פרק ט״ז

הגחמה הזאת להלל אהבה בלתי־אפשרית שהקיפה אותו בהילה אפלה הולכת ונחלשת, ככל שההתפרצויות שבות אליו כגל נסוג. מה שעוד מחזיק אותו שם: יותר מדי דרמטיזציות.

חירותני ככל שיהיה, אילו היה יכול לבחור להיות אחוז אובססיה ולרדוף בלי הרף את קורבנו במשך כל השנים האלה, לפחות הייתה ההתרגשות ניתנת להצדקה. אבל דמיאני ככל שהוא, את התוקפנויות שהיא הייתה סופגת הוא מדמיין כסרנדות שחר, כפרוזה או כאלכסנדרינים.

במשך יותר מעשור השתלבה ניאל במחשבתו כמלאך שומר מזיק. בחוסר זהירות, נוכחותה הרפאית של מוזתו בלמה אותו פעמים רבות. כמו קנה המתכופף ברוח, כמו אובליסק הקורא תיגר על הדורות, היא החליקה פנימה, כמעט בלי להיראות, והוסיפה לדשדש בין הרוך למילות האהבה שהעניק לנשים האחרות, לאלה שבאו אחריה בלי להחליף אותה. גם הליטופים המפתיעים ביותר או חדרי המיטות המופרכים ביותר לא הצליחו אלא במעט לדהות את התנוחות שקפאו בזיכרונו. מאחר שהזיכרון ותוצאותיו התמהמהו, הבורות לגביהם סיפקה לו תירוץ להמשיך…

החלומופת נזכר במילן, אשתו לשעבר, שזימנה אותו רק שישה שבועות אחרי המעבר החפוז והבלתי־נמנע שלו. בשיחה ההיא היא התעקשה שיקבל עליו את המשמורת על ליזיאן, שלעתים ביקשה אותו. מילן, בטענה שעליה לחיות משהו אחר במקום אחר, הוסיפה כאילו כדי לחזק את טיעונה ששום הסדר אפשרי בין ליזיאן לבין מאהבה לא ירכך את האווירה המתוחה לעיתים קרובות ביניהם.

למעשה, מתוך ידידות, היא הקריבה את אהבתה האימהית מתוך כוונה ברורה לראות את דמיאן ממלא מחדש את הבור שחפר לעצמו; חושיה החדים אמרו לה שאינו מצליח להתאושש. חסר קשר ובה בעת כבול, בלי ניאל.

הוא אכל וישן פחות מאשר לפני עזיבתו החפוזה. נוסף על כך, היסס להתחיל להכיר את שכונתו החדשה. בלי אומץ לבם של מהגרים אמיתיים ובלי עקשנותם למצוא להם מקום בשמש, הוא שקע לעבר נקודת אל־חזור מסוכנת.

בסופו של דבר שב דמיאן לגור ברחוב השלום המפואר, הפעם כראש משפחה חד־הורית, מפני שבמסגרת יחסיהם השקטים החליטו הוריה של ליזיאן שמוטב שלא לעקור את הילדה ממקומה. המלאך… והמאהב עזבו.

בלי להבין זאת מיד ובלי לקשור בין אירועים מרכזיים בחייו, המעבר החפוז השני הזה, השיבה הביתה עם ליזיאן, התרחש בחמישה באפריל. — הוא נמלט הרחק, הרחק מדי מצעדיה של מוזתו, בחמישה בפברואר. מקריות? … — שנה קודם לכן, הפרידה ההרמונית ההיא, סוף הזוג מילן־דמיאן… בחמישה ביולי. צירוף מקרים? … מותה הגופני של מרילין מונרו, בחמישה באוגוסט. — שום קשר!

מצב רוחו עלה עם המחשבה להתחיל מחדש בפובורג־א־לה־מלאס, שנדבק… לגורלו. הוא היה מאושר כפליים: לחיות עם ליזיאן ולתת לעצמו סיכוי להציץ בניאל.

