פרק ח׳

מתגנב, לרגע, פיתוי שטני. לעורר סימנים של התפוררות נפשית. לשמוע, ולו מילה אחת מן המוזה שלו. לראות שוב את אהבתו, אפילו בשקיפות, כאור ספקטרלי.

להשתגע או לחזור משם משוגע? מצב ההתפוררות הנפשית הזה אינו משנה לו, יהיו תוצאותיו אשר יהיו. שני צעדים מן הלילה הנצחי — כך לפחות הוא מקווה — הוא סבור שרק הגיהינום עוד מסוגל לחלץ אותו מן העינוי הפסיכולוגי שלו. בחוץ, אותו ״סדר־כזב״ שהוא העיר מטריד אותו עוד יותר. תאונות, פשעים ותסכולים מגבירים את המהלך המבולבל של תמונות מזמן אחר, הרודפות זו את זו, מאיצות ומטרידות אותו בששון. קביו — היומן, התמונה ואפילו הפיצול — נפסלים מעצמם. חוסר התועלת של האביזרים האלה ברור: הוא לכוד בגלגלי המנגנון.

— אבל מה ניאל עושה, לעזאזל?… שלושה שבועות מבוזבזים בהמתנה אפילו להצצה קצרה בעבודה שלה! — היא משאירה אותי להתייבש, להיאכל בציפייה לתוצאה. לא ודאית. האם היא מנסה לבודד אותי? ולכל הרוחות!… המשחק הפרובוקטיבי יהיה הדדי!

אני אנופף באיום לקחת בחזרה את המסמך המצולם. אז אולי היא תתאמץ לעבוד עליו?… האולטימטום הזה יחייב אותה לראות אותי בתדירות גבוהה יותר. בוודאי.

ברגע שנראה לו מתאים, דמיאן, עצבני, יצא מביתו וצלצל בקומה השלישית, הכול בתוך שניות. ישיר וללא דיפלומטיה, הוא פנה אל ניאל בתוך פרק זמן קצר אף יותר. דריכותו הקדחתנית הפכה אותו לעוקצני.

— שלום! באתי לקחת בחזרה את המסמך שלי. את מתעכבת יותר מדי. הקצב שלך מאט את התפוקה שלי. אני מסיים את שיתוף הפעולה איתך.

ניאל, כנראה מבוהלת מעט מהתנהגותו הכמעט תוקפנית של דמיאן, לא התגוננה. אפילו לא הסבר אחד.

— אתה רוצה את המסמך שלך…? חכה!… אני הולכת להביא אותו.

ביניהם, השתיקה תחמה את המחשבות המשניות ואת ההרהורים של כל אחד. ואז היא חזרה.

— הנה! קח את פרויקט ה״קומיקסאי״ החובבן המחורבן שלך. חובבנות מן הסוג הנמוך ביותר, אם יש כזה! ביי!

ניאל שינתה לפתע גישה, והמסקנה האמיתית שלה הסתכמה בחריקת שיניים ובטריקת דלת.

דמיאן חזר אל מאורתו חצי מרוצה, חצי מאוכזב. שביעות הרצון נבעה מן העונג הפשוט שבלראות את אהובתו. האכזבה, לעומת זאת, נבעה מהתנהגותו שלו: חוסר סבלנות עצום, חוצפה גסה ולבסוף הטיפשות שלא שאל על ולו שמץ השראה, אפילו תפל, שניאל אולי כבר רשמה.

החרטה כבר השיגה אותו בעודו שקוע בהרהוריו.

— …ומה אם היצירה לא תצליח בכלל?… ומה אם זה יהיה כישלון אדיר?… בגלל הרוגז שלי!

בין הטעות הזאת לבין ניסיונות התיקון שיבואו בעקבותיה חלפו כמה ימים עמוסים ב־mea culpa.

לבד במטבח, מרפקיו על קצה השולחן ואגרופיו תומכים בראשו הכבד מחרטה, מראה ניידת מולו, הוא מתחרט ומאשים את עצמו בחטאיו כאילו בתא וידוי, מול מדריך מצפונו לעת מצוא: בבואתו שלו.

