל אעשה עם כל הזמן שלי! פתאום אני מרגיש אבוד! להמשיך להתוודות ביומן שלי יוביל אותי בהכרח לדבר על השכנה. — לסיים את הקומיקס שלי?… אזכר יותר מדי בשלומיאליות ובקוצר הרוח שלי. — לפנות שלג מן הכניסות ולהפוך גם לדון קישוט, ל״קריאה המוסווית״ של ״האת המוסווית״?… אפילו רק כדי לחלץ עצמות, אני עלול ליפול שוב לתוך הסערה.

כל העיסוקים הסוערים האלה, כל ההסחות, יחזירו אלי ללא הרף את המוזה שלי — בכל מילה, בכל קו ובכל מכה של את השלג!

לאט הפנה את כפות ידיו כלפי מעלה, כאילו ביקש מן השמים לקרוא בהן את העתיד. תפיסה מעודנת: הוא לא ראה בהן אלא את סמל מיומנותו הידנית. הוא חידש את הקריאה ודמיין את הישות העליונה מבצעת אותה תנועה עוד לפני הבריאה. מתוך ההפלגה בפנטזיה עצומה זו של דמיונו נראה לו שגבול היצירתיות של העוצמה האלוהית טמון באפותאוזה שלה: חוה, האישה הראשונה.

מן החיזיון הקדום הזה חילץ את העונג שאולי גרם לאלוהים לרעוד בהשלמת יצירתו, ואת האושר שהוא, דמיאן, מוכרח למצוא מחדש. מן השילוב הזה צמחה סימביוזה מעוררת השראה: יצירת לילית שנייה. פיתוי שייכנע לו במודע. אישה אחרת שתסיח את דעתו מן הסערה שלו, מאהבתו לניאל. דרך אסוציאציה, כל תשוקותיו הובילו רק לליריות אחרת שכבר נראתה… מרילין.

ובכל זאת, לשחזר בתלת־ממד את פניה ההרמוניים של השחקנית בת מזל תאומים יהיה רק חזרה. — בעבר נכשל ניסיון אחר. כל המאמצים שהשקיע אז כדי להצליח בפיסול עלו בתוהו. בצירוף נסיבות מוזר, הנפחים הראשונים החלו לבלוט מן החומר בדיוק כשניאל הגיעה לרחוב. יופיין של השתיים, שהתעמת באדישות בתוך נשמת האמן, החליש את ריכוזו והסיט אותו מן היישום של ידיעותיו הטכניות בפיסול.

דמיאן הטיל אפוא על עצמו, באמצעות המלאכה הנעימה הזאת, משימה: לשעבד את משיכתו האסתטית לניאל.

בדקות הבאות הוציא מן המחסן הישן הצמוד לבית חבילה כבדה של ״פלסטלינה״ קרה, שטמפרטורתה כמעט בנקודת הקיפאון.

כשעלה על הגשרון המחבר, בגובה הקומה השנייה, את המחסן הרעוע אל המרפסת, נעצו בו מבטים שלושה זרים שעלו במדרגות אל הקומה השלישית. אחד מהם, גבר גבוה למדי, דיבר עם האחרים באנגלית ולא הצליח להסתיר מבטא פורטוגלי חזק. הוא פתח את הדלת לזוג שליווה אותו. — דמיאן לא העז לשאול את עצמו דבר, מפחד להגיע למסקנה שניאל עברה דירה.

רק כעבור כמה שעות נעשה החומר גמיש. בזמן שהגוש המתין וחזר לטמפרטורה המתאימה לעבודה, החולם עיין בביוגרפיות של הכוכבת שהיו ברשותו. מתוך מקורותיו החזותיים הרבים חילץ צילום של מרילין, לא בוגרת יותר אלא מוטרדת יותר מאכזבותיה באהבה. דמותה של אישה שנמחצה מן הבלתי־אפשרי שבקשר גלוי, נורמלי, כזה שכולם יכולים לראות…

בימים הבאים נאלץ דמיאן להכפיל את מאמציו, כי בקושי הצליח לשכוח את התנועות הרבות למעלה. אף שהימר על היצירה, היה חייב להודות שההסחות ירדו כגשם בממלכת אהובתו. קרלוס ולו, שעוד הסתדרו היטב, הצטרפו דרך קבע לחבורה המתחדשת.