גרושתו צדקה: דירת שלושת החדרים הקטנה הזאת בפלטו־מון־רויאל כרסמה בו, עטפה וחנקה אותו כנחש, כמלחציים. בדירה הזעירה, קומת קרקע חשוכה מדי, היה מלפנים רק חלון בינוני שאורו נחתך בפסי מדרגות שהסתירו אותו מן העוברים והשבים. מאחור היה שוב חלון אחד בלבד, ושם שלטו הצל והפח החלוד של מחסן.

הזמן נמתח, ארוך, בתוך הכלוב המחולק רע והממוקם רע. רק החתולה שלו ניחמה אותו. אבל הוא שמר על הרושם שהוא קולט את תנועותיה של ניאל מעליו. בדמיונו השיגו הדימויים המאולתרים האלה מחדש את כל התמימות והאמינות של צעדיה של אהובתו. הוא הזין את המשאלה הזאת בהתמדה כה גדולה עד שעזות החלימה שלו גרמה לו להעלות בדעתו שאולי היא עקבה אחריו.

מדי פעם ראה את שכניו האמיתיים! מאותו רגע הקולות כבר לא שרו באוזניו, אלא פטפטו או רבו. אלה כבר לא היו אותם צעדים ששוחחו איתו; לא אותם כפות רגליים שהכו במדרגות ונאחזו בהן בטיפשות; לא אותה דרך ולא אותן שעות פשוט לשטוף כלים. אפילו לאורגזמות כבר לא הייתה אותה עדינות!

הוא כבר לא הצליח להסיח את דעתו. ציור או כתיבה לא אמרו לו דבר. עיסוקו היחיד: להשתעשע בנגינה בכינור שאביו בנה בידיו החזקות, המחוספסות והמיומנות. הריכוז שנדרש לנגן בו היה קשה לשימור, פחות בגלל חוסר כישרון ויותר בגלל היעדרה של מי שנתנה לו השראה. « מה הייתה שווה האמנות בלי המוזות? » חזר ואמר לעצמו.

החולם לא הדף את כפיות הטובה של הזמן אלא בדמעות ובתצלומים נפשיים, בצילומי־רוח של מוזתו שקפצו וברחו שוב, וכל הופעה נעשתה מטושטשת יותר, כאילו נשחקה. הוא מיהר לתקן את הבריחות האלה בתוך תפאורותיהן בריטושים דמיוניים; הוא הטליא את זיכרונותיו לפני שייפלו לגזרים. בסך הכול חלף קצת יותר משבוע — שקיבל ערך של חודשים — מאז המעבר בחמישה בפברואר, הנטישה הבלתי־צפויה אך ההכרחית באותו רגע.

דמיאן לא ציפה לדבר מניאל, פרט לחלומות הולכים ומתאדים, שנולדו בלי ידיעתה מן הפצעים שהעניקה לו במשחק. פטור מכל « חרטה », לאחר שפטר את מוזתו מאישיותו הנתעבת, תהה: באילו צבעים ינועו הזיכרונות שלה, רשמיה, בהנחה שתשמור מהם משהו?

להצליח להיבדל משאר האהבות בחייה של ניאל, לסטות מן הגברים המפונקים האלה החולפים בין אובדני זיכרון נקודתיים כשתהיה זקנה, שברירית ויפה לנוכח נצח מתקרב. להקל על סופו שלו, לפני שיהפוך זקן, נרגן ומעוות בידי חיים גיהינומיים של דיכאון; להפוך את אי־השוויון מול אהבותיה של ניאל להבדל מעט מטריד שירשום אותו, אפילו בתחתית הרשימה, בפנקס ריקודים מוזהב זעיר. ואחרי הטנגו העריץ שלהם, שיוכלו סוף־סוף להתחבק בוולס אינסופי.

