פרק י״ז

לאחר עונות נוספות של ייסורים בלי מוזתו, שבהן הוליך את בישון שולל אפילו בתוך עינוגים שבמחשבתו העניק רק לניאל; לאחר חודשים של משגלים מדומים בנוסח גינסבורג, של להט מזויף המנוקד ב־« Je t’aime… moi non plus » אמיתי, שבמהלכם האישה שאת גופה חיבק לא הלקתה את עצמה על כך שבגדה בו לעיתים קרובות — הגיע קיץ נוסף. — הגיע יום שטוף שמש וחמים בנעימות. — הגיע אחר צהריים רגיל, וברוח מהורהרת הוא הביט החוצה, שוב ושוב, שמאלה…

כמו אותם ברומטרים משעשעים שבהם גמד יוצא מבקתה קטנה לקראת טפטוף וקופא במקומו עם בוא הסערה, קיווה דמיאן שמן היציאה הנגדית תופיע אישה טובת מזג שתבשר לו על מזג אוויר יפה. המנגנון התקלקל. המוזה לא הייתה שם. ובכל זאת השמש הייתה נהדרת.

מכונית נעצרה שם, מול פתח החצר שעדיין לא איבד את מסתוריותו. הדגם: סטיישן. צבע ומותג המכונית… מוטב לשכוח, מפני שבהקשר הזה הם ראויים פחות לאזכור מן הנוסעים שיצאו ממנה.

ניאל? … ! לא, היא לא הייתה בקבוצה. גם מיה, קרלוס, ברוס והאחרים לא. זרים. פנים בלתי־מוכרות.

פנים חדשות, שדמיון התווים ביניהן לבין ניאל רמז על קרבת דם. מראה משפחתי שאישר זאת בלי ספק. מן הקומה השלישית נשלחו לעברם ברכות, והם השיבו בחיוכים דומים ומרמזים כל כך, עד שאישרו מחדש את השתייכותם הברורה לאותה משפחה.

שמחה נוצצת שיבצה את כולם בחיפזון שלהם להגיע אל האהובה למעלה. לדמיאן, ששמח לא פחות לנוכח המאורע, לא הייתה תמונה רהוטה יותר לתיאור תגובותיהם מזו של סרטים אילמים, שבהם השחקנים מתרגמים אושר קטן למצמוצים עצבניים בעיניים המוצלות בריסים ארוכים מדי. בדומה לרצפים הישנים האלה, הוא כבר יכול היה לשוחח רק עם ההשתקפויות שלהם; השחקנים עצמם כבר נעלמו מן הבמה.

מי היו? … הנהג, בעל חזות רבת־הוד ומבט רך שנדיבות נסוכה בו: בבירור אביה של מוזתו. הוא הקרין אותה כריזמה השופעת חכמות קטנות שנרכשו עם השנים כמו אותה זקנה בעלת שיער לבן ארוך, אסוף לתסרוקת גבוהה דמוית כובע — סבתה של ניאל. החולם העניק ל״סבתוש״ שלו, כפי שאהב לכנותה, אותה תבונה ומעשיות הקרובה לזו של נכדתה. הצאצאים שהתלוו אליהם, נרגשים יותר ולהוטים למתוח את רגליהם, הגיעו מהר מדי אל החצר האחורית של בית ברוייט מכדי שדמיאן יספיק לזכור את מספרם או את מראם; הוא זכר רק את התלהבותם.

החולם לא המתין עד שהאישה שאליה הגיעו תצביע עליו באצבע, בין אם הייתה זו מיה ובין אם ניאל. הוא ברח מן האיום שאחת מהן תציג אותו כמפר סדר. הרעיון שיזהו אותו כאדם המונע מאחרים לחיות בשקט הרגיז אותו. האפשרות להתמודד עם כך הכבידה עליו, במיוחד מפני שידע שאסור לו לאהוב אותם — את האנשים האלה שלא ראה עוד לעולם.