— לכפרתך… תכין לה עוגת שוקולד.

— הא!… מה?

— הרי אנחנו בנובמבר, לא? היא לא בת מזל עקרב? לא יום ההולדת שלה בימים האלה?…

— אבל כמעט לא נשאר לי כסף; יש לי בקושי עשרה דולר בכיס והמצרכים שלי נגמרו!

— אז שיהיה! הריק בבטן שלך יתלווה אל הריק בראשך… הממ! מה דעתך על ״פרוסות הונגריות״?… לא! עדיף המתכון האוסטרי המפורסם, Sachertorte! אני אפילו מכיר כמה מן המרכיבים.

— אה כן! אילו?

— שוקולד לאפייה, הכי מתוק והכי עשיר כמובן. סוכר, ביצים, ולנגיעה האישית ההכרחית — מחשבות חיוביות מעורבבות היטב!

אחרי שהכין את העוגה הווינאית בכל תשומת הלב הנדרשת, חיכה שהאווירה תצטנן… כדי להגיש אותה בטמפרטורה המושלמת. וכך חלף יום שלם.

צעדיה של ניאל. הקשרים היחידים שלו שם למעלה, שנותרו נאמנים לו, הודיעו לו על נוכחות המוזה. הצעדים הללו, מרוכזים בעצמם, הסגירו אותה שוב ושוב, עד כדי הלשנה של ממש, והסתפקו בפרס אחד בלבד: שדמיאן ישתוק בזמן שהם חושפים את סודותיה בפיתוליהם המסולסלים.

בלי להתמהמה, הוא התייצב אצלה.

— שלום, ניאל! (תרגום: ״אני אוהב אותך, אהובתי, אבל אני יצור טיפש!״) חיכיתי לך כל היום אתמול. לא חזרת הביתה?… (פירוש: ״לעזאזל! מה זה בכלל ענייני!״) הנה! זו עוגה בשבילך. הכנתי Sachertorte ליום ההולדת שלך. את בת מזל עקרב, נכון?

— כן.

— מאחר שלא ידעתי את תאריך הלידה המדויק שלך והיה לי זמן פנוי…

— נו?

— בכנות?… הייתי מגדיר את ההפתעה הזאת כעשירה. עשירה בחרטות. — אני מנסה גם לבקש סליחה על כל הבושות שלי, כמו התשוקה התאוותנית הזאת לישון איתך. מזמן!… את זוכרת?… אבל בעיקר אני מצר על כך שבמרירותי משכתי ממך את אמוני.

— בסדר. אני מקבלת את ההתנצלות שלך, אבל בתנאי שאקח רק חצי מן ה־Sachertorte.

— לא, ניאל! הכנתי אותה בשבילך. להתראות ותודה!

הוא ירה את המילים האלה, שמח שמצב רוחה של שכנתו נרגע, אף שניאל לא גילתה התלהבות. כבר החל לחשב את אחוז הסליחה שתעניק לו לפי מספר הביסים הטעימים שתבלע.

זום קדימה אל תוך ראשו של החולם החולה, של האוהב שאינו יודע סיפוק. התמונות רצות במהירות פעימות לבו.

השאלות?… שום דבר חדש. — התשובות?… לחכות!

משינה לשינה, בכל הופעה של המוזה שלו, חלומותיו התפוצצו בלילותיו. ממציאות למציאות, בתוך תאוות הזיותיו, לילות מבישים מיהרו לבוא ולהטעין אותו מחדש.

ציון זמן ממשי: שנייה אחת. ציון זמן של הזיכרון: שבוע.

— מישהו בדלת?!… האם זו אהובתי, שבטובה תואיל לתת לי ביקורת על ההפתעה השוקולדית העסיסית? — Shit! — זו הצללית של הטבח. שיהיה! אני פותח.

הוא נראה המום כשראה את לו מחזיק בידיו את הצלחת שעליה הגיש את העוגה לניאל, מה גם שלו דמה לאותם ילדים ערמומיים ששמחים רק כשהם משחקים בצעצועים של אחרים.

