ככל שהתקרב ערב תצוגת האופנה, חדלה מזון ואלומבר להיות סדנה והפכה ליצור חי ועצבני.
הכול רטט.
המכונות, הקולות, הבדים, הטלפונים, הדלתות שנפתחו ונסגרו בלי הרף. מתלי הבגדים התגלגלו מחדר לחדר כמו שיירות דיפלומטיות. נעליים הופיעו, נעלמו, חזרו במידות הלא נכונות. דוגמניות חלפו במעילים, בשמלות, בתחתונים בגוון גוף, שערותיהן אסופות, פניהן עדיין חשופות מאיפור, כבר במקום אחר.
לואיז, שכולם כבר קראו לה לוּ, נעה בתוך ההמולה בריכוז שלא הכירה בעצמה.
היא שמרה על חזותו של לואי: מכנסיים כהים, חולצה לבנה, צעיף קשור נמוך, שיער אסוף. אבל הדמות כבר לא הייתה לגמרי תחפושת. היא הייתה מרחב עבודה. שריון גמיש. רשות.
בתוך הכאוס המאורגן הזה איש כבר לא התפלא על העמימות שלה. קראו לה לוּ כפי שהיו קוראים לצבע נדיר, לכלי שימושי, למזל שהגיע בדיוק בזמן.
— לוּ, הסיכות!
— לוּ, בדגם מספר 17 עדיין יש משיכה בבד!
— לוּ, סולאנז׳ רוצה לראות שוב את שמלה מספר 21!
שמלה עשרים ואחת.
אט־אט חדלו בסדנה לקרוא לה כך.
בטיסט התחיל.
— איפה שמלת ההחלטה המאוחרת?
נואה תיקן:
— לא. זאת כבר לא החלטה מאוחרת. זאת בגידה אלגנטית.
קמיל פסקה:
— זאת שמלה בלתי אפשרית. זה הכול.
ואז, ערב אחד, סולאנז׳ בחנה אותה זמן רב על הבובה ואמרה:
— היא מופלאה.
המילה נשארה.
השמלה המופלאה.
היא לא הייתה המרשימה ביותר בקולקציה. לא במבט ראשון. היא לא צעקה. היא לא ביקשה לנצח באמצעות הגזמה. הקסם שלה בא מאיפוק כמעט מכאיב.
מלפנים היא נראתה פשוטה: קו ארוך ובהיר, כמעט ירחי, נשען על מחוך בעל דיוק מחמיר. אבל בתנועה נחשף שסע אלכסוני כמו מחשבה נסתרת. לוח פנימי, בגוון עמוק יותר, הופיע ונעלם לפי הצעד. השרוול השמאלי יכול היה להחליק מעט, לחשוף כתף לא כהתרסה אלא כהודאה. נדמה היה שלשמלה שתי נשמות: אחת שמקבלת את העולם, ואחת שחומקת ממנו.
לפעמים לואיז הביטה בה כאילו לא היא ציירה אותה.
כאילו השמלה חיכתה לה.
________________________________________
ובכל זאת, מותו של ז׳אן שובה המשיך ללוות אותה.
הוא חזר ברגעים הפחות צפויים.
כשהתאימה מכפלת, ראתה שוב את ידו של ז׳אן מונחת על שולחן במסעדה — רגועה, קצרת רוח, רכושנית. כשבחרה כפתור, שמעה את קולו:
— אי אפשר למכור את זה.
כשראתה את סולאנז׳ דוחה בלי רחמים הצעה חלשה מדי, תפסה את עצמה חושבת:
ז׳אן היה אוהב את הקור הזה.
ומיד אחר כך:
לא. ז׳אן היה רוצה לקנות אותו.
בכל ערב, אחרי הסדנה, התקשרה למונטריאול.
החנות עמדה על רגליה.
לא באופן מעורר השתאות. לא בזוהר. אבל על הרגליים.
אלודי דיברה מהר יותר מבעבר, סימן לכך שביטחונה גדל.
— מכרנו את הז׳קט הכחול, גברת לאנג! וקלייר הצליחה לשכנע לקוחה למדוד את השמלה הירוקה.