מאחר שסלד יותר ויותר מן השחרורים שהמריחואנה העניקה לו, הרשה לעצמו, תחת גל של רגשות עזים, לפנות אל מפלט חדש. חוקי, דיסקרטי ויעיל יותר מן הסם, היה החפץ הזה קופסה עצומה של הזיות ותענוגות… הפסנתר. כמו בתקופות הדכדוך הקודמות, הוא ניגן בו במשך שעות בלי לדעת לנגן. אצבעותיו הקישו על הקלידים הלבנים, מערבבות את הדחקותיו ואת סערותיו עם צלילים מזויפים — לפעמים בכוונה — כדי לפתוח את האבזמים שחנקו את עצבותו.

לאחר שנרגע מעט בעזרת תחבולה של תווים דיסוננטיים, שכל אחד מהם נמשך אחד חלקי שלושים ושתיים מתו שלם, עמד ללטש את תועלתה של ההופעה המתקנת באנחת הקלה, כאשר, כקונטרפונקט, צלצל הטלפון.

— הלו!

— דמיאן! זאת בישון. לא אדבר הרבה, זה ש… אה! רק רציתי להגיד שהערב אני יוצאת עם… חברה שלי. אז לא נוכל להיפגש. זה לא מפריע לך? …

— להפ… הממ! לא. תיהנו. ביי!

הוא הניח לאט את השפופרת ופלט הערה שאינה במקומה: «ככה אפילו יותר טוב!» מרוענן מן השחרור המוזיקלי, ובעודו משפשף את צדי צווארו ואת עורפו ומסובב את ראשו כאילו היה בתרגיל חימום, התכונן למשמרת ארוכה שמאלה… חופשי מאחיזתה של המיניות הראוותנית שלו.

יושב על מפתן הדלת בנוחות של כרית ישנה, מרפקיו נשענים על ברכיו המורמות, הניח לזרועותיו לתמוך בראשו, כאילו הכריח את עצמו להסתגל לתנוחה אחת בלבד, למשיק היחיד המותר.

הערה ראשונה: המכונית נסעה. האכזבה הייתה רודפת אותו זמן רב יותר אלמלא ניחם את עצמו בטענה שאינו חש שום חשק להתחרות בגאווה מול אביה של מוזתו או לערער את ניסיונה של סבתוש בפיתוי של נויראסתני שהתעורר זמנית. הוא היה רוצה להיות שמשון או גוליית, אפילו לואי סיר או האלק הוגאן, כדי להוציא לבדו את הפסנתר אל המדרכה… ולנגן בין מילה למילה כדי לחדש את כוחותיו. אבל המציאות הכריחה אותו להתקפל.

הרחוב נראה לו שומם מן הרגיל. אור היום, שנדחק בלי משים בידי צל הבתים הצמודים, הלך ונחלש במהירות.

כבר בסביבות שמונה וחצי בערב העריך דמיאן שהשלווה הרגילה הופרעה רק בידי שבע מכוניות לשעה, ממוצע של ארבעה זרים שהלכו במהירות מחשש לתקיפה, שלושה שכנים מכובדים ושתי רכילאיות או שלוש — תמיד אותן נשים — שסימנו את סיבוביהן באותן השמצות, רק מעט משופצות.

את כל המרכיבים המרעישים האלה דמיאן מנה כמו בסקר דעת קהל, כשם שהמשיך למנות את בדלי הסיגריות שהעיף בקצה אצבע. עיניו נותרו נעוצות באותו כיוון, ובאותה רוח חישב ושקל את הסיכויים השונים לשובה של הסטיישן, שאולי תחנה שוב מול ביתו.

לאחר זמן רב שבו נשאר מקובע לאותה נקודה באופק, החל לחוש עוויתות קלות בבסיס העורף, בעוד ערפל אופטי שנגרם מעייפות המבט שיבש שוב ושוב את חדות ראייתו.

