פרק י״ד

באופן מכני, כשהתעורר, דמיאן הביט מבעד לחלון. שכבת שלג חדשה כיסתה את הקודמת, שכבר האפירה תחת משקעי אבק פחמני, כאילו החורף מולבן באקונומיקה.

— זו הייתה יכולה להיות הזדמנות יפה ל״את המוסווית״ לזכות בהערכה, אילו לא הייתי כלוא בבית בידי המדכאים מן הקומות התחתונות…! שאג דמיאן במרירות המתמשכת של רוח הרפאים מאתמול. הדחליל הקלפטומני.

צעדי גבר הטביעו את עצמם במדרגות הפנימיות! לדמיאן לא היה אכפת: הוא כיפתר את חולצתו. הדלת נפתחה ונסגרה! דמיאן החליק לתוך מכנסיו בלי לדאוג. לבסוף, בחשאי, ירד האלמוני במדרגות החיצוניות. דמיאן קשר את שרוכיו.

אולם קולות הסתננו דרך חורי האוורור הזעירים שעיטרו את הקורה התחתונה של מסגרת חלון כפולה וישנה מעץ. בתוך קרקורי החצר האלה… החולם קלט את שמו הפרטי של הזר שסבב סביב המוזה שלו. האיש, שאבא ברוייט חסם את דרכו החוצה, נאלץ מטעמי נימוס לפתוח בשיחה. השם הזה קרע שוב את עור התוף של החולם הנרגז.

סקרן ולא מאמין, התקרב בזהירות אל החלון, די כדי להתבונן מבלי להיראות, בניסיון לשכנע את עצמו שבסופו של דבר זו בוודאי הייתה רק אשליה שמיעתית. אבל בלסתות קפוצות עד כדי שחיקת שנהב שיניו, הוא נוכח באמיתות השם ששמע ושוב ראה את התגשמות החיזיון המקדים שבחלומו.

— לעזאזל!… ג׳ונתן! המרצה! זעם בתוכו.

כאילו במקרה, ברוס הצטרף אל המרצה ואל אבא ברוייט. הוא בירך את הדייר האובד, כמעט בלי לנשק את ידו, בהתרפסות מבישה. כשהוא מחקה במדויק את שיטות הפתיחה של אביו, ברוס הנהן בעיוורון לכל מה שהמרצה, ניצב על המדרגה הראשונה, קרקר כדי להקסים את שניהם.

מבולבל, דמיאן ניסה להבין ולהסביר לעצמו את נוכחותו של הבחור הטרנדי אצל ניאל. — גירושים או רומן? — הוא נסוג לאט, כמו חתול רחוב חולה שבוחר לסגת כדי להימנע מקרב, וחזר לשכב ולחשוב איזו עמדה לנקוט לנוכח המצב החדש.

ובכל זאת, בלי שום סיבה מוצדקת, הוא כעס על ניאל שאירחה את המלומד בקן שלה. שום דבר לא היה מונע ממנו לקנא בזוג באופן חולני, אבל זיהויו של המשוטט מן הערב הקודם גבר על הכמיהה שגם הוא ישהה בין סדיני הסאטן.

משלא מצא תשובה וטבע באנחותיו, רץ אל מילן ופרנסואה לחפש נחמה מול השבריריות החדשה הזאת של נשמתו.

לאחר כמה כוסות משקה וכמה אונקיות של עצות, חזר לביתו עמוס שיטות הרפיה, חליטות מרגיעות, קטורת ומבחר תקליטים שהשאיל לו מאהבה של מילן. מג׳נסיס ועד רג׳אני.

זרועותיו מלאות בציוד המוזיקלי וברפואות הרכות, וראשו מלא במילים: ״אבל הבחורה הזאת לא בשבילך! היא סירנה! פאם־פאטאל!״, הוא ניסה לחלץ את המפתחות מאחד מכיסי מעיל החורף שלו. דמיאן התפתל כדי שהתקליטים לא יחליקו. ציפורנו כבר נגעה במתכת הקרה של טבעת המפתחות כאשר דלת הברוייטים נפתחה מעט.