עדיין שקוע עד הקרסוליים בדוחק, חסכונותיו מפוזרים כדי לאפשר את חיטוי נשמתה של ניאל שהוכתמה בנוכחותו כחולם, הוא היסס: האם כספו יתאדה בחצי בקבוק סקוץ׳ או יתבשם בפרחים? כמה הוא יכול להרשות לעצמו להסתכן? מעט.

— אידיוט! פרחים, אין משהו מקורי יותר? ציור? … לא, היא תקרע אותו כמו את הקודם. — שיר? מכתב? … האם אי־פעם תקרא אותי? — מה האחרים נתנו לה, מה אני יודע? … אני לא יודע… — בטח הרבה יותר טוב, ברור! — לא משנה, הפרחים יהיו לה פרידה מרוככת, העריך, בלי להביא בחשבון את מושג הזמן…

בבוקר הארבעה־עשר בפברואר הוא עצמו נשא את המשלוח: ארבעה חרציות פוג׳י מרהיבות, ובחתימה — פרח ציפור גן־עדן. ורדים? … לא. היא לא הכירה אותו כאדם אורתודוקסי. חריגותו לא הרפתה ממנו. ובכל זאת, היה זה יום ולנטיין.

בביקור הזה לא רצה לראות איש, כי החבילה הזאת, המסומן שהוא נשא בזהירות כמעט מקודשת, הפחידה אותו. לבו הלם מפחד. המדרגות האפורות שפעם נהנה לפנות מהן שלג כדי להקל על עלייתה וירידתה של מוזתו, הדלת הכחולה־מרירה למעלה, הקנוניות והאשמות השיגעון ששבו לתקוף אותו כקרברוסים דו־ראשיים — כל אלה הכאיבו לו. כפות ידיו הלחות נדמו לו כאילו הן נשחקות עד העצם, ורגליו רעדו.

כשהצליח איכשהו לשלוט בסחרחורת שהפריעה אפילו למחוותיו הרגילות, בלי להשמיע רעש, הכניס את גבעולי הזר לתיבת הדואר הלא־נעולה, שקיבלה צורת אגרטל. ואז, לאחר שצלצל בפעמון, לפי עוד אחד מהרגליו, נמלט באימה.

הפרחים שנתן נעשו המזון הרוחני של חלומותיו במשך הימים האינסופיים והקודרים האלה. הם בלמו את נטיותיו האובדניות עד שובו לרחוב הישן שלו. השלום המפואר…

***

למרבה ההפתעה, לאחר שהתיישב מחדש בביתו הקודם עם בתו, אחת מהחלטותיו הראשונות הייתה לבקר את אבא ברוייט, שכבר שיפץ את המקום שהיה עד למשבריו.

הם שוחחו בפשטות על השיפורים שנעשו במקום שרדף את החולם וסחט ממנו צמרמורות עיקשות.

— יש הרבה עבודות לעשות, מר ברוייט?

— לא! לא כזה נורא! סיימתי עם הטיח, הצביעה תתקדם מהר. הכול יהיה לבן. לא צבעים כמו שאתה שמת. ממש לא! — והציור שלך על הקיר, תשכח ממנו! … אין יותר! … היה לי קשה לכסות אותו בלבן עם שכבת יסוד. אני כבר לא זוכר מה כתבת שם, ואני לא יודע איזה צבע « פוש־פוש » השתמשת… זה כל הזמן עבר דרך הצבע. הייתי צריך לצבוע שלוש שכבות יסוד.