כדי לכוון מחדש את ראייתו ולהחזיר את הפוקוס, שפשף בעדינות את עפעפיו וסרק את סביבתו בחיפוש אחר כתם צבע בוהק. תחילה השתפרה חדות הראייה כאשר כיוון את מבטו אל אופניו בצבעים פלואורסצנטיים — נועזים לזמנם — שלהם העניק את הכינוי הבולט לא פחות ״קשת בענן״. אחר כך נשא את עיניו אל ציור קיר חיצוני גדול שהתיימר להיות פרסקו היסטורי. המריחה הקולוסלית הזאת דגדגה את גאוותו: היא הייתה השריד האחרון להמצאותיו כמארגן חגיגת השכונה.

לבסוף, בחיפוש אחר הכיוון האחרון של מבטו, נעצר על גוון בוהק בנוף. אישה הרה, לבושה בשמלת היריון אדומה, הופיעה בקצה הרחוב. — אדום! צבע האיסור, האזהרה. — שני! הטון של האהבה.

מסנוור! כמו החיבה הברורה של אותה אם לילד שנשאה. כן, אדום שני! צבע השמלה שכיסתה את הבטן הנפלאה והגדולה חשף בקלות את הריונה המעורר קנאה של ניאל, שהאיצה את צעדיה מפני שעדיין פחדה ממעשיו הבלתי־צפויים של שכנה לשעבר. היא, שנתפסה בתוך לידה מחודשת יוצאת דופן… באה גם היא לבקר את אחותה.

לב אחד — ואולי אף יותר מאחד — נמלט. לב אחר ביקש לזעוק. אבל לא הפה ולא הגרון נענו לרגש.

לא היה אכפת לו לאיזה זכר, שכעת זכה בכבוד שבקרביה של ניאל, שייכת האבהות הזאת. הוא, דמיאן, בתוך אשליותיו, השתנה לארכאנגל, לרוח שפויה…, וניכס לעצמו את היומרה שהוא מקורו של הילד בשיתוף פעולה של היפה־מכולן, כאילו היא עצמה ביקשה אתו קרבה מיסטית. החולם העתיק בלי משים את הסאגה המייסרת של ילדותו.

הוא היה מכסה את ניאל במילות אהבה, מרומם אותה בחנופה ומלטף במילים את היופי המלכותי של הבטן המלאה הבטחות…; אבל הופעתו של סימן, של קריאה לחיים, אפילו כמעט בלתי־מורגשת, הייתה מכבה לעד את שעבודו לפיה הזאת למראית עין, לניאל שבתוך נפשו. זו שהכתיר באגדות הקדושות של חלומותיו, זו ששמר עליה בקנאות בתוכו כמו קוסם קמצן על זהבו האלכימי.

«דפוק!» צרח בעודו יושב, זרועותיו משולבות, מטלטל את גופו לעיתים קרובות בתנועות חדות כדי להצדיק את עצם נוכחותו הגופנית. כאוטומט מקולקל שקושר בתוכו נשמה שנגנבה מאדם, גילם היסוס, פחד מרגשות, אימה מן האמת והזוועה שבאי־היכולת לבחור עוד בין אהבתו לניאל לבין הביטחון הפנטזמגורי שכפה עליו מנגנון הפיצוי.

דמיאן בילה שעות בסבל מצלילי הצחוק שהרוח נשאה, מקריאות השמחה שהמרחק בקושי השתיק, מן האושר הקטן שממנו הודר ואשר קרן מן הקומה העליונה של בית ברוייט. הוא כלא בתוכו גלים מחזקים שנפלטו מן הקול ההוא, שספג אותו, כילה אותו והקפיא אותו. כשהרוח השתיקה את הקול, הוא חיטט בתוכו והתחקה אחר תנודות דומות שצרו על נשמתו. אחר כך קירב אותן זו לזו עד שהסתחרר מצמרמורות.

מן ההשוואה אל העימות, ככל שחוסר סבלנותו גבר, שכרון הקול בעל השפעות האופיום נשפך אל צמא אחר. — עיניה של ניאל. — התאווה הזאת הטתה אותו אל החלומות… כמו סהרורי.

— היי דמיאן! אתה נראה אבוד! ירה ברוס בצחוק ציני.