— היי, שלום דמיאן! נו?… הכול בסדר?… הלהיטות של בעלת הבית לברר על מצבו המורלי־נפשי של החולם נשמעה יותר כמו קביעה מאשר שאלה.

מסובך בחבילותיו, הוא היה מעדיף יד מסייעת על פני נזיפה המחופשת לשאלה. אולם היא קלטה אינטואיטיבית את מה שלא נאמר, לקחה ממנו לרגע את המטען והציעה לו לעבור אצלה בזמן שהוא פותח את דלתו.

— לך תניח ת׳דברים שלך, ואז בוא תשתה בירה עם בעלי. מלא זמן לא דיברנו איתך.

הציווי האדיב הזה התגלה כהזדמנות אידאלית לדמיאן לחקור, בתמימות לכאורה, את אירוע הגנבה. אם לא יוכל להגיע לאמת, אולי הסקה תוביל אותו לפחות לחשוד אחד או שניים.

למעשה, לאחר שנכנס לדירת בעלי הבית, הבין שאין לו סיכוי מול ניסיונה של קיסרית המרפסת הזאת, ושאין לו כלים להתחרות בה בתחבולות ובשאלות מחוכמות. מה גם שלא הייתה לבדה: הדרמות והנטלים שלה שלטו בה מאחורי הקלעים. בעלה דיבר בטלפון בקול חלש, רך, כמעט בלתי־נשמע, ובבירור עם מכרה חדשה, צעירה ויפה… בתם החצי־עיוורת, נדין, נעצה את עיניה במסך הטלוויזיה וניסתה לפענח את הצללים של סרט סוג ב׳ שבו צפתה בפעם השלישית.

לאחר ששכחה את הצעת הבירה שלה, אמא ברוייט הניחה באדישות לפני החולם קפה, חלב וסוכר. בגסות רוח מובנת היא המשיכה בשגרתה. תוך שפתחה בשיחה על נושאים שונים, הניחה לדמיאן לפנק את כלבתם השמנה בין הערה תפלה אחת לאחרת.

— נו, כן! נו, כן! ידעת, דמיאן, שהאסתר השמנה…

— אסתר?

— נו, כן! הצעירה הבולימית מהבית ליד, זאת שעובדת במפעל בצפון העיר…

— עכשיו אני נזכר.

— נו, כן! תאר לך, בחור שלי, שכל יום היא הולכת לבלות כמה שעות אצל סימון, הלסבית הזקנה. אני תוהה מה יש להן להגיד אחת לשנייה?… ואם כבר מדברים על הבוץ׳ הזקנה! לפני כמה ימים ראיתי את החזיות שלה תלויות על חבל הכביסה. זה היה מצחיק — בלי צחוק! כולן קצת הצהיבו, התקשו מן הקור. והן לא קטנות. ענקיות, בשם אמו הקטנה של ישו!

אפילו החבר׳ה של ברוס רצו לעשות לסימון תעלול מרושע ולגנוב לה את החזיות. הם, אם לא ייזהרו עם הסמים והגנבות שלהם, יגמרו בכלא.

לאחר שסיים בסיפוק ניכר את הסוד הטלפוני שלו, מר ברוייט — זה שבבית לבש את המכנסיים אבל במקומות אחרים הוריד אותם — בא להצטרף אל דמיאן במבט לגלגני.

— רוצה בירה קטנה?

— תודה, כבר יש לי קפה…

מבלי לנסות לנחש את סיבת החיוך המלגלג, החולם חיבב את האיש ששיערו כבר האפיר מאוד. הוא נהנה מסיפוריו של הפטריארך אף שבעבר היה זה, בסיפורי הבדים שלו, הראשון שהעיר את הפרנויה של דמיאן. שלא במתכוון, מתמימות או אולי אפילו משעשוע, ההמצאות הטבועות באנקדוטות הרחוב שלו הפחידו אותו עד מוות.