— היא קנתה אותה?
— לא.
— אה.
— אבל היא בכתה כשהייתה לבושה בה.
— זאת לא מכירה.
— לא, אבל קלייר אומרת שזו כמעט הבטחה.
כשקלייר עלתה על הקו, היא הייתה פחות פיוטית.
— הלקוחות מדברות הרבה. הן רוצות לדעת אם את חוזרת. הן רוצות לדעת אם פריז חשבה שאת גאונה. הן רוצות לדעת אם פסקל עדיין כותב בשביל חלון הראווה.
— ופסקל?
— הוא מעמיד פנים שהוא דיסקרטי.
— כלומר הוא לא.
— הוא מתאבל על ז׳אן כאילו איבד יריב ברומן רוסי.
לואיז נאנחה.
— הוא בקושי הכיר את ז׳אן.
— בדיוק. זה נותן לו יותר חופש.
מארי־סוליי, מצדה, שמרה את הידיעות המדאיגות ביותר לסוף.
— ויליאם לי התקשר שוב.
— שוב?
— כן.
— מה הוא רוצה?
— לדבר איתך ישירות. הוא אומר שיש כמה הסדרים שצריך לבדוק. מסמכים. התחייבויות כספיות.
— בנוגע ללב של בדים?
— כנראה.
לואיז עצמה את עיניה.
גם מת, ז׳אן נשאר חוזה.
— אתקשר אליו אחרי התצוגה.
— את דוחה את זה.
— אני עובדת.
— שני הדברים נכונים.
לעיתים קרובות השתררה שתיקה.
ואז הוסיפה מארי־סוליי, ברכות רבה יותר:
— את מחזיקה מעמד?
לואיז הביטה אז בחדר המלון, בבגדיה המושלכים, בסקיצות, בצעיף של לואי, בידיה העייפות.
— אני חושבת שכן.
— את אוהבת את זה שם?
לואיז תמיד היססה לפני שהשיבה, כאילו עצם האמירה עלולה להפוך אותה לאשמה.
— כן.
— אז תאהבי את זה.
— ז׳אן מת.
— כן.
— ואני בפריז ועושה שמלות.
— המתים לא צריכים שהחיים יפסיקו לנשום.
— את נעשית פילוסופית.
— לא. אני מעשית עם צעיף דמיוני.
לואיז ניתקה לעיתים קרובות כשדמעות בעיניה.
לא דמעות של צער טהור. דמעות מעורבות. ז׳אן היה מסובך מדי מכדי להשאיר אחריו כאב פשוט. היא עדיין כעסה עליו. עדיין הייתה חייבת לו. לפעמים התגעגעה אליו בכעס, לפעמים ברוך, לפעמים במין עייפות.
אבל כשחזרה לסדנה, כשנגעה בבדים, כששמעה את נואה צוחק, את בטיסט מזדעזע מתפר ״בלתי מספיק מבחינה מוסרית״, את קמיל נוזפת בכולם, את סולאנז׳ אומרת רק ״טוב יותר״, היא חזרה להיות נוכחת.
היא אהבה את עבודתה.
היא אהבה את פריז.
ומפחיד עוד יותר, היא אהבה את מי שנהייתה כאן.
________________________________________
יומיים לפני התצוגה עלתה שאלת הדוגמנית.
השמלה המופלאה נוסתה על שלוש דוגמניות.
אף אחת לא התאימה.
הראשונה הייתה יפה מאוד, אך מודעת מדי ליופייה. היא לבשה את השמלה כאילו הייתה ניצחון אישי. לשנייה הייתה הליכה מושלמת אך קרה. עליה הפכה השמלה לאדריכלות. השלישית הייתה צעירה מדי. הבגד בלע אותה.
סולאנז׳ איבדה את סבלנותה.
— השמלה הזאת דורשת מישהי שכבר ויתרה על משהו.
נואה הרים יד.
— זאת תכונה שמבקשים בסוכנויות?
— שתוק.
בטיסט, שישב על הרצפה עם כרית סיכות, נאנח.