הוא זיהה בקלות את צעדיה של מיה, אך לשווא ניסה להתעלם מאלה של ניאל. אפילו בעיצומה של הריכוז בעבודה היה מסוגל לקודד את כל הדמויות, הישנות כחדשות. חוץ מאחת, שהסתננה אל תוך ההקשה הבלתי־אורתודוקסית הזאת. — בזמן היעדרותו. — נדמה היה לו שכבר שמע בעבר את נקישות העקבים האלה מבלי לנסות לייחס אותן לאדם מסוים; את הדמות שהתמקמה מתחת לצעדים האלה הוא כינה ״הימנעות״.

בכל פעם ששמע אותם, כדי לא לשקוע בדכדוך של שאלות, היה חוזר לעצמו לעידוד שפסל החזה כבר התחיל יפה — תמיד באותה אינטונציה, כאילו המשפט הוקלט.

***

בהיזכרו באותו חודש ינואר מכאיב, בהגעת תגבורת שכירי החרב ובמצבת השחקנים החדשה, החלומופת נדרך. הוא אינו מתעלם מן השקיעה הבלתי־הפיכה שהתרחשה אז לתוך התהום הרקובה של רגשותיו, שיצאו מצירם בגלל חוסר הבנתו את תגובות הזולת. פחד מן הלא־נודע. הרוע רק נגע בו; עוד מעט יפצע אותו. ההשפלה המוחלטת חיכתה מאחורי הקלעים. הבנאליות המוזיקלית נשמעת לו תפלה אף יותר. הרגל?… שגרה?… כבר?!

ידיו לשו במרץ את החומר ועיצבו אותו טוב יותר ויותר. הוא הבחין בשיפור ברור בכושר השיפוט שלו במשחק העברת הקווים — מן הדגם המצולם אל הנפח המפוסל. כשהחל ליהנות מצורת הביטוי הזאת, אפילו נסחף לשאיפה ליצור מן הזיכרון תבליט צדודית של ניאל.

הוא עוד התפלש בהזיה של הרעיון הזה כאשר שיחת טלפון מפתיעה תלשה אותו ממנו.

— דמיאן! זה לו ז׳ובים. אם אתה פנוי עכשיו… יש לי טובה קטנה לבקש ממך.

— דבר! מה העניין? השיב, מסוקרן וקשוב, אף שבאותו זמן ניגב מן השפופרת את סימני השומן שהותירה הפלסטלינה.

— אז ככה… קניתי מברוס גרם חשיש, אבל אין לו זמן להביא אותו לכאן, ל־Gula Lupus. כל מה שאתה צריך לעשות זה לעבור אצלו, לקחת את הסחורה ולהביא לי אותה לכאן!

— טוב! בסדר! אני יוצא!… נתראה עוד מעט!

מכיוון שראה בכך רק אפשרות להיתקל במקרה בניאל, דמיאן לא עצר, אפילו לא בשתיקה, כדי לשקול את הבקשה, והניח בצד את מפלטו היומרני.

אדיש למראית עין אך חשדן, דמיאן הרגיש בכל זאת שכעס מסוים עולה בו. אולם הטובה היחידה שהתבקש לעשות זה חודשים נשאה עמה סיכונים. ברגע שברוס הבהיר לו שיש דחיפות להעביר את הפלצבו לידיו של לו, הוא יצא לכיוון המסעדה. הדרך נעשתה ברגל. שני קילומטרים בלבד. אלף ייסורים לעבור בתוך ראשו של החולם.

— אני מוכן להעניק לכם שלום, אבל אל תגזימו בתוכניות המרושעות שלכם; אחרת אינני יודע מאילו מעמקים יתפרצו התגובות שלי. — לעזאזל!… — המקרה הבלתי־צפוי הזה לא צריך לכלוא אותי בתוך פגם המרירות, ובוודאי לא להחמיר עוד יותר את הבלגן ואת השפל שבראשי. — אבל!… אולי הם רוצים לטמון לי מלכודת? לגרום שיעצרו אותי, שיכלאו אותי? — לא, דמיאן! תפסיק עם ההשמצות הפנימיות האלה, עם המחשבות המשניות. לו לעולם לא יסכן את ברוס ברוייט, בנו של בעל הבית, בתוכנית מקיאווליסטית כל כך.