— ממ…? אה! היי ברוס, לאן אתה הולך ככה?

— הראש שלך בסדר? … מה זאת אומרת לאן אני הולך? … יותר נכון, לאן אתה הולך? … אתה לא קולט שאתה מול הבית שלנו? …

— … מול הבית שלכם…? החולם לא ידע מה לומר. הקול גרר אותו, פרש והמשיל את הצורך הקנאי הזה עד מתחת לחלונות הקומה השלישית. שירת סירנה משכה אותו כמו שהירח מושך את האוקיינוסים.

גם לאחר שנלכד בפיתיון של חלומו, הוא התעשת והעמיד פנים שהכול רגיל, למרות אובדן הצלילות.

— … ומה אתה עושה, ברוס?

— לא הרבה. רואה טלוויזיה… אה, נזכרתי! … ראיתי את ניאל שלך עולה אל מיה. ידעת שהיא בהריון? … אפשר לומר שאהבת אותה, הזונה הזאת!

— ברוס!

— או! סליחה, מר דמיאן. אולי אתה עדיין אוהב אותה, אפילו עם בטן ענקית! המשיך הצעיר, מתוך כוונה להקניט אותו כדי להעביר את הזמן.

הוא ניסה לרסן את כעסו בלי להראות לברוס הצעיר שפגע לו בלב. אחר כך ענה בקול דק וחלש ובשלווה שהייתה מבלבלת אפילו אותו עצמו אילו, בדרך פלא, היה מסוגל להתבונן בעצמו מבחוץ.

— בחייך, אתה באמת חושב שאני עדיין אוהב אותה אחרי כל הזמן הזה? בטח כבר מצאה בעל. היא יפה מדי בשביל לחיות לבד. היא מקסימה בהריון, לא?

— בה! אני…! — תגיד, עוד מעט משדרים שוב סרט קונג־פו ישן עם ברוס לי, האליל שלי. בא לך לראות?

— לא. אבל לך! שב מול המסך ו… אם זה לא מפריע לך יותר מדי, אני אשאר כאן לקחת קצת אוויר. בסדר? …

— אין בעיה. המדרכה שייכת לכולם! מלמל ברוס, מאוכזב שלא הצליח לגייס חובב חדש של אמנויות הלחימה.

בזמן ש״קראטה קיד״ התפעל מן האלימות הטייוואנית ומן הדיבוב שאינו מסונכרן, דמיאן טחן הכול ולא כלום בקול מונוטוני, בלי הפסקה. לא העוצמה ולא הקצב הסיחו את דעת הצופה; הדברים כלל לא הופנו אליו. בשטף הרצוף והחדגוני שלו התנהג החולם כאילו הוא כורה משקעים אתריים של מצבי נפש. בדרך כלשהי העז לקוות לקבל תשובה ברחמנות עיניה של מוזתו, באמצעות בריחת המילים העיקשת והתפלה שלו.

— אני אדקלם כל הלילה אם צריך! גם אם יחטיפו לי עציץ מהחלון, מלמל בחצי קול, בלי שאיש יבחין, בתוך האידיאליזציה של השליליות שלו.

אירוניה של הגורל: הוא שאף לרגע אוויר כדי לצלל מעט את בליל הדיבור שלו ולהשמיעו בקול גבוה יותר.

— … !

למעלה — דממה מוחלטת ופתאומית. אף שהערב כבר התפורר אל תוך הלילה והירח לא הופיע, באופן מוזר ים של שלווה עגן לצד הדקלום שנקטע.

ניאל הופיעה אז בצללית הריונית מעוררת קנאה, חוסמת את האור שזלג מעבר לחלון הפתוח. — היא לא זזה עוד. — ואז השמיעה את הקריאה המקודדת שרק דמיאן ידע לתרגם, את הקריאה שנפשו צברה את ציפייתה במשך אלפי שנים מדומיינות.

— Ba. Ba. Bi. Bo. Bi, זמזמה בסולם סול, מניחה לציפיותיה לרחף בשקט מפתה בעל גוון של אזעקה.