— צריך אישה בעלת שיעור קומה רב יותר. ולא רק מבחינה גופנית. מישהי שהולכת כאילו כבר חצתה חדר שבו איש לא ציפה לה.
המשפט פגע בלואיז.
מיד חשבה על אישה.
לא בפריז.
במונטריאול.
אישה שהייתה מגיעה מדי פעם ללב של בדים. בעצם, לא ממש לקוחה — יותר נוכחות מבליחה. שמה היה אדריאן ואלקור. גבוהה, רזה, אלגנטית בלי מאמץ נראה לעין, בשלהי שנות הארבעים לחייה. רקדנית לשעבר, כך אמרו. אולי דוגמנית בעבר. ואולי שום דבר מכל זה. היא באה לפעמים לחנות, מדדה ז׳קטים, שאלה שאלות מדויקות, קנתה לעיתים רחוקות, אבל הביטה בבגדים כמו מי שיודעת את משקלה של כניסה לבמה.
לואיז ציירה אותה פעם מן הזיכרון.
— אני מכירה מישהי, אמרה.
כולם הסתובבו אליה.
סולאנז׳ שאלה:
— בפריז?
— לא. במונטריאול.
קמיל הרימה את זרועותיה.
— מצוין. יש לנו שלושים ושש שעות. מונטריאול ממש מעבר לפינה.
— היא תהיה מושלמת.
— היא יכולה להגיע?
לואיז היססה.
— אני לא יודעת.
סולאנז׳ נעצה בה מבט.
— תתקשרי.
לואיז התקשרה ללב של בדים. למרבה המזל, מארי־סוליי הכירה את אדריאן. ושוב שיחק לה המזל: אדריאן הייתה במונטריאול וענתה לטלפון. לרוע המזל, היא צחקה חרש.
— פריז? בעוד יומיים? לואיז יקירתי, את חושבת שאני אישה שאין לה עציצים, חשבונות או הרגלים.
— כן.
— את צודקת, אבל אני מסרבת בכל זאת.
— אדריאן, השמלה הזאת נועדה לאישה כמוך.
— כמוני? כלומר?
לואיז הביטה בשמלה המופלאה שעל הבובה.
— מישהי שלא צריכה להיות צעירה כדי להיות מסוכנת.
שתיקה.
— זה נאמר היטב.
— זה נכון.
— ובאיזה תירוץ בדיוק את נמצאת בפריז?
לואיז עצמה את עיניה.
— זה סיפור ארוך.
— כל הסיפורים הטובים הם כאלה.
— את יכולה להגיע?
אדריאן שתקה כמה שניות.
— לא. לא כל כך מהר. הדרכון שלי פג תוקף.
לואיז חשה כיצד התקווה מתרוקנת.
— אה.
— אבל תשלחי לי תמונה של השמלה. לפחות אני רוצה לסבול כראוי מזה שלא אלבש אותה.
לואיז ניתקה, מאוכזבת.
— היא לא יכולה להגיע, אמרה.
קמיל נהמה.
— כמובן.
נואה התבונן בשמלה.
— אולי היא לא רוצה אף אחת.
— שמלה לא מחליטה, אמר ארמן וידאל.
בטיסט השיב:
— אתה אומר את זה כי השמלות עדיין מכבדות אותך.
סולאנז׳ לא צחקה.
— אנחנו צריכים פתרון.
המדידות התחדשו. הוצעה דוגמנית רביעית. קלילה מדי. חמישית. ראוותנית מדי. השמלה המשיכה לסרב.
לואיז הרגישה זאת.
או ליתר דיוק, היא סירבה לראות מה השמלה אומרת לה.
________________________________________
ביום שלפני התצוגה נדמה היה שפריז מתכווצת סביב מזון ואלומבר.