— שלום, דמיאן!… ה־Sachertorte שלך הייתה טעימה מאוד. עשירה למדי, אבל ממש טובה…!

— …!

— ניאל נתנה לי חתיכה גדולה; בעצם הרבה יותר מחצי, כמעט שלושה רבעים. אחותה ואחת מחברותיה אכלו את השאר. היא אמרה שבכל מקרה היא מעדיפה קינוחים הרבה יותר קלים.

— טוב! אני חייב ללכת. הנה הצלחת!… ממש מצוינת!… באמת! סיכם לו, כשהוא פולט דרך חיוכו את שביעות רצונו מכך שראה אצל דמיאן אכזבה שקשה הרבה יותר לבלוע מן הקינוח.

לבד. מבולבל לרגע. דמיאן הביט בצלחת, ריקה מאותן שמחות שקיווה לקבל יום אחד. הוא התאושש במהירות לא רגילה, כאילו כדי להתריס נגד הגורל, וקרא אל החתולה שלו, שבחנה את החפץ בתקווה למצוא בו שאריות מעניינות.

— אז שיהיה! נגמרו העוגות! אני לא קונדיטור, אחרי הכול. עכשיו תבוא ההצהרה הגדולה! את יודעת שמעולם לא אמרתי לה בבירור מה אני מרגיש כלפיה… יש לי הזדמנות חלומית ודרך מקורית לחזר אחריה!

האם אין לי קשר ישיר עם הלא־מודע הקולקטיבי מפני שאני אמן? והיא לא אישה משכילה, אישה בעלת טעם?

אני אפתה אותה בעדינות באמצעות יצירה יחידה במינה, שבוודאי תמצא חן בעיניה.

החתולה כבר הפסיקה להקשיב לו, והעדיפה לשבוע מאוכל יבש במקום מן המיאוּים המוזרים של האדם. הוא המשיך בהתלהבות.

— פשוט בצורה. מתוחכם במסר. ציור בשחור־לבן. דיו. ליצור אווירה של שלום, של חלום; התפעמות בוקולית; נגיעה של דמיאניזם. הרבה פרטים!… מעודנים מאוד! לכפות התבוננות.

בעוד ארבעה ימים אני חייב לסיים, כי זה יהיה עשרים וחמישה בנובמבר, יום קתרינה הקדושה — פטרונית הרווקות הזקנות. ניאל אינה רווקה מעל גיל עשרים וחמש? — גאוני, דמיאן!… הצעת נישואים מוסווית. כמעט. זה הימור גדול. איך היא תגיב?

כדי לא לחפש תשובה שעלולה לפגוע בו, הוא ניגש מיד לעבודה. היצירה תטופל בקפידה ותלוטש בעדינות. (חמישה פרפרים מרחפים סביב שיח ורדים פראי; חתול מעוניין כבר מדמיין את לכידתו של אחד החרקים בני־החלוף.

היסוד המרכזי והלייטמוטיב: ניאל, כפי שהוא מדמיין אותה… יושבת מוגנת מן השמש, מתחת לעץ שאין לו צל.

בידיה ספר, הייצוג הסמלי של הפרויקט האמנותי של החולם. באותיות זעירות על אחד העמודים הפתוחים כתוב: ״אני אוהב אותך, ניאל!״

מרחוק, ברקע, משמאל, מפרץ המזמין את הים להינשא לו. מימין, יער נשיר שבו כל ההרפתקאות נעשות אפשריות…)

במסעו הפנימי של החלומופת, השעות מזדהות עם השניות החולפות. הוא חוזר על אותה בחירה: למסור את המתנה הלא־קונפורמיסטית הזאת במקום עבודתה החדש של ניאל כדי להדהים אותה בלי להסתכן בביקורת או בנזיפות.

אותן תנועות, אותו מסלול; הכול זהה באופן מכני.

מרכז העיר. יורד גשם! כל טיפת גשם על פניו מוצמדת לפרויקטים עתידיים או לחרדות שיבואו… כאשר הכול יהיה טוב יותר, או גרוע יותר.