כבר עבר מחצית הדרך בתוך מבוכי העיר ומערכת העצבים שלו… המתוחה. הוא מתקדם, ודמיונו יורד מן הפסים, מגורה באור קר: אורם של פנסי הרחוב וצלליהם, כמו בית קברות של מצבות מאבן לבנה.

— אם לו יתגרה בי, ומכיוון שאהיה במגרש שלו, אחמוק דרך צד הבמה. אין לי האומץ או הנחישות של ויליאם הכובש. לא תודה, שום קרב הייסטינגס בשבילי! — אילו לניאל היו כוחות טלפתיים, היא הייתה חשה בכנות אהבתי ומבינה שהגיוני שאפחד ממנה ומן הגדוד שלה. ולעזאזל! את כל האבירים האמיצים שלה אני שם על הזין!

הוא הרים את זרועו הימנית והציג בפני היושב במרומים את האצבע האמצעית, בבקשה שיעביר את המסר למי שצריך. הוא עצמו, פחדן שהתכווץ, לא היה מעז לעשות זאת.

— טוב, הנה המסעדה!… רק רגע לחפש בכיסים ולגלות, כך אני מקווה, שאריות של חיוך בזווית הפה.

עוניו החריף מנע ממנו לפקוד מסעדות; נימוסים נעימים ונכונים היו אפוא זרים לו במקצת. ביישנותו פיצתה על חוסר ידיעתו את כללי הטקס: הוא המתין בסבלנות בכניסה עד שיראו לו מקום.

בזמן שלו הטיח הוראות קולינריות בעוזר, הוא סימן בידו באופן חד־משמעי לשליח חלומות בקובייה להמתין כמה דקות.

מאחר שלא היה לו כסף אפילו לקפה, דמיאן העביר את הזמן האבוד בגירוי בלוטות הטעם שלו בקנאה, תוך קריאת התפריט. רק משחת המחירים שבסוף השורות יכלה לרפא את הגירוד בלשונו.

— שלום, דמיאן! ו… ראית את ברוס?…

— כן! הנהון פשוט, מודגש בפעולת העלמה חשאית שלא הורגשה.

לו, שכבר היה בעליו של הריבוע הקסום, הסתפק בחיוך של בוגר המקבל פרס הצטיינות כדי להודות לדמיאן. מיד התכונן ללוות את החולם אל הדלת.

— שלום, שכן לשעבר שלי! איך החיים?… מה חדש? כך נכנסה רשל לתמונה, הדיירת לשעבר אצל הברוייטים, אוהבת החתולים ושותפה בבעלות על המסעדה.

מתוך גאווה או הרגל? לו, שמעולם לא בז לעונג להיות במרכז הבמה, מיהר להשתיק את האמן ולקח ראשון את רשות הדיבור כדי לקשקש.

— אה, הוא עדיין גר בקומה השנייה… תמיד בין ניאל לברוס… הטבח עצר בחוכמה לכמה שניות, רק כדי לתת להשערות לתסוס במרינדה של שתיקה קצרה, עוד לפני שלדמיאן הייתה אפשרות לדבר. — עכשיו נזכרתי, אמן! לא סיפרתי לך את האחרונה… תאר לעצמך שמיה, אחותה של ניאל, עומדת להתחתן בקרוב עם זר. ותאר לך שהוא חי בקנדה רק שישה שבועות.

— מאיזו ארץ הוא? שאלה רשל, מוקסמת מן האקזוטיקה של הזיווג.

— הוא פורטוגלי. נראה שההורים שלו אנשים מבוססים. בכל מקרה, דעתי כבר נקבעה. זה תמיד אותו דבר!… הרבה מהגרים משתמשים בדרך החוקית הזאת כדי לקבל אזרחות.

עוד תראו אם מיה לא תמצא את עצמה גרושה ברגע שהטבעת תהיה על האצבע. אני לא נגד הגירה, אבל צריך להיזהר!