מאדאם ברוייט, שהריחה את ההערצה המיוחדת שדמיאן רחש לבעלה, קבעה שהחולם מוסח והחליטה לנצל זאת כדי לחדור אל תוך מעטפת השתיקה שלו, לתקוף חזיתית אך לא בלי מידה של תחכום.

— נו, דמיאן!… איך הולך עם האקסית שלך?… וליזיאן הקטנה, איזה יופי היא, עם השיער האדום שלה! כאילו כדי לאשר לעצמה את תצפיותיה הנבונות, הוסיפה כהרגל: ״נו, כן!… נו, כן! נו, כן!… טוב!״ לבסוף הגיעה האסטרטגיה אל מה שהכי גירד לה: שלומו של הדייר, שכמובן עבר קודם כול דרך שלומה שלה. ״נו?… אתה אוהב את הדירה הקטנה שלך?… שקט פה. הא?… אני חושבת שטוב לך בקומה השנייה. אני שומעת הרבה מוזיקה… אתה אוהב את זה, הא?… אה! אתה יודע, אותנו זה בכלל לא מפריע! בכלל!… נו כן! אתה יכול לשים את זה כמה חזק שאתה רוצה, אנחנו לא שומעים כלום. נכון, אתם?״

בשיטת היפנוזה באמצעות סחרור הנבדק, החוקרת המיומנת והערמומית בנעלי בית האיצה את תנועת המטוטלת.

— נראה לי שאתה לא ממש ישן הרבה בלילה… יש משהו לא בסדר?… אתה יודע, אתה יכול להגיד לנו אם משהו יושב לך לא טוב. הא, דמיאן?

הוא שקע מעט בכיסאו כדי להעמיד פני נינוחות, ובלע בלגימה אחת את טיפת הקפה האחרונה. בתנועה הזאת השאיר לכמה שניות במתח את המטרונית הסקרנית, שקפאה בציפייה לשמוע את בכי החולם וכמה וידויים לרשום ביומן הרכילות שלה.

— כן, הכול בסדר! השיב בפשטות לנאום הארוך.

כשהבחין בחוסר היעילות, בריקנות, של חקירת אשתו, הבעל הזקן התערב בצורה ישירה וגברית יותר.

— יפות, הבנות מהקומה השלישית!… אה… מיה, אני מתכוון… השנייה כבר לא שם!… בכל מקרה, אני… אם הייתי צעיר יותר…

התיקון האחרון הזה בנוגע לגיל נאמר במפורש כדי להרגיע את אשתו באשר למוניטין שלו כ״פלייבוי״, מפתה נשים — מוניטין שהוא עצמו טרח לטפח אצל הגברים שגרו ברחוב השלום המפואר.

ההתערבות המגושמת של ראש המשפחה פעלה בבירור לטובת דמיאן, שהשמיע, לא בלי רעד מסוים בגוון קולו, את ההפתעה המדאיגה מן הבוקר.

— המרצה חזר. ראיתי אותו הבוקר. אני חושב שהוא מתארח אצל ניאל… ואני אפילו חושב שראיתי אותך מדבר איתו, נכון, מר ברוייט?…

— מה פתאום! הזית! בטח ראית אותי מדבר עם החבר של מיה, הפורטוגלי. לשניהם יש שפם… לפורטוגלי וגם לג׳ונתן.

— אבל כשהוא גר כאן לא היה לו שפם! קרא החולם.

— אני לא יודעת אם באמת ראית את המרצה, אבל אנחנו לא, הוסיפה בעלת הבית, לאחר שקלטה סדק ברור בדברי בעלה. — וניאל, אתה אומר?… ניאל?… — ניאל! — נו, כן!… אחות של מיה. זאת שהייתה כאן קודם. אתה בטח חולם, היא כבר לא גרה פה. ורק היא הכירה את ג׳ונתן. היא, ואנחנו. נו, לא!… נו, לא!

נדין, שניחנה בחוש שישי שפיצה על ליקויי חצי־עיוורונה, אף שלא התערבה ולא אמרה דבר עד אז, כבר קלטה אצל האמן את ההשפעה המנכרת של אי־ההבנה שנוצרה מן השקרים המעוגלים של הוריה. לכן הפריכה את דבריהם, העלבונות האלה לאינטליגנציה שלו.

