למחרת בבוקר התייצבה לואיז לאנג במזון ואלומבר בשם לואי לאנז׳.
היא ישנה רע, אבל הלילה הקשה הזה הותיר בה מעין צלילות דרוכה. מול מראת המלון, לפני שיצאה, תיקנה שלוש פעמים את קשר הצעיף, סידרה שוב את הכובע, ריככה עוד מעט את קו פיה, ואז ניסתה לשחזר את אותו מבט ישיר שראתה לא פעם אצל גברים שמעולם לא שאלו את עצמם אם יש להם זכות להיכנס למקום כלשהו.
היא לא ממש נראתה כמו גבר.
היא נראתה יותר כמו השערה.
השערה אלגנטית, דו־משמעית, שברירית, אך משכנעת להפתיע.
ברחוב איש לא בהה בה. זו הייתה ההפתעה הראשונה. במונטריאול הייתה מרגישה מחופשת. בפריז היא נראתה רק מעט מוקפדת מדי. מעט מסוגננת. קצת כאילו יצאה מסביבה שבה אנשים מרשים לעצמם להרכיב את דמותם.
היא הלכה עד מזון ואלומבר וחזרה על המשפט שלה.
— שלום. באתי בקשר למשרת עוזר הסדנה.
יבש מדי.
— שלום. באתי להציג את מועמדותי למשרת עוזר הסדנה.
מנומס מדי.
— שלום. אמרו לי שאתם מחפשים מישהו לסדנה.
מעורפל מדי.
ברגע שנכנסה שכחה את כל הנוסחים.
בדלפק הקבלה ישבה צעירה שחורת שיער, בעלת מבט זריז. היא הרימה את עיניה.
— שלום, אדוני.
אדוני.
המילה חדרה בלואיז כמו סיכה דקה. לא כואבת. מדויקת.
— שלום, השיבה בקול מעט נמוך יותר. באתי בקשר למודעה. משרת עוזר הסדנה.
פקידת הקבלה הביטה בה ואז רשמה דבר־מה בפנקס.
— יש לך פגישה?
— לא. ראיתי את המודעה אתמול.
— יש לך ניסיון?
לואיז היססה חצי שנייה.
— עבדתי בתחום הביגוד. הרבה. גזירה, חומרים, תצוגה, תיקונים, תיאום.
זה לא היה שקר. זו הייתה אמת שלבשה תסרוקת אחרת.
— שמך?
— לואי לאנז׳.
הפעם השם יצא מפיה ביתר קלות. כאילו התקיים זמן רב יותר מאשר מאז אמש.
פקידת הקבלה התקשרה למישהו. כמה משפטים מהירים. אחר כך חייכה.
— מר וידאל יקבל אותך.
לואיז הרכינה את ראשה.
— תודה.
היא הלכה בעקבות עוזרת במסדרון צר שקירותיו נשאו סקיצות ממוסגרות. צלליות שחורות, שמלות לבנות, פרופילים של דוגמניות, הערות בעיפרון. התחשק לה לעצור מול כל אחת מהן, אבל היא לא באה כמבקרת. היא באה לנסות פריצה עדינה.
הכניסו אותה לחדר שטוף אור קר. גלילי בד נחו רדומים לצד קיר. שתי בובות תפירה עמדו במרכז כמו גבירות חסרות ראש בשיחה אילמת.
גבר בשנות החמישים לחייו הסתובב לעברה. רזה, שיער כסוף, חולצה ללא רבב, מבט קצר־רוח.
— לואי לאנז׳?
— כן, אדוני.
— ארמן וידאל. מנהל הסדנה. אמרו לי שבאת בקשר למשרה.
— כן.
— אתה יודע לתפור?
— כן.
— אתה יודע להקשיב?
— אני לומד מהר.
— תשובה גרועה. כאן, מי שלומד מהר עושה לעיתים קרובות שטויות באותה מהירות.
לואיז השפילה מעט את עיניה.
— אז אני יכול ללמוד לאט.
ארמן וידאל בחן אותה בתשומת לב רבה יותר.
חיוך קטן הופיע.
— זה כבר טוב יותר. אתה פנוי מיד?
— כן.
— לכמה זמן?