בזמן שרשל ניסתה למתן את עמדתו החברתית־פוליטית של לו על ההגירה, החולם כיווץ את שפתיו כדי לא לצעוק בכל הכוח: ״קסנופוב!״

כשהבין שהפטפוט שלו אולי הפחית את ההערכה שמנהלתו רוחשת לו, לו חמק מן המבוכה בהזכירו שלא מזמן דפדף במגזין יוקרתי. הוא הוסיף, תוך הדגשה, שראה בו צילומים נהדרים של ילידי פפואה באיפור מלחמה. אחר כך, תוך שליווה את השליח אל היציאה ודחק בו, ביקש מדמיאן ללכת ולהודות לברוס.

החולם לא נעשה עשיר יותר בדרכו חזרה, שכן לא דרש שום אחוז תמורת הובלת היקר־המיותר. הוא שב אל דלותו השגרתית. לא הרמזורים ולא מוניות הנהוגות (?) בידי אישיויות של נהגי פורמולה 1 הצליחו להסיח אותו מן הרכילות שסיפר כרוניקן הכיריים של Gula Lupus.

— ארור הלו הזה… לו־גארו! איתו יש לי כל הזמן הרושם שהוא מדבר ברמזים ובאירוניה, משתמש במילים, כטבח… על אש קטנה וסמויה.

מאיזו סיבה זדונית הוא רמז שאני עדיין בין ניאל לברוס ברוייט? למה ה״עדיין״ הזה?… האם הפכתי למכשול בקשר מעורפל בין ניאל לבין המתבגר שמזין את קסמו בחיקויים של זמרי רוק?

ניאל, את לא יוצאת לי מהראש!… הרי נשבעתי להתעלם ממך, שכנה מענגת. לאן נעלמה ההבטחה שלי מיום השנה החדשה?

מבלי לעצור את הליכתו, דמיאן מדליק סיגריה. בתנוחה חגיגית הוא שואף שאיפה ראשונה כאילו הייתה זו מקטרת שלום, מפני שהוא דוחה את הרעיון לחזור למלחמה נגד האחרים או נגד עצמו. ובכל זאת עליו לחלץ את הרסיסים מן הרכילויות שלו ז׳ובים חשף בפניו זה עתה בנוכחות רשל.

— הנישואים הקרובים של מיה עם הפורטוגלי… איזה עניין היה לו לספר לי על זה? שום עניין! — אבל אם אתן למחשבותיי להיסחף, אנחת בבוגדנות בערבות ה״דמיאניזם״ הבורלסקי ואביים תהלוכה ארוכה של מקוננות המסתתרות מתחת לשובל הארוך של הכלה הצעירה, מיה, וכך מקבלות מראה של רוחות רפאים המסמלות תקוות בלתי־אפשריות העפות עם טקס הנישואים.

מרחוק, מן ההרים הגבוהים, מקהלה וגנריאנית הייתה מכריזה שבניסיון לכבוש את האחת, פיתיתי את האחרת.

במיומנות השליך דמיאן את בדל הסיגריה לתוך חריץ אוורור של פתח ביוב, ובאותה תנועה השליך לתוכו גם את עקבות ההזיה הקצרה הזאת.

— הקלות שבה אני חולם בהקיץ על אהבה לא מפסיקה להפתיע אותי. בזמן שהוריי יצרו אותי הם כנראה היו בשליטתו של מורפיאוס!… אה! — כמה מגוחך אני מרגיש! אומרים שהלילה מביא עצה. האם לא השינה היא שמביאה אותה יותר? כך תכנן ללכת לישון מוקדם לאחר ארוחה קלה.

בין סדיניו הוא לא היה לבדו. נדודי השינה, שרועים לצדו, מביטים בו בלי למצמץ, סחפו אותו אל אפוסים מרובים.