— המרצה!… הוא אמר לי שלום בצהריים! הוא היה עם…

— נו, כן! בעלי, שכחת? צריך ללכת לשוק לקנות מצרכים. אוי, אמא ישו הקטנה שלי! איך הזמן טס! תסלח לנו, דמיאן, אבל אנחנו חייבים לצאת! חתכה מאדאם ברוייט, כדי לא לטבול בתירוצים איומים ובסבך הסברים מעורפלים.

בליווי חיוך טיפשי ומזויף וקידה יפנית, החולם נסוג, גם הוא בורח ממבוי סתום. לאט, כמעט בכאב, עלה לביתו. כל מדרגה שעליה עלה הייתה מחשבה על רחמיה של הבת הצעירה, על הוכחת החיבה שנתנה לו נדין ברוייט — זו שלמרות מוגבלותה ראתה טוב יותר מהוריה.

אחר כך הסיר מעליו את עור החורף שהכביד עליו, ובעודו נהנה מן התחושה הפיזית של הקלה, הרשה לעצמו להאזין בשקט לתקליט… בעל משמעות רבה. מנהג האקראיות כבר התבסס. החריצים היו אכולים, שחוקים ופגועים, והחיכוכים הראשונים הזכירו לו את חבריו הקוצניים מלמטה. אבל כשקולו של הזמר חולל שינוי בהקדמה המוזיקלית הקצרה, מחשבותיו החלו שוב לעלות בתנועה כמעט נורמלית. לעבר ניאל.

— אמרי לי, ניאל!… מה סוד הכריזמה שלך? איך את מצליחה לגייס לצידך את כל מי שמתכנן לחנוק את החיים שבי? אתם מצליחים לסתום לי את הסינפסות, לדחוף אותי אל התפרקות נפשית בלתי־הפיכה. — אולי את רוצה להעניק לי רחמים כאשר, ממשוגע של עולם הדמיון, אשקע בקריסה נפשית מוחלטת?

כך, כשהמוזיקה מערסלת אותו, השעה הבאה החלה להגליד את ניסיון ההונאה של הזוג המבוגר. לאט ניסה החולם להרחיק מעצמו את הרושם שניאל משיבה למלומד פי מאה מן הרגשות שהוא עצמו רוחש למוזה שלו. בשיקול דעת קיבל על עצמו את תחושת הדחייה שנולדה מהתערבותם הכושלת של הברוייטים. הרטט הנלהב של ניאל עם ג׳ונתן בלילה הקודם נטען במשמעויות מבהילות.

למרות כל המאמץ שהשקיע בהרפיה, תופעה מטרידה לא חדלה להציק לו: התחושה שהוא לכוד במלחציים, קפוא כמו במלכודת עכברים. הוא עוד יקיא מזה, אבל ההקאה לא תשנה דבר. נשמתו הייתה פצועה וחשופה. מופשטת מעורה בעודה בחיים! הצעקות שהיה פולט היו חולפות; לרוע המזל, היבבות והדמעות שכבר נגעו בזוויות עיניו סירבו לצאת לגלות.

***

לבסוף, בכל הקומות, עגנה לכמה שעות ההתאוששות הלילית ועמה חזיונות החלום השקופים. כמה מהם, בעלי חשיבות מפוקפקת, נשאו את הסמליות של קומת הקרקע. אחרים, קסומים יותר, שקופים ובהירים, נכספו אל הקומה השלישית והשנייה…

Traum! חלום! Dream!