ועוד לא דיברתי על השיוף! כדי להוריד את סימני המברשת הייתי צריך לשייף כמו שד! … (האם ידע שציור הקיר בורך? האם גם זיכרונו הידרדר עד כדי כך ששכח משפט של שלוש מילים קצרות? « JE T’AIME NIELLE ! »)

דברן, כפי שאופיו חייב אותו, המשיך בעל הבית פרט אחר פרט. נאמן לאופיו שלו, דמיאן העמיד פנים שהוא קשוב ומתעניין בזמן שחלם במקום אחר…, רק קצת גבוה יותר…

הוא רדף אחרי צעדים שהסתובבו במעגל מעל ראשו. מוזתו כישפה אותו שוב בצעדיה המתלוננים. הוא מת במקום: המוזיקה הזאת חסרה לו. מבולבל, בהלם, הבין שהתאהב במקצבים הקסומים האלה אפילו יותר מן הנשמה שממנה שאבו את נשגבותם המפתה. אבל הצעדים, כדוקרנים ששפשפו את עורו, המשיכו לנוע הלוך ושוב, כאילו ביטאו את קוצר הרוח הכואב של המתנה חסרת תועלת.

(— צעדי חיי, אתם, צעדים מענים! פרדוקס של אהבה, התגעגעתי אליכם! המלודיה שלכם הפשיטה את נשמתי מכל סיב שאינו של המוזה שאותה אתם מפארים. אבל התרחקו לפני שאקרוס לתפילת דמעות. ברחו, לפני שאקיא את לבי כעדות אהבה!) התחנן בתוך עצמו, אבוד, כבר שבוי ביניקת חלומות.

בציות מקסים נפרדו הצעדים, חוששים ומהססים, ושרטטו את תנועתם לעבר המדרגות האסורות. — (אפרקאט לרוח, קרס ישר ללב.) מוארים בפעימות החשופות האלה, ממשיכים לדקלם בביטחון את סיפוריהם, הם עמדו להסגיר את תשוקותיהם. מדרגה אחר מדרגה הציגה השירה שלהם את החרוזים ואת הרמזים בניסוח עדין. — (עצור!) הם עצרו את מסלול כוונותיהם כדי, בקידה גאה, להעביר לשפה משנית את העונג שבהמשך ההודעה הסודית.

פגועה, מתורגמנית חדשה נשאה נאום לשווא: ידה המוכה של המוזה חיטטה בסקרנות עצבנית בריק של תיבת הדואר, בתקווה למצוא בה הכחשה. אצבעות הפיה, מאוכזבות ונואשות, הקישו בחוסר מנוחה על מה שכינו קופסת התכשיטים של הדואר, ומשדרות בשפתן: « מה? כלום! לא פרחים ולא מסרים? הקופסה מלאה עצב שאיני מצליחה לתפוס. עכשיו גם אני נפצעת מן הריק. מה עשיתי? … אני, שבשובו ציפיתי לשמחה, מואשמת באדישות המתוכננת שהפגנתי. — המנוול! — הוא גנב ממני את האהבה שלנו! » לא עוד דבר! לא צעד! לא מילה! כברק, שקט קטלני הכה את דמיאן בהיעדר הרוח הזה שנראה כמסע אחרון.

— אתה ממש חיוור, דמיאן! הכול בסדר? דאג בעל הבית לשעבר, וכשראה שהחולם משיב בחיוב, חזר במרץ רב יותר למנות את תוכניות השיפוץ שלו.

מנענע את ראשו מכנית מדי פעם כדי להיראות קשוב, דמיאן חזר למחשבותיו. « ניאל, האם סימנת לי במחוות האלה את ההנאה מן הזר, שוודאי כבר נבל עד היום; או שניסית לעורר בי רחמים? … »

לפני שיתמוטט ותגובה בלתי־צפויה תפגע בדמות הנורמליות שניסה להציג לאיש הבלתי־נלאה, נפרד דמיאן ממנו, מן הליצן הזקן המתוסכל שממילא היה לו עניין לשמור על קשר טוב עם האמן, שעדיין הצליח להעניק מרקם לקדרות הרחוב בהתנהגויותיו המקוריות.

— אני שמח שהתגעגעת אלינו, אמר.