***

החלומופת אינו יודע אם יגיע אל גבולות שחרורו. גבולות פרק הזמן כבר במרחק דקות בלבד. — הנוירונים מלובנים, המזוכיזם נהפך להכרחי בגלל מנת האדרנלין שהוא מספק, והוא מתהפך על הספה הספוגה בזיעה מעופשת אל זיכרונותיו האחרונים. — סוף צד א׳ של תקליט הג׳אז. לא יהיה צד ב׳. כמו הצד האפל של הירח, הוא ימלא את חשכותיו בדימויים קבורים הרועדים משמחה להתאבד בשובם אל פני השטח.

— לעזאזל! אי אפשר להירדם. והכי מטופש, אני יודע למה. מגרד לי לחדש קשר עם ניאל!

כועס על עצמו, הסובל מנדודי שינה קם ושתה לאט כוס מים קרים כדי להירגע. אחר כך ניגש אל הפסל שעליו עבד כדי להסיח את דעתו מן הסחרחורת שתפסה אותו.

ככל שליטף את הצורה שהתקרבה לפניה של מרילין, כך רצה, בחוסר נאמנות, שהקימורים שמישש, תיקן והחליק בידיו יהיו אלה של הסוהרת שלו — זו שכלאה אותו בזמן, בתוך רגש יחיד, מן הקשים והמבולגנים ביותר: אהבה!

מאוחר אחר הצהריים התעורר קהה מן הצפיפות הלא נוחה של הספה; הוא התכוון רק לקחת הפסקה מעבודת הלילה ונרדם מיד כשנשכב. מבולבל מן השעה, נשאר שרוע כמה דקות כדי לתכנן בעצלתיים את המשך יומו. ואז נזכר בחלום.

(ניאל נעשתה הגיבורה החדשה של הקומיקס שלו. הוא — חכם זקן. ״דיברנו זה עם זו בשפה חידתית. היא הקסימה אותי עד שצמחו לי כנפיים.״)

מופתע מן הרימייק הפואטי שהעניק לו תת־המודע, ומבלי לוותר על ניתוח סמלי, הכין לעצמו אחד ממשקאות האינסטנט האיומים שלו ושתה אותו בלגימה אחת. מאחר שלשאריות הקפה האלה הייתה עליו השפעה של סם פסיכוטרופי מחתרתי, הוא לגם גם כוס שנייה מן הרעל הנורא. הרעילות המפתיעה הזאת העלתה בו את הרעיון לסקרן את ניאל באמצעות מסר הרמטי.

— הערב, יפה שלי, אחליק וידוי מטורף לתוך קופסת העץ הזאת המחוברת לדלת שלך בכמה ברגים חלודים. — לא אכפת לי אם קרלוס ינסה ליירט את הפתק, כי שוליית הקוסם שמסתתר בתוכי מתענג על האפשרות לבלבל אותו. במיוחד אם קרלוס הגנב יחזור שיכור.

תוך שהוא מביט בטיפה האחרונה המתקררת בתחתית הספל ותוהה אם לבלוע אותה, הוא הוגה במבנה המילים כדי לפרוץ באופן מדויק, חלומי, אל המצודה של האויב.

— ראשית, להיות קצר! שנית, לקשור את ניאל ישירות לדמות. לאותה פיה בחלום שלי, לאותה אישה גיבורה בקומיקס שלי. ולבסוף, לחתום כך שרק היא תוכל ליצור את הקשר בין הקוד האזוטרי של שם העט לבין עצמי.

כדי לקבור את רעש העט המסמן את הנייר ואת נזיפות מצפונו החרוטות בו, שהזהירו אותו כי הוא עומד להישבר ולעבור על הבטחתו, הוא הכתיב לעצמו את המילים האלה כמלך עצל הממלמל איגרת רשמית לסופר מעט חירש…

(— ״הפיה נ׳ מסתתרת. האם גם שתיקתי נגזרת?

אני אוהב אותך. ספינקס!״)

במשך דקות ארוכות לא עזבו עיניו את ההצהרה החידתית. הוא קרא אותה, ושוב קרא, מאה פעמים. דמיאן אפילו ייחל להתמרת הדיו הכחול לזהב אלכימי או למטמורפוזה של המילים לשיקוי אפרודיזיאקי. ההערצה החריגה ליצירתיות שלו נמשכה עד שעה מאוחרת, עד אותו רגע שבו אנשים בוחרים בין מהדורת החדשות של סוף הערב לבין זיון מיושן כדי לסיים את היום.