(— ״תלויות במרחב מואר ונקי מכל פרט, מופיעות ללא רבב שלוש עטיפות תקליטים. שלושה ריבועים לבנים. מתוך שלוש הצורות האלה מחליקים שלושה תקליטים… החולם מרגיש את עצמו חודר אל ניאל. רכה ולחה. כאילו זה אמיתי.״)

החולם ישן. — השטן, מצדו, השגיח על גרגרי החול… השטן תיעב את התנועה האלוהית הזאת של הלוך ושוב, את החסד של הלא־מודע, והסיט, העתיק, את תודעתו של דמיאן אל מצב של חצי־ערות. כשהוא מכוון את קלשונו הבוער אל החולם, דחק בו לנקום מיד — מתת־מודע אחד לאחר. בהמרו על פחדנותו ועל חולשתו המובטחת, נסיך החושך גרם לו להאמין שסבל הרבה יותר מדי וגרר אותו אל חוק הגמול — עין תחת עין.

מן העונג של אלוהים אל החייתיות של השטן, החולם הקרין בתודעתו החולה את דמותה של אישה אחרת שאינה ניאל, דמות של אהבה שנכזבה; ואז פלט את זרעו, רוקן והעביר את גל נוזלו הפורה אל מבוי סתום. גופה, שמעולם לא ראה, של חולמת אבודה, נטושה הרחק בתוך פנטזיותיה.

— לא! לא נכון! לא!

הקול הזה לא היה של דמיאן אלא, באי־צדק, של ניאל. כשהוא חובט שוב בדממת הלילה, האות המביך הזה, קריאת הכאב והסערה, נשמע בדיוק באותו רגע, בצמידות אפלה אל הנקמה המלוכלכת. — המרצה, מיה ושאר הישנים מלמעלה מיהרו להרגיע את ניאל לאחר ההתעוררות האכזרית שגרם לה סיוט.

— יהיה בסדר, ניאל, בטח היה לך חלום רע. זה הכול. — עכשיו יותר טוב? — רוצה לספר לנו? יהיה לך קל יותר להירדם שוב אם תתארי אותו?

— לא!… זה פשוט… לא, אני ממש לא רוצה לדבר על זה. — עכשיו הרבה יותר טוב. סליחה שהערתי את כולכם. תודה, ולכו לחזור לישון.

כמה פיהוקים קראו אל הדממה ואל השלווה ששבו, וזימנו את השינה ואת היצירות החלומיות החדשות.

בקומה שמתחת, דמיאן, חונק את בכיו בכרית, הסתחרר בתוך mea culpa קדחתניים.

— אלוהים! איזה עלבון!… אהבה, הואילי להעניש אותי, אני שאינני אלא תועבה. חום מתוק שאבד לעד כמו אטלנטיס של אושר, שטבעה בטינה. האהבה, תמימה, ביקשה למלא את נשמותינו, את לבבותינו הרעבים זה לזה, אפילו בלי שנדע. שהאומללות שכבר פגעה בי תכרסם בקרביי!

רק הזיכרון של החדירה הקל מעט את כובד הקינות והחליש את החיוורון הנורא שעוד צבע את פניו אחרי הודאתו בניצחון הרוע. נשמתו נגנבה. הריק כיתר את רוחו המובסת, האשמה חנקה אותו, החרטה שיפדה אותו. פיו מלא חרטה, מול הפחד, לפקפק ולהתלבט נעשו המפלט היחיד שלו.

— לא ייתכן שזה כך! על אילו הוכחות אני יכול לבסס קשר בין החלום שלי לסיוט של ניאל?… הופעה בלתי־מודעת של גשר סאבלימינלי בינה לביני?

כמשקל נגד שאף לשלווה ובאופן מרומז לכיבוש גליו המוחיים. הוא רצה להיות אילם מכל מחשבה, מכל סוג שהוא, המופנית אל ניאל; ביקש לא להטריד אותה עוד בשנתה, ואפילו עצר את עצמו מלשחרר מתוך רוחו קריאה למחילה. הוא הצליח לשתוק רק כשהאשים את עצמו עוד יותר.

— זוועה!… קללה!… אינני מעז עוד לומר את שמה. — ריקבון, פסולת — זה מה שאני. אני, שכל כך רציתי לעבור את אזור הרגישות שלה! כל הזמן הזה שקברתי בטינה; כל ההתמדה, כל העקשנות להגיע אל נשמתה… הכול התאדה בתוך עונג נקמני. בושה לי!… איך יכולתי להטיל מום במצפוני לנצח? איך אוכל לכפר על מעשיי?