— כן, זהו, מר ברוייט, אליכם… אליכם, סיכם החולם וסגר אחריו את הדלת, לא בלי להעיף מבט אחרון בתקרה ולהשאיר את ניאל לציפיותיה שלה, יהיו אשר יהיו.

***

החלומופת מעריך שכמעט יצא מזה. ארון הקבורה של הזיכרון האכזרי ביותר מונח לעד בבור בוצי. אדמה מטונפת המטהרת את הטמא. אף שכמה רוחות רפאים מתישות וחסרות שליטה עוד נותרו, סופן חומק ממנו. אבל עליו לשוב אל האפלה שלו.

הוא נזכר ביציאותיו התכופות… עד מפתן הדלת. רק כדי לראות אור. מבית אחד למשנהו, ממקום מגוריו הראשון אל הסטודיו, הוא המשיך לקוות לזוהר שבא מכיוון אחד בלבד. שמאלה! תמיד להביט שמאלה. שם חיו בני ברוייט, שם חלם יותר מכול; שם עדיין חיה, כך קיווה, ניאל.

הוא טיפח את התקווה להציץ במוזתו בכניסה לחצר, במנהרה האפורה של הבניין, שבה היה עליה בהכרח לעבור כדי לחזור או לצאת לענייניה ולמבחניה האישיים.

הגורל, נקמני, הרעיל את מחשבותיו, כי מעולם לא ראה אותה מגיחה או באה לקראתו. מעולם! … כלום! אפילו בטיולים האלה, שבהם הסיכוי הכוזב לפגוש אותה הפך לעלבון. את הקללות האלה האיר רק בשיטוט בתוך סיפורים מופרכים שקרא להם במספרים. « אוטופיית ניאל 2500! » מוזרות החלומות האלה טמונה בהתרחקות ההדרגתית מכל הסתברות נורמלית לחמם את לבו.

לא, לעולם שום דבר מאז מה שאפשר לכנות חייו השניים ברחוב השלום המפואר.

לאחר שמיצה את מלאי החלומות שלו לאותו יום, בעודו משוטט בפאובורג ובקרבת ביתו, היסס בין פתיחת « אוטופיית ניאל 2501 » לבין תנומה קצרה כדי למלא מחדש את מאגר התסריטים הלא־מודעים והחדשים. אחד משרוכיו שוב השתחרר; הוא קשר אותו מכנית בלי להפסיק לחשוב. בסופו של דבר, כשהחליט שההליכה כבר עקרה, חזר על עקבותיו. — תדהמה יוצאת דופן. — נרגש, שמע את קולה של מוזתו במקום שאינו מבוכי דמיונו, דווקא כשעבר מול ביתם של בני ברוייט.

ההזדמנות הייתה אידיאלית לתפוס את האדישה בהפתעה בתוך תמימותה. אבל המעצור המוסרי של להפתיע אותה התנודד בין מבוכה לפחד. הגורל, ערמומי כתמיד, הכריע במקומו. בלי לחוש בנוכחות החולם, היא חמקה לביתה תוך שהשליכה משפט אחרון, עצה שנשמעה כמו תחינה.

— ובעיקר, אל תגידו על זה שום דבר לדמיאן!

— נשבעים, ניאל!

קולה של מוזתו, התחינה הקצרה הזאת, הסגיר אותה, וההבטחה שבאה אחריה הסגירה את הסצנה. להסיק את ההקשר נעשה משחק ילדים עבור החולם.

(— « ניאל, יושבת על מדרגה, הייתה מוקפת באותם מתבגרים שהפכו לגברים דרך מלכודות הקיום. אלה היו אותם מוחות סדוקים, וברוס בראשם: אותה קבוצה שאפשרה לי לצרוך תענוגות מזויפים, למרבה המזל לעיתים נדירות יותר ויותר. חבורת עבריינים שאצלה, לרוע מזלי…, נאמנות להבטחה היא המעלה הראשונה, ובגידה בסוד גוררת את הנזיפה הסופית! »)

חדירת הגלים האלה אל כל אחת מן הצ׳אקרות שלו, במקום להכביד על תת־המודע שלו, הכפילה פי שבעה את יכולת החלימה שלו. אין צורך ללכת לישון כדי להתחדש; הוא קיבל זה עתה אספקה לחודשים. מיליוני « אוטופיות ניאל »?