מבלי לטרוח לשמור על שקט, הלך להניח את המשפט הסיבילי בקופסת פנדורה שבה כבר לא נשאר אלא התקווה — תיבת הדואר השחוקה מציפיותיו. גם כשסגר את הדלת וחזר אל חלומותיו לא נהג בזהירות; ההזיות שגלשו מחדרו מנעו ממנו להיות דיסקרטי. — הוא חלם בקול רם. — המתיקות המחשבתית הזאת, ברורה אך חיה כהד בהרים, נפסקה עם נקישת הבריח.

מיד חזרה הסצנה לפעולה בצליל צעדים מהירים וקצובים במדרגות החיצוניות. דמיאן, מתנשף ולבו הולם מתשוקה, חזר למציצנות התמימה אך המונעת שלו. הוא מיהר להסתתר כדי להתבונן בנחת בניאל שתחזור. — שמחה מלאה מרירות. — צללית מוזרה עצרה את נשימתו כאשר נטלה את מכתבו, ירדה בפתאומיות במדרגות ונעלמה מן החצר בבת אחת. באותה מהירות נפתחה דלת הכניסה של הברוייטים ונסגרה מיד, באותו קצב שליווה את המוזרות ברגע בהיגיון מאשש.

— ארור תהיה, מי שלא תהיה! שאג לעבר הבוזז שזה עתה גנב לנגד עיניו את הפתק המסתורי שנועד למוזה שלו.

הוא לא זז עוד, ואפילו אחז בווילונות שהגנו עליו מכל מבט כאילו רצה לקרוע אותם. ידיו השתחררו רק בכל פעם שתיאר לעצמו מחדש את חזותו של האדם העוין לרצונותיו.

— יש לו מראה אנדרוגיני, עטוף מכף רגל ועד ראש ועוטה מסכה; אי אפשר לזהות את מינו. כובע צמר משוך עד האוזניים, צעיף שמסתיר את שאר הפנים. המנוול או המנוולת היו עטופים במעיל כהה ועבה ונעלו מגפי חורף גדולים. של מישהו אחר. של אבא ברוייט. אלה שהוא נועל כשהוא מפשיר את הקרח מן המרפסות, מן הגזוזטראות ומן המדרכות; אלה שהוא נועל לעבודה.

אבל למה, אלוהים?… מי אצל הברוייטים חסר אנושיות עד כדי כך שהוא שונא אותי, מתערב בתוך סערתי ומבלבל אותי עוד יותר?

מרותך לתדהמתו ולזעם על שאינו יכול לתת שם לדחליל שבציוד החורפי, הוא נסגר בתוך עצמו ובז להיעדר ההתחשבות מצד שכניו מלמטה.

— האם הבית הארור הזה מאכלס רק צבועים מן הסוג הגרוע ביותר? אתם, מן הגיהינום שלמטה, אתם ששומעים את המסרים שלי, שהמוזיקה מרוממת ושאני שולח אל גן העדן שלי. האם העלבתי אתכם בשיגעון המסקרן שלי עד שהחלטתם שמועיל להגביל את חירותי?… שהווירוס של הרוע שמדביק אתכם יזיין את כולכם בתחת!

תוך מאמצים רבים להירגע הוא הביט ברצפה כאילו ביקש להציף את הקומה התחתונה בגליו.

— אל תפחדו, אני שפוי. אני מאוהב, זה הכול! אבל אתם צריכים להבין את החרדה שלי לנוכח העוולות שמכסים אותי בהן כאילו הייתי חרא!

כשהסיט את מבטו לכיוון ההפוך, מזועזע מן היירוט החדש של אחד ממסריו, דמיאן חזר לשקול את הטלפתיה שלו — על אף חוסר יעילותה — כדרך היחידה שניתן להעלות על הדעת כדי לפזר את הערפל הרגשי שגרם לו לגנוח.

— ניאל, אני אוהב אותך. פשוט, אני אוהב אותך!

כמו כאבים בלתי־נסבלים שחייבים להיפלט מן הקרביים, התסכול שחווה תפס אותו בגרון, ובקול שגרם לחתולתו להצטמרר ולקירות לרעוד הוא צעק בכל כוחו.