חרדת היעדרויותיה, הדמעות ששפכתי בגללה, הבוגדנות של הטפילים שתומכים בה… על הכול התגברתי. הכוחות התת־מודעים שלנו עמדו להכתיר את לבבותינו שנעקרו מהם עיניהם בידי תסבוכות. עברתי את הדרך האינסופית הזאת, הזרועה בסרקזם ובשקרים גבשושיים… לחינם. עברתי את כל הדרך כדי לתת לה שיעור שלא הגיע לה.

אלוהים! אינך עייף מלשמור בחיים את הגמד, את ההומונקולוס שאין לו שם שאני? את הסמרטוט האנושי שחלם על אהבה אוטופית. אני, השבר הזה שהעזת להיענות לו בכל הודך… הו! רחמים! הכה בברק את החיה שאני. רחמים! הוצא אותה להורג!

מאוכזב מכך שזלזל, בשם נקמת הדם, בכל אותן קריאות החיים — שהזמינו אותו לפסגת ההתעלות — ירק על ידו, שמעתה הייתה סמל לחילול מוחלט… עלבון לאהבה.

במיטה הסתורה בידי הסערה, החולם בתנוחת עובר מצא קורת גג ונחמה רק באוטוסוגסטיה של זיכרון עמום מרחם אמו. הוא לא הצליח להירדם אלא לפנות בוקר, כאשר למד מחדש לבטא את השם שנעשה מעתה מקודש. ניאל.

ביום הבא עבד על הפסל בלי ריכוז הולם. הליכות קצרות ונשנוש קל. שום הסחה אחרת: לא מוזיקה, לא סיפורים יפים מומצאים. הוא העלה שוב ושוב את הרעיון שנשמתו התרחקה אל הגיהינום כדי להצטרף לשורות אלה שקשרו נגדו. הוא כבר לא ציפה אפילו לשובה אל הגוף שאותו העניש.

***

גם ב״דז׳ה־וו״ הזה וגם במציאות הנוכחית של החלומופת נכפים קרע וקריסת כוחותיו. הוא נאבק באינטרוספקציה שאינה נגמרת. המקור שם, מוגלתי; הוא שותה מן הרוע שהזין כל השנים האלה. באופן פרדוקסלי הוא מרווה את צימאונו באותו רעל שמייבש את רוחו. התאבדות ארוכת־טווח. ספוקו במחטי הזמן. — לא אכפת לו בכלל! — החלום שחיבר אותו לניאל, אותה גומחת חלום תלויה, הוא אולי מקור הייסורים. הלילה דוגר על הזיכרון של השלב שסימן את חשכותיו.

על הספה הישנה הוא חושב שוב על אותו אירוע שאת מהלכו שינה, על השמחה שחווה ושבתחילה נשאה אותו אל העננים. ניאל, במובן מסוים, סוף סוף פנתה אליו. את נגיעת הכישוף הזאת החלומופת מייצב. בעיניים עצומות הוא מדמיין את ניאל לפניו.

הוא מקרין אותה שם, בתוך רוחו, במרחק כמה צעדים, עירומה לגמרי. הוא רוחץ באד הזה, בניחוח המשכר, בבושם יוני שמתמזג בשלמות עם ריח גופה כאישה. ואז… בפשטות, הוא טובע בחיוכה.

אחר כך הוא מתקרב בזהירות, מלטף את פניה ומגלה את רכותם תוך שהוא נוגע בקושי בעור המאופר בקצות אצבעות עיוורות.

הוא מלטף את שיערה המתולתל ומזיז אותו כמעט בלי להבחין, כל כך קלה התנועה. — הוא מתקרב עוד מעט. — ידיו מגלות בחופשיות, בלי קול. הן כמעט אינן נוגעות בצוואר שאותו הוא מריח, אותו נמל שבו נשיקות גנובות שוקעות, והוא מניח לנשימתו לזרום אל נקבוביות הבשר שהוא חושק בו כמשורר מלא השראה.