המקום שנבחר היה בית אחוזה עירוני ישן שהוסב לחלל אירועים. תקרות גבוהות, רצפות פרקט מבריקות, קירות בהירים, עיטורי גבס מאופקים, אור קר. הטכנאים התקינו זרקורים. הכיסאות סודרו בדיוק צבאי. רשימות האורחים עברו מיד ליד כמסמכים דיפלומטיים. דיברו על עיתונאים, קניינים, לקוחות חשובות, שחקנית ועל משפיענית שארמן וידאל כינה ״טרגדיה דיגיטלית״.
השמלה המופלאה הועברה בכיסוי לבן.
לואיז הלכה בעקבות המתלה כפי שהולכים בעקבות חולה יקרה ללב.
סולאנז׳ הבחינה בכך.
— את נראית מודאגת.
— אני מודאגת.
— למה?
— כי היא עדיין לא מצאה את הגוף שלה.
סולאנז׳ הביטה בכיסוי.
— בגדים לפעמים מוצאים את הגוף שלהם ברגע האחרון.
— זה מסוכן.
— האופנה היא תעשייה שמתיימרת לחזות את הבלתי צפוי. זה השקר האהוב עליה.
באותו לילה לואיז כמעט לא ישנה.
ז׳אן חזר למחשבותיה.
היא דמיינה אותו יושב בשורה הראשונה, לבוש ללא רבב, ספקן מעט. הוא היה מביט בשמלה המופלאה באותה הבעה מאופקת שתמיד הקדימה את פסקי הדין שלו.
הוא היה אומר:
— זה יפה, לואיז. אבל מי תלבש את זה?
היא הייתה רוצה להשיב לו:
— אני.
המילה כמעט העירה אותה.
אני.
לא, חשבה מיד.
בלתי אפשרי.
היא לא הייתה דוגמנית. היא לא באה לפריז כדי לצעוד בתצוגה. היא הייתה היוצרת הנסתרת, העוזרת המחופשת, האישה שמצאה דלת צדדית. היא לא עמדה להופיע לפני כולם בשמלת ואלומבר.
ובכל זאת נוצרה תמונה.
הצללית שלה עצמה.
גבוהה, זקופה, משוחררת מן התחפושת של לואי.
לא לואיז של פעם.
וגם לא לואי.
מישהי בין השניים, מעבר לשניהם.
היא קמה, שתתה כוס מים ואז הביטה במראה.
בלי הצעיף, בלי הכובע, חזרו תווי פניה לאמת שלהם. עייפה, כן. אבל לא מובסת. היא חשבה על לב של בדים, על ז׳אן, על פסקל, על מארי־סוליי, על כל הנשים שנכנסו לחנות שלה בלי להעז לקנות את העוז שלהן עצמן.
היא לחשה:
— שמלה שמעוררת תחושה שאישה יכולה לשנות את דעתה אפילו באמצע כניסתה.
היא תיארה את השמלה.
אולי תיארה את עצמה.
________________________________________
בערב התצוגה הפך הכאוס לדת.
הדוגמניות הגיעו, נעלמו אל חדר האיפור וחזרו לאחר שעברו שינוי. חיפשו נעליים, סרט הדבקה דו־צדדי, סיכה, זוג כפפות, טלפון אבוד, את הדוגמנית של דגם מספר 8, ואחר כך את דגם מספר 8 עצמו. מעצבי השיער דיברו מהר. המאפרים דיברו מעט. המלבישות רצו. השמלות נתלו בכיסוייהן כמו סודות מסודרים בשורה.
לואיז עבדה בלי לחשוב.
היא חזרה לתחפושת של לוּ: מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, צעיף כהה. איש לא הבחין בשתיקתה. כולם היו שקטים או מבוהלים.
בשעה תשע עשרה שאלה סולאנז׳:
— הדוגמנית של דגם מספר 21?
איש לא ענה.
— איפה קלרה?
קלרה הייתה הניסיון החמישי. לא אידיאלית, אבל מתקבלת על הדעת, כך הוחלט לבסוף.
קמיל חזרה כמה דקות אחר כך, חיוורת.
— היא חולה.
— חולה איך?
— באמת חולה.
— היא יכולה ללכת?
— היא בקושי יכולה לעמוד.
סולאנז׳ לא צעקה.
זה היה גרוע יותר.