הוא קפא. אילם, המום, לא הפיק עוד דבר — לא דבר תפל, ולא, למרבה הצער, דבר מציל או בעל תכלית. שטף הדיבור נקטע. כלום. הוא באמת האמין שהוא חולם. «אשליות! שוב אשליות!» אמר לעצמו, בלי לחזור לפטפטתו, בתקווה שהאקוסמיה הנעימה והמופלאה הזאת תחזור על עצמה.

עדיין מחכה לתשובה שאינה מגיעה, מתוסכלת ופגועה בגאוותה מול מיה ואורחים אחרים, ניאל נראתה משוכנעת שדמיאן הניח לה להמתין לשווא ואף עשה ממנה צחוק — מתוך רשלנות מייאשת, מטיפשות או מנקמה.

— אז תעוף מפה! … הסתלק! הכריזה ניאל בסמכות מלכותית, וגזרה גלות על נתין שכבר הוגלה. — התריסים נסגרו באלימות על רוגזה המובן והעז, שאנשיה התקשו לרסן. בקומת הקרקע, הרוגז התנצל בדמעות בלתי־נראות.

— מה לעזאזל נכנס בהם? … — דמיאן?! — הוא הלך! — טאבארנאק, איזה משעמם הוא מאז שהוא כבר לא לוקח סמים איתנו, רטן ברוס בלי לאבד עניין במתח, וחזר לצלול אל הסרט.

דמיאן? … — הוא חצה את המסדרון האפור לעבר אותה אישה חזקה כדי לבקש סליחה וליילל לרגליה. זעמה הברוטלי והאירוני של מוזתו חיבר אותו מחדש למציאות.

צללים מרושעים שהתגנבו אליו מכל עבר לא הצליחו לגעת בו. הוא התקדם בנחישות שאין לעצרה, חש רק את האושר שבראיית ניאל שוב: «אושר שאין לומר. עונג אלוהי. שמחה טהורה. שלווה גן־עדנית — סוף סוף שלי!» החצר נפתחה לפניו, רחבה וחופשית: «הנה אני, Hard Headed Woman, מוזת כל המוזות שלי, השראה פייתית, אנרגיה מבורכת. אישה אנושית ורכה.» מסלול צעדיו ליטף את מסלול צעדיה של ניאל; מסלול חזרותיו — את מסלול בריחותיה. כל פסיעה הדגישה את הציפייה לשכרון שמעולם לא חי: «כן, אהיה חבר. כן, אהיה איש סוד. כן, אם תוכלי ואם תרצי, אהיה מאהב, בעל, אב לילד המתפתח ברחמך.»

החולם נעדר לרגע מן השירה הזאת, מרווח זעיר בזמן־מרחב שבו בדק את יתרונותיו ואת מגבלותיו.

— אם אמתח את הריק הזה בזמן, אולי אמצא את הכוח הדרוש כדי להגליד את פצעיי; להקריב את הלא־ישות הכלואה בי למען האישה החיה ששבה. מתוך אינטואיציה, האם עליי להמציא או לחשוף? … אדע לקבוע את מידת הדיוק של דבריי, שבהם אהפנט את מוזתי בעזרת הרגישויות המשותפות לנו.

לסגת! לדחות! לאחוז! — «לא! אתה לא תלך!» השליכו מן החשכה הרוחות המרושעות שהשיגו אותו לבסוף — רוחות סבלו ומשבריו. גרם המדרגות נראה מתעוות ומסרב לו. רגליו קפאו כאילו נלכדו במלט מהיר־התייבשות. אי־אפשר לעלות. דמיאן נחנק וקרס לפתע תחת הספקות.

— … ומה אם היא רוצה ללעוג לי, להסיח את דעתה מן המשימה? איזה פראייר אהיה! — לסגת לפני שאעשה מעצמי צחוק! — לא אוכל לשאת שוב את הצחוק המר שלהם. איך אגיב? … האם מותר לי להסתכן בקריסה, להיאבק ולזעזע את ניאל ואת החיים התמימים שבתוכה? — אם אתרחק עכשיו, היא תגיד עליי: «בלתי־נכנע!» ואחר כך תודה בתכונה הזאת שטבעה בתוך שנאתה!