ליד בתי הכלבו, בניין משרדים. בקומה השישית שכן אגף של האוניברסיטה שבה, אגב, שניהם קיבלו את התואר הראשון שלהם. המקום המדויק: מרכז ללימודים בין־אירופיים.

בתיאטרון הנוירוני שלו הוא מנתח את עצמו; עצבנות במעיים, אינטואיציה טורדת. הוא מבחין בביישנותו המוסתרת בקושי, שהכתה בו ברגע שפנה אל פקידת הקבלה.

— שלום! ניאל… נמצאת… כאן?

— היא איננה כרגע. במה אוכל לעזור לך?

— אני… אני… הייתי רוצה לפגוש אותה. תוכלי… למסור לה את המעטפה הזאת… שיש בה ציור… בבקשה!

— אין שום בעיה!

— היזהרי, טפלי בזה בעדינות… תודה!

כך סיים, כשהוא מלווה את דבריו בתנועה איטית המרמזת על זהירות מרבית, כאילו מדובר בפצצה. אחר כך עזב, האריך את הדרך ושינה את מסלול החזרה.

הוא השתמש בגשם הניתך כמין טיהור, כאילו שטף מעליו את ההיסוסים שלדעתו פקידת הקבלה בוודאי תספר עליהם. אלא שכאשר חזר למאורתו, הספק נכנס יחד איתו. פרנויה או זרע של אהבה־תשוקה?… ספקנות מסוימת שלטה בו. האם המעטפה תגיע ליעדה?

מאחר שהאמין שהמזל הרע רודף את כל ניסיונות התקשורת שלו עם ניאל, החליט להמתין לה ולהשגיח מן החלון כל היום, עד שתשוב.

מנצל את החובה שהטיל על עצמו ברצון, המשיך לחלום עליה. כהרגלו, מתוך תסריטים בלתי־מציאותיים רקם חדשים. מן ההשלכות האלה זיקק את התמצית ואז העביר אותה לסיפור אגדה. את סיפוריו היפים הוא סיפר לעצמו ואף המחיז. הוא כבר הגיע לסיפורים הפנטסטיים כשהבחין, לפי רעשים עדינים, שהמוזה שלו הגיעה. הכימרות הרכות שלו היו לעיתים קרובות מכהות את פני המציאות, במיוחד כאשר נגרמו בידי המוזה הסרבנית.

מתוך חשש שהיא תריח את כוונותיו ולא תואיל לענות כשיצלצל בדלתה, הוא נע בזהירות. הטקטיקה השתלמה; היא פתחה. אבל כשראתה את דמיאן, פתחה בשיחה… קרה כמו אותו בוקר שבו קבעה את התנאים…

— שלום! מה אתה רוצה?

— רק לברר אם אכן קיבלת מעטפה גדולה בצבע בז׳ ובה איור.

— כן! הגעתי למשרד מיד אחרי שעזבת. המעלית שלך ירדה. שלי עלתה!… צחקו עליי. אתה יודע שיכולת לחכות לי?…

— אני מצטער.

— בסדר!… תודה על הציור, הוא היה… יפה מאוד.

רגע קצר של שתיקה ביניהם. היא זה עתה שלחה מסר בצורת פליטת פה; הוא קלט אותו. רגע אחד שבו לא אמרו דבר בא בעקבותיו ברכות הפרידה הרגילות.

הוא חזר לביתו נבוך, תוהה מדוע בחרה המוזה בזמן העבר המתמשך בצרפתית (imparfait), כשאמרה שהציור ״היה… יפה מאוד״ ולא שהוא יפה כעת. מוטרד, נשכב על הספה, הטה אוזן, הקשיב… גישש, חיפש את הרעש הקטן ביותר, ומזהה אפילו את תנועותיה הקלות ביותר של ניאל.

החלק המר ביותר עוד יגיע אחר כך. הוא יתאמץ למצוא דרך ליצור איתה קשר, לראות אותה, לשמוע אותה מקרוב בלי מסנן העץ שהוא התקרה. לעיתים קרובות יברר אם היא נמצאת. תשובה: איננה! תשובה בלתי־נסבלת, משום שהוא יזהה את צעדיה — העדינים מכולם.

המשך »