היא נעשתה רגועה לחלוטין.
— תמצאו מישהי.
מצאו מישהי.
נמוכה מדי.
אחרת.
כתפיים רחבות מדי למבנה המחוך.
שלישית.
כבר משובצת לשני דגמים; אי אפשר לשנות.
ארמן וידאל קילל.
נואה רץ.
בטיסט החזיק את השמלה המופלאה כמו ילד שפוחדים להעיר.
— היא לא רוצה אף אחת, חזר ואמר.
— שתוק, בטיסט! הטיחה קמיל.
החלק הראשון של התצוגה התחיל בעוד עשרים דקות.
סולאנז׳ הסתובבה אל לואיז.
— אני מניחה שהאישה שעליה סיפרת, זו ממונטריאול, לא השתגרה לכאן?
— לא.
— חבל.
לואיז הביטה בשמלה.
סביבה דיברו, רצו, חיפשו פתרון. אבל מבחינתה הרעש התרחק.
הכיסוי היה פתוח מעט. הבד הבהיר נראה באור מאחורי הקלעים. השמלה נראתה שלווה. שלווה להחריד. כאילו ידעה מאז ומתמיד.
לואיז הרגישה שלבה פועם לאט יותר.
היא חשבה על ז׳אן.
על שאלתו המדומיינת:
— מי תלבש את זה?
היא חשבה על פסקל, שהיה קורא לזה תפנית תיאטרלית.
היא חשבה על מארי־סוליי, שהייתה פשוט אומרת:
— לכי על זה.
היא חשבה על לואיז ממונטריאול, מותשת מאחורי הדלפק.
היא חשבה על לואי לאנז׳, שהעז להיכנס.
ואז שמעה את עצמה אומרת:
— אני.
סולאנז׳ הביטה בה.
— סליחה?
לואיז הסירה את הצעיף.
— אני אלבש אותה.
קמיל פתחה את פיה.
נואה הפסיק לרוץ.
בטיסט הניח את שתי ידיו על פניו.
— כמובן.
ארמן וידאל בחן את לואיז מכף רגל ועד ראש במבט המקצועי חסר הרחמים ביותר בעולם.
— מידה?
— שלושים ושמונה. לפעמים ארבעים, לפי הגזרה.
— גובה?
— מטר שבעים ושמונה.
נואה שרק.
— לוּ גבוהה. לוּ הסתירה מאיתנו דברים.
סולאנז׳ לא התבדחה.
— השתתפת פעם בתצוגת אופנה?
— לא.
— את יודעת ללכת?
לואיז חשבה על כל השנים שבהן נכנסה לבנקים ולמשרדים, השתתפה בפגישות שבהן היה עליה להוכיח שיש לה זכות להיות שם.
— כן.
— לא כמו בעלת חנות. כמו התגלות.
לואיז החזירה לה מבט יציב.
— אני יכולה.
סולאנז׳ נשארה ללא תנועה לשנייה.
ואז אמרה:
— תלבישו אותה.
הכול התהפך.
הובילו אותה לחדר צדדי קטן. קמיל נכנסה איתה, בטיסט עם השמלה. נואה נשאר בחוץ וחזר ואמר שהוא עומד להתפלל לכל אלי הטקסטיל.
— מהר, אמרה קמיל. אבל לא ברשלנות.
לואיז הסירה את הז׳קט, את החולצה, את המכנסיים. דמותו של לואי נפלה חתיכה אחר חתיכה על כיסא. היא נשארה עומדת, כמעט עירומה, רגועה יותר מכפי שציפתה.
קמיל, שמעולם לא התרככה, הביטה בה שבריר שנייה.
— את יפה.
לואיז לא ענתה.
היא לא ידעה איך לקבל את המשפט.
בטיסט הרים את השמלה במעין יראת קודש.
— זהירות עם השרוול.
השמלה החליקה עליה.
בהתחלה קרה. ואז חיה.
המחוך חבק את גופה בדיוק מפתיע. הקו האלכסוני נפל בדיוק במקום הנכון. הלוח הפנימי ליטף את רגלה. השרוול השמאלי חשף את כתפה כאילו זיהה אותה.