שרירי פניו, חסרי הבעה, נדמו כאילו נוצקו במלט בידי הופעת הקול ומשקל מילותיה של המוזה. הוא הצליח להיכנס לביתו רק הודות לרפלקסים שנוצרו מהרגליו הישנים ברחוב הזה. למזלו, ליזיאן כבר נטהרה מן העיר בחופשת הקיץ שלה, מאבדת את צביונה העירוני בכפר, וכך שחררה אותו מאחריותו. בתו לא תהיה עדה לטמטומו.

מה שאמרה ניאל התנפץ בריקושט על עור התוף שלו כשהתיישב ליד הפסנתר של ליזיאן כדי לפרוק את הרגשות שכפה עליו המקרה. תחילה קפוא וחסר תגובה, לבסוף נכנע להרגעת המוזיקה וחזר בלי הרף כמעט על אותם תווים במקלדת. — (סול, סול, סול, סול דיאז, לה, סול. הפסקת חצי. ושוב, ושוב־שוב…). המשפט המוזיקלי הזה השתלט בלי רחמים על החלל האקוסטי. כמו שני קווים מקבילים, התווים השחורים והאונומטופיאות המגומגמות זמזמו בסגנון מוכר מדי: « Ba, Ba, Bi, Bo, Bi… »

הגמגום הצבעוני הזה, שנולד מן הרגע האחרון של החיים המשותפים עם מילן, הדאדאיזם הזה ששימש לעיתים כ־post-scriptum במכתביו הרבים וחסרי התועלת, המסר המוסט הזה החזיר אותו למציאות. הדבר הזה העיר אותו כמו סטירה המזכירה עונשים מן הילדות.

בסיבוב המתמשך של אותם קלידים, בכל מכה על המיתרים הדהדו, צורמות, שאלות מביכות.

— מהו הסוד הזה המובטח במילת כבוד? … איזו פגיעה או איזה פחד הולידו אותו? … למה זכיתי רק לנקודה הסופית של הגילוי? … שוב ושוב פרצו או ניתזו שאלות. בין שהן נוגעות לעובדות חתומות בעברו של דמיאן ובין שהן מדממות בהווה של החלומופת, הן תקפו אותו, בין שהיה שרוע על ספתו עם מבט פתוח לרווחה על שרידי זיכרונותיו הנפרשים ובין שהיה מרוסק ליד הפסנתר, מטפטף דמעות דקות על השנהב.

***

לאורך השעות והימים, גוון קולה של מוזתו, שנטבע בזיכרונו השמיעתי, העניק לו הארות שופעות. כמו גולות שילד סוחב בשקיק, נהנה לגלגל אותן זו על זו, בסתר מעיני כולם, כהסחת דעת מן המציאות.

המילים שנלכדו — « ובעיקר, אל תגידו על זה שום דבר לדמיאן! » — המשיכו להדהד עד הסתיו, ובאמצעות החלום ומשחקיו הפכו ל: « ובעיקר, אל תגידו לדמיאן שאני אוהבת אותו! » אשראי של חיבה שמעולם לא זכה לפדות. כל מה שיכול היה לקבל בעונה האחרונה הזאת הסתכם במידע מוחץ ומכאיב. גם מוזתו, בתורה, הסתלקה; הוא קיבל את המידע ממקור בטוח. — איך יכול היה שלא להאמין למיה, שכאשר גילתה לו על מעבר אחותה הדגישה שהוא התרחש לאחרונה, כלומר אחרי הפסיכודרמות שלו…? שני הגילויים האלה פעלו כמו היתר מעבר, אור ירוק אל שדרות שלא נחקרו.