שפתיו, המבקשות להתערבב עם ידיו, מקריבות את עצמן במקום שבו הצוואר נרדם, ומגלות בלי בושה חמדנות חסרת גבול.

הוא מתענג במגע הכתפיים המסכימות האלה, המתמסרות ברכות לריקוד אצבעותיו הזריזות. זרועותיו מקיפות את המוזה תחילה ברפיון, ואז לאט הן מתלהטות. הדחף והניסיון מתחברים לליטופים חושניים. כשמבטים מצטלבים, הוא מבחין בעיניה הכחולות של ניאל מתמלאות רגש. החגיגה נמשכת. יקום נולד.

הוא רועד מעט, כמעט לא. פיו, כאתגר, מרפרף בסכנה להיכנע לשרירי הטרפז. הוא מכרסם בעדינות את העצבים שמסתירים גן עדן של התעלות. הוא אינו נעצר שם, אבל הצמרמורות ממשיכות, כגלים, להציף את היפהפייה.

מחוות פולחניות. הידיים הסוגדות מעריצות את עורה כמו לחטא שהותר, ושוב מזמינות את השפתיים להצטרף אליהן על החזה הזה, שתגובותיו עדינות. ידיים ופה, נרגשים, טועמים את חום שדיה ולומדים, לפי אנחותיה המדברות של ניאל, להתמצא בתגובות גוף המוזה. הוא ממשש, מלטף, מנשק, נע ובא על הצורות העגולות האלה, עטורות פטמות נוקשות במיוחד והילות קסומות. ההרים המתמסרים גורמים, מזמינים, הילה גלויה ורוך מתמשך.

הידיים בוחרות אז בדרך הגב המתקמר מעט, ומניחות ללב לדבר בפעימות מואצות. ניאל מתקמרת כאילו בטנה מתחננת לפיו של החולם לדחות את האקסטזה, כאילו היא רוצה לשבח בהתלהבות את מפל הנשיקות הרכות.

הוא היה רוצה ללכת לאיבוד על הבטן הרכה הזאת, הנמתחת במשחק; אבל האינסטינקט מזמין אותו, קורא לו נמוך עוד יותר. ידיו משוטטות לפי הבקשות והאותות שמוסר גוף המוזה. במעברן הישבן רועד קלות, מתקשה כאילו הופתע מכך שנתגלה.

רגלי האלה רועדות בדיסקרטיות, מסמנות את התרגשותה. היא נשכבת לאט, נזהרת שלא להפחיד את הרגע המיוחד. בנשיקה מרגיעה מעביר לה החולם את הבנתו את המסר הפשוט. — אינטואיציה ורגישות משני הצדדים. — כל חושיו של החולם אינם חדלים להיאנח מול הגוף שנישא בהתעלות.

בטנה הבוערת של ניאל ומותניה מדגישים בתנועותיהם את קוצר הרוח הגובר; ירכיה העוטפות והשותפות קוטפות את שפע הליטופים והנשיקות ומבקשות עוד… ועוד…

כאילו היו סיירים, אצבעות האמן יוצאות למשימת גילוי; הן מאתרות את הכוונות ונעות לעבר סבך השיער הנהדר המתנשא. נחשק כל כך. כשהן מונחות בידי החום שהשאירו כעקבות כפות הידיים המכושפות, שפתיו של החולם מחליקות בקושי על העור, ואז, במחווה מעודנת, משתחוות בענווה מבלי לאבד את כבודן ומשחררות את לשונו, הבאה להתוודות שאינה מסוגלת לעמוד בפני האדים.

עונג אלוהי במגע. התפעמות קסומה בריח. הבעת המבט… תשואת הטבע. ניחוחה של חוה, שאין לעמוד בפניו דוחף את ההתרגשות לשיאה; האלומה המשיית והמבריקה מעצימה את להטו הנאמן של האוהב. חושניות שפתיו של האמן מבקשת להינשא לרגישותן של שפתיה של המוזה, שכבר לחות, וכך לייעד אותן להתפוצץ מתשוקה, מתשוקה חזקה יותר, גדולה יותר.