קמיל נסוגה צעד.
— לעזאזל.
מפיה זו הייתה מחווה של כבוד.
עיניו של בטיסט היו לחות.
— היא חיכתה לך.
— בלי שירה, אמרה קמיל, אבל קולה איבד את קשיחותו.
התאימו. תיקנו מתח אחרון. החליקו את הבד. חשפו את העורף. מישהו נכנס לאיפור. מישהו אחר לשיער.
— לא יותר מדי, אמרה לואיז.
— אנחנו יודעים, השיב הספר. את לא בחורה שמבקשת רשות.
השיער הורם, אך לא בקשיחות. כמה קווצות מסגרו את הפנים. האיפור העמיק את המבט, החוויר את הפה והעצים עוד יותר את נוכחותה. כשלואיז ראתה את עצמה במראה, היא לא חשבה על לואיז ולא על לואי.
היא חשבה:
— הנה אני.
בחוץ עדיין חיפשו אותה.
— איפה לוּ?
— איפה השמלה?
— דגם מספר 21 בעוד שלוש דקות!
— סולאנז׳ רוצה את כולם במקום!
הדלת נפתחה.
לואיז יצאה.
נדמה שהמסדרון השתתק.
נואה הניח יד על לבו.
— אוי לא. זה לא הוגן כלפי שאר האנושות.
ארמן וידאל, לעומתו, לא אמר דבר. הוא בדק את הקו, את נפילת הבד ואת חופש ההליכה. אחר כך הנהן.
סולאנז׳ התקרבה.
היא בחנה את לואיז כפי ששופטים החלטה שאין ממנה חזרה.
— אל תשחקי דוגמנית.
— מה עליי לעשות?
— תיכנסי כאילו הפסקת להתנצל.
לואיז עצמה את עיניה לשנייה.
ז׳אן.
פריז.
לב של בדים.
לואי.
לואיז.
השמלה.
היא פקחה את עיניה.
— בסדר.
________________________________________
המוזיקה השתנתה לקראת דגם מספר 21.
תחילה צליל נמוך, כמעט בלתי נשמע. אחר כך פעימה איטית, מרווחת. כמו לב שמסרב להיכנס לפאניקה.
לואיז המתינה מאחורי הווילון.
לפניה חזרה דוגמנית פנימה. מאחוריה התכוננה אחרת. אור האולם צייר קו לבן על הרצפה. היה עליה לחצות אותו.
לפתע הרגישה את כל פחדיה חוזרים: החנות השברירית, החשבוניות, מבטו של ז׳אן, הערמומיות המבריקה של פסקל, השקר שלה עצמה, גילה, האומץ המאוחר שלה, חוסר הניסיון, השמלה הזאת שאולי מעולם לא הייתה צריכה לצאת מן הסקיצה.
ואז חשבה על כל הנשים שממתינות מול מראה לרשות למצוא את עצמן יפות.
והיא נכנסה.
הצעד הראשון היה הקשה ביותר.
הצעד השני כבר היה שלה.
האולם כבר לא היה אולם. הוא נעשה כולו קווי עומק: פנים, אורות, צלליות ישובות. לואיז התקדמה לאט. לא לאט מדי. בדיוק מספיק כדי שהשמלה תנשום. הלוח הפנימי הופיע בכל תנועה ואז נסוג. הכתף החשופה לא נראתה מוצעת אלא נכבשת. קו גופה העניק לשמלה את מה שהדוגמניות האחרות לא הצליחו לתת לה: סיפור.
היא לא הייתה הצעירה ביותר.
זה היה כוחה.
היא לא הייתה הניטרלית ביותר.
זו הייתה האמת שלה.
היא לבשה את השמלה כאישה שאיבדה דבר־מה, זכתה בדבר אחר, ועדיין לא החליטה אם עליה להודות לחיים או לדרוש מהם דין וחשבון.
בקצה המסלול היא עצרה.
שנייה אחת.
לא יותר.
היא הסתובבה.
הבד חשף את סודו.