בלי קול ובלי חלומות חזר לביתו כדי לנסות לשבור את השרשרת החדשה שקשרה אותו מבפנים, ולפרוק את עצמו על הפסנתר שלו — מקלדת נעולה — שאותה ביקש אילמת מכל רגש נוסף.

***

החלומופת מתקרב לפרידתו מן האין. אבל הוא יחרוץ לו לשון רק אחרי הרצפים האחרונים הנגררים מאחור. משאלה אחת: להציץ בדמיון החופשי מכל כבל. חולם נצחי לעולם לא יהפוך לריאליסט קשיח וצמוד־קרקע. הוא יודע זאת. עוד כמה זיכרונות אחרונים לכייס — כאלה שלא יגמרו אותו. הסיבוב האחרון. גונג מכריז על הספרינט האחרון.

בישון לא שבה לראות את דמיאן אלא שבועיים אחרי היציאה המאולתרת הזאת עם חברתה… כל אחד מהם התענג על אשמתו, ואף אחד לא שאל על שעשועיו של האחר בימים ובחודשים חסרי העניין שבאו לאחר מכן.

דמיאן גרר את חייו ונתן לחלומותיו לחצות את לבו המדברי, שבו רק נווה מדבר אחד קירר אותו. שם שתה מי חלום בצל דקלים של אשליות. צמח בלתי־נראה, שבדרך כלל מזיק לשדות החיטה המוארים הצומחים סביב המקלט הזה, גדל ליד מעיין צלול. בדמיונו תפס אותו דמיאן כבלתי־מזיק: «Lychnis githago», מעוטר בפרחים סגולים ובזרעים הבוערים ברעלם שלהם, ושמו העממי בצרפתית «nielle» — ניאל. בנשמתו, נטולת מרירות או ארס, ואפילו מחוצה לה, הוא הפיץ בושם מהפנט שבישם את יומיום חייו.

צמח אחר, תשוקה אחרת. עם עלי דבקון ביד נסע אל בישון לבלות אצלה את ליל חג המולד ולהעמיד מחדש את השור הקטן והחמור הגדול. הפנטזיות שעל מצע הקש לא הסיחו אותו ממחשבותיו על ליזיאן, והוא גם הבין שלמילן, שאירחה אותה, מגיע חלקה באושר.

הוא נשף בעוצמה ובקסם גדולים יותר בחצוצרת חלומותיו, כמו מלאך מן ההרים, וקיווה שברכותיו יגיעו עד ללב האומללים ביותר: העניים, החולים, המקופחים, המבודדים; אלה שלא שמו עליו, למשל בני ברוייט שאירחו קבלת־פנים, והדייר החדש בסטודיו, שאותו כלל לא הכיר; או אלה שבגדו בו או שנאו אותו — המנצחים: לו, קרלוס, ג׳ונתן ומיה.

הוא שלח ברכות גם לכל אותם זרים שנהנו מנדיבותה החושנית של ניאל. אלה שכדי להיכנס לתחומה… חצו ללא פחד את המנהרה ההיא. כמו דלת פתוחה לרווחה אל חברויות יוצאות דופן, המסדרון הנראה מן הרחוב דמה לציור המתאר תמיד אותו נוף קודר: מחסנים ישנים, אפורים ומתוקנים בטלאים, שמעליהם מבצבצות צמרות עצים צעירים הגדלים במגרשים הסמוכים לפי חילופי העונות.

בתוך המסגרת הזאת, שבה השלג איחד את הבד, הופיעה צללית גבוהה: ניאל, שנעצרה לפתע והצמידה את תינוקה החדש לחזה כדי להגן עליו, מפחד מתגובותיו של החולם. היא פחדה מן החיה הנושאת זעם.

הוא המשיך בדרכו, סלחן, משתוקק ורך, וקיבע לעד בזיכרונו את שני היצורים.