הוא קורא, חושק, מעורר, מגרה ברוך בנגיעה, בלי להתאכזר לעולם אל הרך והרגיש. החותם הזה של חירות נשית ללא תנאי. מבלי לזנוח את ספר הכשפים הזעיר חסר הדפים, את הדגדגן המגרש שדים, הוא מביא אל פיו האובד את הגביע הקדוש המבורך של כל הבתולות והלא־בתולות בעולם. צמא! בלשונו השמחה הוא מלקק ומלטף את שולי הכוס ואת דפנותיה המקודשות; הוא שותה שם מן השיקוי הטעים, הנקטר בטעם אלמוות, המשחה הקדושה בעלת ה״טעם״ של הפנטזיה הראשונה של אלוהים.

היא נהנית, היא אוהבת! היא אוהבת, היא גומרת! הוא מאושר.

הוא קולט תנודות עדינות באותן אנחות מלודיות הקוראות לשיכרון משחרר. הפה מתרחק אז ממעיין הנעורים הזה, ומאפשר לשני הגופים להתמזג זה בזה. כאילו הוא מלקט את ליטופיו לפני הדחפים האחרונים, הוא מכסה את בשרה של השראתו כדי לזכור לנצח את השפה שבה היא מדברת אליו.

היא אוהבת, וגם הוא!

בפשטות. באהבה. הוא מנשק אותה ומשתף עמה את האקסטזה שזה עתה טעם, את השיקוי הערב שעדיין מתענג עליו בשמחה גלויה. באותה תנופה מעניקים זה לזו את הסוד האינטימי והעליון: לחוש את האחר קרוב לגבולות האפותאוזה. — השפה הרכה נחרטת ברגעים… השפה משחקת בתנועות. השפה נעה ומאיצה. השפה קושרת את האוהבים. השפה מאפרת את הזמן. השפה חזקה. השפה. השפה. השפה.

השפה מסנוורת! שרה! צועקת! מכריזה על ההתרגשות שמביאה לאורגזמה, המצלצלת בהדים כמו התעוררות התודעה אל רווחת העולם הבא.

יש הפוגה. חזיון התעתועים התפוגג כשהגיע לשיאו. החלומופת, לבדו, רפוי על ספתו הצרה, מנגב את הווידוי של תשוקתו. — זרע עקר, פרט לאין. — אבל הוא מהמר על פוריות החלום, על כוחות תת־המודע. מפני שגם אם אישורי הקבלה אפסיים, הוא משוכנע בתוקף שבאמצעות ההעלאה בדמיון, במהלך האינטרמצו הזה, האהבה המריאה אל מחשבה פשוטה של ניאל עליו. רק טביעה קטנה ביומיום של היפה שלו, מלווה בדגדוג נעים באוזניה שתחוש בו בהפתעה, וכן בתסיסה מוזרה הפועלת כבעירה ספונטנית חלשה וקצרה מאוד בנרתיקה.

אבוד בהפלגה של המפלט התאוותני הזה, שוכח את שעות החיפוש האינטנסיבי ואת הזיכרונות שמצא מחדש… מותש, הוא שוקע בשינה המוטרדת מגירוש השדים שהוא כופה על עצמו. קפוא, עצבני, הוא נחנק כאילו רצה לשכוח שהוא נושם. הוא זז בלי הרף, נאנח מפחד בתוך סיוט התוקף אותו, כמו חולה נפש בהתקף שמכינים אותו ללובוטומיה.

הוא ירק על הקדוש. חוסר היראה שלו כלפי האהבה חנק אותו לאט; באופן בלתי־הפיך התהדק הקשר. עליו לנשוף עוד קצת, יש הפוגה…!

עשרים וארבע השעות שלו חלפו. פרק הזמן הסתיים. חצות!… סופה של הדרמה שלו עדיין מחכה מאחורי הקלעים…!

המשך »