— Ungerechtigkeit!

המילה הגרמנית הזאת, שפירושה ״אי־צדק״, הוטחה כחילול קודש והדהדה בתוך ההשמצות המתפתלות של השכונה. דמעותיו לא איחרו להודיע על נוכחותן לדממה, שהתייפחה בדרכה כאילו ביקשה לנחם חבר.

דמיאן, שקרס על רגליו, קינא בנוחות מיטתו ושאף לרכך בה את קשיות הרדיפה הפתאומית הזאת.

באמצע הלילה בערך הוא צף מתוך שינה סוערת, קצרה ובקושי משקמת. הוא ויתר על מנת הקפאין וניגש אל הפסל שבבנייה. הוא הרגיש מבודד יותר מאי־פעם בבית הזה, שנראה כמו בית משוגעים; דחוק כסנדוויץ׳ בין הלחם העובש שנהפכו להיות הברוייטים לבין רקיק הקודש המקודש שתמיד הייתה אהובתו. לכן פנה אל ההעתק הלא־גמור של מי שכבר איננה, המוזה התורנית שלו, מרילין, כדי להתוודות בפניה.

— את באמת היחידה שמבינה אותי, מיס מונרו. גם חיי האהבה שלך נשברו בסערות. ובכל זאת… אני חושב שחיי האהבה שלי כנראה לעולם לא יראו אור. את יודעת מה נאלצתי לסבול אתמול…!? אמרי לי, למה הם משתמשים במלקחיים של הקלון כדי להפיל כל חלקיק של תקווה שלי להגיע אל היריבה שלך?

מה הטעם! בדיוק כמו אלוהים, גם את לא עונה לי. אני חושש שלוציפר עוד ייצא החזק מכולם! כל הבעיות האלה בעולם… כל הרוע הזה בעולם שלי.

בעודו ממשיך לרטון על אירועי היום הקודם, האמן חרץ בכלי פיסול את תנועת שיערה של אפרודיטה האמריקאית. הוא היה מרשה לעצמו לשמוע ג׳אז חרישי אלמלא הלילה היה קרוב כל כך לבוקר. לכן הכריח את עצמו למדוד את מרווחי המרחב־זמן בין הדממה המגונה של הבית לבין חריקותיו. בין האחרונות, הנתונות לתנודות הרוח, השתלבו צלילים אחרים, סדירים יותר. למרות מאמצי ריכוז שהלכו ונעשו קשים, הוא המשיך לחרוט את השיער בפלסטלינה.

הרעשים המובחנים האלה תרגמו התרגשות מטרידה. בתחילה קלים ועדינים, מרוחקים בקצבם, הם האיצו, וכך אפשרו לו לזהות את מקורם: החשיפה הדיסקרטית של התעלסויותיה של ניאל עם בן זוג, שחיפוש אחר זהותו רק היה מעצים את סערתו.

מוסח עוד יותר מן התשוקה להיות בעצמו בתוך החום הלח, בתוך הרכות שאין לה תחליף של אותו כלי קיבול אלוהי, בתוך גומחת הלילה, החליט דמיאן להעביר את פסלו לחדרו הבודד. השינה באה, מצדה, להצטרף אליו בזמן שניסה לשווא לנתח את שגיאות היצירה שנגרמו מן הקרשנדו הקולי הארוטי של ניאל.

Träumen! … Dreaming! … לחלום! …

(״אני חיה עורגת המתכלה בניסיון לשאת את הגניחות המתוקות האלה. ניאל באורגזמה היא 'המנון לשמחה'. — בלהט אני מנסה למחוק, לשרבט באגרסיביות מעל דקות העונג המופקר הזה. ואז ניאל, גולשת על רגליה בקימורים המטריפים עטופות בגרבי ניילון שחורים, מתחנכת אצל אקדמאי שבונה בתבונה את העניין שהיא רוחשת לו — דמות מפוארת שכמותו — תוך שהוא מלטש בסאטירות יעילות את הבסיס של שלומיאליותיי הבלתי־נשכחות.״)

המשך »