בקהל משהו השתנה. לא תשואות סוערות. עדיין לא. קשב עמוק ודחוס יותר. איפוק עוצר נשימה. אותו סוג של דממה שבגדים מחפשים לפעמים כל חייהם.
לואיז חזרה.
כשנעלמה מאחורי הווילון, נואה כמעט תפס אותה.
— הרגת את כולם.
— היא צעדה, תיקן ארמן וידאל.
— לא, אמר בטיסט. היא שרדה בפומבי.
קמיל התקרבה לבדוק את השמלה, אבל ידיה רעדו מעט.
— שום דבר לא זז.
סולאנז׳ הייתה שם.
היא הביטה בלואיז בלי לחייך.
— הנה, אמרה.
מילה אחת.
רק אחת.
אבל לואיז הבינה.
היא לא רק לבשה את השמלה.
היא הסבירה אותה.
בגופה.
בגילה.
עם כל האובדנים שנשאה עמה.
באותו חלק בתוכה שנאלץ להפוך ללואי כדי שתוכל לשוב ולהיות לואיז בדרך אחרת.
סיום התצוגה התנהל בקדחתנות כמעט בלתי מציאותית. לואיז נאלצה לצאת שוב לקידה הסופית, הפעם בין הדוגמניות. היא הייתה רוצה להסתתר, אבל סולאנז׳ החליטה אחרת.
— את יוצאת עם האחרות.
— אני לא דוגמנית.
— הערב כן.
מחיאות הכפיים הגיעו כמו גשם יבש.
לואיז לא ניסתה לדעת למי הן מיועדות. לקולקציה, לבית האופנה, לסולאנז׳, לדוגמניות, לשמלה, להפתעה. לא היה חשוב. היא עמדה באור הזה, זקופה, גבוהה, אלגנטית, נראית.
נראית.
אחרי הקידה, הכול התפוצץ מאחורי הקלעים.
דיברו בקול רם מדי. צחקו. התנשקו. חיפשו שמפניה. מישהו צעק ששתי קנייניות רוצות לראות את ״השמלה הבהירה״. עיתונאית שאלה מי היא ״האישה המרהיבה הזאת מדגם מספר 21״. נואה השיב:
— אסון קנדי הכרחי לחלוטין.
בטיסט תיקן:
— התגלות.
קמיל קראה:
— עוזרת. ועכשיו תנו לה לנשום.
לואיז נמלטה אל החדר הקטן שבו החליפה בגדים. היא סגרה את הדלת מאחוריה.
הדממה נפלה.
היא הביטה בעצמה במראה.
השמלה המופלאה עדיין הייתה שם. היא לא נעלמה. היא התאימה את עצמה לנשימתה, לעייפותה, ליופייה. לואיז הניחה יד על כתפה החשופה.
היא חשבה על ז׳אן.
לא על האיש ששלט. לא על זה ששפט. על זה שאולי, במקום כלשהו מתחת לוודאות שלו, ראה בה כוח עוד לפני שהיא עצמה העזה לשכון בתוכו.
— אתה רואה, ז׳אן, לחשה. מישהי לובשת אותה.
עיניה התמלאו סוף־סוף דמעות.
הן זלגו בעדינות בלי לפרק את פניה.
הפעם היא לא בכתה מייאוש.
היא בכתה מפני שזה עתה הבינה שאישה יכולה ללכת לאיבוד תחת שם, תחת תפקיד, תחת אבל, תחת חנות, תחת מבטם של גברים, ובכל זאת לצאת מחדר כשהיא לבושה באומץ של עצמה.
נשמעה נקישה בדלת.
— לוּ? שאלה סולאנז׳ מעבר לדלת.
לואיז ניגבה את לחייה.
— כן.
— הקנייניות רוצות לראות אותך.
לואיז הביטה במראה בפעם האחרונה.
לואי נעלם.
אולי גם לואיז.
במקומם עמדה אישה שכבר לא הייתה צריכה לבקש סליחה לפני שנכנסה.
היא פתחה את הדלת.
סוף פרק ו׳