דמיאן המתוסכל התקשה יותר ויותר לשאת את הסגפנות מרצון ואת האוננות שהקדיש לרוחה של ניאל, שכפיות הטובה שייחס לה עוררה בו בחילה. זכר, אם לא קדוש, ובעל ליבידו של חולם המאבד שליטה, הוא הניח לעצמו להתפתות אל העליבות שבנורמלי.

הוא הכיר אהבות מזויפות של לילות קצרים מדי, ליטופים מתוקים ומנומסים, נשים שמילות האהבה שלהן מתכלות. מתוך גועל מן הבגידות האלה במוזתו ומוכרע תחת האכזבה, לבסוף לכד את עצמו במערכת יחסים שכבר צפה שתהיה מייגעת. הוא העמיק במה שנקרא קשר, גוף ונפש אבודים…

גבוהה ממנו, נמוכה מניאל. לימודים שנקטעו כבר בגיל ההתבגרות. חברה לשעבר בכנופיית אופנוענים מפוקפקת ורקדנית בחמישה או עשרים דולר, לפי המוזיקה… חיים קשים ומרים, רצופי מבחנים מבלבלים ואכזריים, אך קשיחותם הסתתרה מאחורי עוצמת אופייה. למראית עין, בקיצור: « Sex and drugs, and rock’n’roll… and bad money ! » זאת הייתה בישון.

שום דבר לא באמת משך אותם זה אל זו; שום דבר לא החזיק אותם יחד. אלא שמבחינה מינית הם התאימו להפליא. בלי התנגדות קיימו את המרשם הבא: פעמיים עד שלוש ביום, כל יום. ניתן לחידוש לפי הצורך.

מה היו רגשותיה האמיתיים של בישון כלפי דמיאן? … לא היה אכפת לו בכלל. רגשותיו כלפיה נמצאו מעט מתחת לטבור.

היא גרה בקרבת מקום, ברחוב החוצה את רחוב השלום המפואר. וכדי להגיע אליה נאלץ דמיאן לעבור מול הבונקר הזה של ציורים מעורפלים שבו קמל. הבית שבו מיה סימלה עכשיו את זכרה של נוכחות שנעלמה: ניאל, ששהותה שם התקצרה. בעצב, האמביוולנטיות, ידידתה הקרובה של הספקנות, הטתה את רגשותיו בכל פעם שעבר ליד הבניין.

מאט או מאיץ לפי רגישותו באותו יום, חיוך מודבק לפניו וצבוע בעונג מפוכח, קיווה מצד אחד להפגין אדישות כלפי ניאל באמצעות אחותה, ומצד אחר הטריד את עצמו בסתר במשאלה מטורפת: לקבל הזמנה שאולי תגיע מאחד מחלונות הקומה השלישית.

צביעות חסרת בושה. הוא חיקה אושר כדי לעורר את קנאתה של ניאל באמצעות רכילות. הוא אפילו העמיד פנים שהוא אוהב בכנות את האישה השופעת. — רגעי הכנות שלו נעשו נדירים, פרט לאלה עם ליזיאן. — כאשר לא מצא מילים להסביר את הקשר הדינמי מדי עם האישה ההיפראקטיבית, וכאשר ההשוואות כפו את עצמן, תמיד סיים את השיחה בכך שחזר ואמר לבתו שהוא עדיין ותמיד אוהב את השכנה לשעבר בעלת העיניים הכחולות. את ניאל, שדחתה אותו בהינף נשמתה…!