— ניאל, אני אוהב אותך! אני אוהב את הילד הזה שאת אוסרת עליי להכיר לעולם. — אל תפחדי. לא אפגע בכם ולא אתקרב אליכם עוד כל ימי. — מיטב איחוליי! … מלוא כבודי ואהבתי לך, מלכתי, מוזתי!

החלומופת מציין בדמעה, רעננה כטל, את הפגישה הרחוקה והאחרונה הזאת, שבישרה על תקופת ריק אינסופית, הנמשכת עד היום, בלי לראות שוב את ניאל. למעשה, מבחינתו זה עדיין המעורפל ביותר, בשל ערכו האפסי של האפס. — שוב ושוב בפנטזיותיו ובחלומותיו הוא חי על אי דמיונו, ומעצים שם כאב ועצב. התרופה היחידה, שגם האצילה אותו: להתעלס עם בדידותו.

***

דמיאן ניתק את יחסיו עם בישון בשנה שלאחר מכן. היא, עקשנית, המשיכה להטריד אותו ללא הרף. הסיבה: להיזרק בידי גבר נמוך־קומה ומבריק…, אינטלקטואל ואמן בגודל כיס, גרע מזוהרה כוואמפ והחוויר את יוקרתה האישית בעיני חברותיה האנדרוגיניות.

אלמלא התערבותה של אמו, שאותה אירח בזמן שראש המשפחה אושפז לטיפולי כימותרפיה; ואלמלא התנגשות צורבת בין שתי הנשים — קרב אילים! — הוא היה ממשיך להתבשל בתוך קרניו כבעל נבגד. בלי זה, הפחדן עוד היה שואל את עצמו אם יש בו אומץ, ולעולם לא היה שם לב שנקודת הציון האחרונה שהובילה אל מוזתו עומדת להיעלם מן הסביבה.

מיה, האחות היחידה של ניאל שהכיר, העלתה בדמיונו מד־זווית כאשר ניצל את הופעתה הראוותנית, כאשר יכול היה להתענג על קסמיה עד שיתעלף מהם. הוא ניכס לעצמו, כבחטיפת אינטימיות, את הדמיון שלה למוזתו עד שליקק את חלומותיו. הוא אף הגיע לנירוונה כשהקיף בעיניו הנידונות את ישבנה של השדה היפה. וגם היא עמדה להחליף גיהינום.

אולם מיה לא עזבה את ביתה בלי לקטוף מן הדואר סימן חיים אחרון. מכתב מדמיאן, שבו פירש את המניעים שלדעתו עוררו את המזימות נגדו, ובה בעת ביטא את מבוכתו ואת הסכמתו למעשים המרדניים והמגוננים שנעשו למען ניאל. הוא אפילו תיבל אותו בפרטים נמרצים על הנבזויות הגרועות ביותר, בטוח שידהים אותה. — ולבסוף חתם את הפרידה בחזרה כמעט חגיגית: אהבתו לניאל.

הווידוי היה זוכה להדרן אילו צירף אליו קלטת קצרה, שהייתה ממגנטת את המאזינה־המוזה באמצעות «Ba. Ba. Bi. Bo. Bi.» מטלטל — נגינת פסנתר ללא שירה.

***

מכת רוח פתאומית פותחת את הדלת האחורית. כאילו שופט אאולי, הפותח מעטפה חתומה, חושף את תוצאות הדיון הארוך: «… והמנצח הוא…? … החולם הקטן! עדיין חלש מכדי לזוז, מר דמיאן, חלומופת לשעבר, יבוא לקבל את הגביע במקומו.»

הכיבוש מחדש הסתיים בניצחון. הכול נזכר מחדש, כמעט נחווה מחדש, בלי לשרוף את מוחו ובלי להשתמש באקדח שכבר היה טעון, עטוף במגבת ונישא באותה מזוודה ישנה שבה שכב לצד היומן והתצלום… למקרה של כישלון צורב.