***

כמו על פלטה מלוכלכת ומתרוקנת של צייר, מן המגוון של צבעי הסתיו החיים נותרה רק החדגוניות של אפורים משעממים. לרגע אחד של יריד קם לתחייה הברק של הצבעים הראשונים: ליל כל הקדושים ורוחות הילדים הקטנות שלו. זומבים שעיניהם נוצצות אנרגיה, מכשפות בלתי־מזיקות אך בעלות חיוכים שאין לעמוד בפניהם, פיראטים עם חרבות קרטון וחיקויים תמימים וקריקטוריים של הגיבורים האופנתיים — כל השיירה הזאת של רוחות מכל סוג הציגה את שקיה שכבר היו מלאים מדי, בתקווה לראות אותם גולשים על גדותיהם. כאילו בכל שנה היה על הקבצנים הצעירים האלה לעבור בחינה בקורס טבילה בקפיטליזם ילדותי.

באותו יום הייתה תחרות ידידותית בין בישון לבין החולם. כל אחד בביתו יספור את מספר הילדים הנלהבים המקבצים ממתקים או מטבעות ל־UNICEF. המפסיד או המפסידה יישן אצל האחר. — בתורות עם ליזיאן, שהעדיפה לתת מאשר לקבל, דמיאן החליף סוכריות טופי בהקנטות או בחרוזי ילדים; בלי להתעקש מול ילדים שהתביישו מדי מן האיש בן גילם…

מבין כל הקבצנים המזדמנים האלה, המפתיע ביותר היה ללא ספק הגורל בתחפושת של מזל רע.

— בו! אווו! … זה ליל כל הקדושים! אתה רוצה לתת לי ממתקים? אמרה פיה־קרבוס צעירה, בת כעשר, אוחזת בזרוע מושטת דלעת פלסטיק.

— אני מצטער! נשארו לי רק סוכריות מנטה, השיב דמיאן, נבוך מכך שנתפס מעט לא מוכן.

— מנטה? עזוב! אני אוספת רק ממתקים אמיתיים. בכל מקרה כבר חזרתי הביתה שלוש פעמים לרוקן את הדלעת שלי… תגיד, אתה באמת אוהב מנטה? שאלה והמשיכה בדרכה כדי להשלים את קיבוץ הנדבות היקר שלה, בלי לחכות לתשובה. היא עשתה רק שני צעדים ואז סובבה את ראשה אל החולם שהביט בה מקפצת. — תגיד, אדוני… אתה זה שיוצא עם בת־דוד שלי בישון… אתה החבר שלה?

— כן, זה אני. — ולשאלה שלך… כן, אני מת על מנטה! (« la menthe… l’amante », השתעשע במחשבתו.)

— יופי אם אתה אוהב אותה מאוד, ביי! קראה כשהיא ממהרת להשלים את השניות המבוזבזות.

הוא לא החזיר לילדה את הברכה. הוא לא היה מסוגל. כי מול ביתו חצתה זה עתה את המדרכה רוח רפאים אמיתית…

בלי מסכה, בלי איפור, בלי תחפושת של פיה: המוזה שלו. ניאל הלכה בראש מורכן, עצובה כילדה שמחפשת ממתק שאבד. מבולבלת ובו־זמנית שקועה בתוך עצמה, נדמה היה שגם היא מהרהרת. אולי בקצה משפט שנקלט בצירוף מקרים פשוט. צירוף מקרים רגיל אך ארור.

אילם מתדהמה הביט בה בטיפשות כשהתרחקה לעבר המנהרה האפורה של בית ברוייט, כילדה חסרת מזל שמקללת את הגורל המקלקל את אחד מביקוריה הנדירים.

החלומופת זועם גם עכשיו. « ארורה! ארורה! ארורה! … שלוש פעמים ארורה! » הוא צועק ומכה באלימות בספתו בשני אגרופיו הקפוצים עד שציפורניו ננעצות בכפות ידיו. הוא יודע שזיכרון דומה לזה עוד יצוץ: נפלא בשפע המשקם של חלומותיו, אך נדיר ביותר ובמציאות מזיק לרגשותיהם של שני היצורים, בשל פזיזותו של החולם.

המשך »