מיותר! דמיאן, החולם הקטן שהבריא, מתעורר שוב לחיים. יכולת החלימה המבוהלת שלו כבר מתייצבת. החלמה מהירה? … סופית? הוא חושד שכן. הוא מריח את חירות נשמתו, אופוריה בלבו. בחיפוש הפנימי השתחרר מעבדותה של מוזה בלתי־נראית. אבל יותר מזה! לעולם לא עוד אותם רעיונות אובדניים שניתזו מקיצים שהחשיך הפטליזם, בזמן שהנציח את בכיו הראשון. — נגמר! הסתיימו שבועות יולי ואוגוסט, אותם מסדרונות זמן שתקרתם משובצת באינספור חרבות דמוקלס, אותן תקופות שכינה אזורי הנוסטלגיה שלו. — נעלמו! רגעי המרד נגד עצמו, שבהם האשים את עצמו שעזב את המקום כשהתקיים מתחת לצעדיה של ניאל. אחרי הכול, האם לא הייתה אז קרובה יותר?

הוא ריחם על עצמו בשל מחסורו ב״דמיאניות״. הוא התאבל על מה שלא נעשה, על חמישים הצעדים שמעולם לא צעד. אותו ניסיון ראשון שהיה מוביל אותו לקומה השלישית, מעבר לשלוש־עשרה מדרגות ממולכדות בחרדות; אותו מרחק בעל אופי אינסופי, שאפשר היה לעבור אפילו עירום ועל ברכיו, פרח ביד.

לאחר שתיקן את מצפונו, צינן בפרידה את החולם המגלומני ואת המאהב המטורף שבתוכו, ובגירוי אחרון קרא תיגר על תת־המודע המורגל במוזה.

— ניאל, היכן שלא תהיי, שמעי אותי! … לשכוח? … לא מכיר! אבל אחרי כל סיכום הזיכרונות הזה, מעתה אזיל רק דמעות של אבק; וההתאבדות שאיימה עליי השמידה את עצמה ברעתה שלה, כמו טייס קמיקזה שעושה לעצמו חראקירי בתוך תא הטייס.

ניסיתי לגזול את הזמן ולהרדים אותו בין שתי פיקו־שניות בתוך חלום. זוועה! התברר שהוא סובל מנדודי שינה יותר ממני. חקרתי את המרחב שהפריד בינינו וניסיתי לשנות את גמישותו. המרחק היה עמיד מדי; במקום להיקרע, הוא הרחיק אותנו זה מזו לעד. הרצון שלי היה עצום, הכוחות שלי זעירים.

כל כך השתוקקתי אלייך, מוזה רפאית, עד שהאקטופלזמה שלך חנקה את נשמתי. לרכך את סירובך באמצעות אחיזה אונאניסטית בתצלום שלך רק אפשר לי להמתין. יותר מדי?

למות פירושו לעיתים קרובות לסיים לחיות כפי שנאבקנו או התגוננו. המוות הוא שיעור החיים האחרון והאמיץ ביותר שאפשר להציע לאחרים — לאלה שיתגעגעו אלינו כמו לאלה שאנחנו מעצבנים עד מוות. לכן אחכה לליל הקבר כפי שחיכיתי לך: בהשלמה. אכנע לגאולתה של המיתה כאשר תופיע. היא — אני יודע — תבוא לאהוב אותי.

גוזלים כחושים מצייצים מפחד בתוך סיוטיהם. מתוך אינסטינקט הם פוחדים, כי כשיתעוררו ידחפו אותם מן הקן. — הם יעופו או ימותו.

בריא ושלם לאחר שחצה את חשכותיו, דמיאן יכול לקטוע את כנפיו, שכעת נעשו מיותרות ומכבידות, ולגלות אופקים חדשים. אבל לאחר שניקה וטיהר את רוחו ואחר כך זיכך את זיכרונו, הוא מותש וחיוור; הוא חש נימול ובית החזה שלו נדמה כמתכווץ. למרות הכול הוא זקוק לאוויר צח, הוא — האדם החדש.

המשך »