לואיז חשה במלכודת.
היא הייתה בפריז רק לכמה ימים. החנות שלה חיכתה לה. העובדות שלה. החובות שלה. פסקל בקומה שמעל. ז׳אן במונטריאול, תמיד מוכן לשפוט.
— כמה ימים בתור התחלה, השיבה. יותר, אם העבודה תצדיק זאת.
— אתה זר?
— קנדי.
— אף אחד לא מושלם.
הוא הצביע על שולחן שעליו היו מונחות פיסות בד נעוצות בסיכות, קרטונים, סלילים, פיסות סרט ושרוול לא גמור.
— הראה לי את הידיים שלך.
לואיז התקרבה.
— סליחה?
— הידיים שלך. פטפטנים משעממים אותי. ידיים משקרות פחות.
היא הניחה את ידיה על השולחן.
ארמן וידאל בחן את ידיה. הוא ראה את הסימנים הקטנים, את האצבעות המדויקות, את הציפורניים הקצרות, את המגע המורגל בחומר.
— עבדת.
— כן.
— לא רק דיברת.
— לא.
— טוב.
הוא הושיט לה את השרוול הלא גמור.
— נפילת הבד אינה נכונה. למה?
לואיז לקחה את החלק בזהירות. היא הרגישה מיד שהבעיה אינה בבד עצמו, אלא במתח שאינו מפוזר נכון.
— פתח השרוול מושך כאן. השיפוע חד מדי. הבד רוצה לרדת, אבל הגזרה מכריחה אותו לציית גבוה מדי.
וידאל נעץ בה מבט.
— המשך.
לרגע שכחה את לואי. היא חזרה להיות לואיז בלי לשים לב, אך לואיז רגועה יותר, מוסתרת מאחורי חזותו של לואי.
— אם נשחרר מעט מאוד כאן ונכניס מעט שם, השרוול ישמור על הקו שלו בלי להיראות כאילו הוא נענש.
הפעם ארמן וידאל חייך בגלוי.
— שרוול שנענש. זה מטופש, אבל נכון.
הוא לקח בחזרה את החלק.
— אתה מתחיל היום.
לואיז נשארה קפואה במקומה.
— היום?
— יש לך משהו טוב יותר לעשות?
— לא.
— אז תוריד את המעיל.
כך התקבל לואי לאנז׳ לעבודה.
________________________________________
הסדנה של מזון ואלומבר לא דמתה כלל לחלום ערפילי.
זה היה מנגנון אנושי מתוח, מבריק ומתיש. מספריים נקישו. מכונות זמזמו. קולות נמוכים החליפו מידות, דחיפויות ונזיפות. בדים עברו מיד ליד בכבוד רב יותר מזה שניתן לאנשים מסוימים. הכול נראה שברירי וחסר רחמים בעת ובעונה אחת.
לואיז הוצגה במהירות.
— לואי לאנז׳. הוא יעזור לנו כמה ימים.
כמה ראשים הסתובבו.
הייתה שם קמיל, סגנית מנהלת הסדנה, אישה עגלגלה ותוססת שמשקפיה תלויים בשרשרת אדומה. היה נואה, העוזר בעל השיער המחומצן שלואיז הבחינה בו יום קודם. היה בטיסט, עדין ועצבני, שענד טבעות דקות כמעט על כל אצבע. והייתה שרה, שקטה ומהירה, שנראתה מסוגלת להצמיד מכפלת בסיכות כשהיא עוצרת את נשימתה במשך דקה שלמה.
— קנדי? שאל נואה.
— ממונטריאול, השיבה לואיז.
— אה! אז הכרת את החורף ובכל זאת באת אל האופנה. זה הרואי.
— או פזיז.
— שניהם שימושיים כאן.
בטיסט בחן את הצעיף שלה.
— קשר יפה. קצת הגנתי מדי, אבל יפה.
לואיז הרימה יד אל צווארה.
— הגנתי?
— כן. כמו מישהו שמסתיר צלקת שאין לו.
קמיל מחאה כפיים.
— נגמרה השירה. עובדים.
לואיז עבדה.
בתחילה חששה שהתחפושת תפריע לה. להפך, היא הגנה עליה. לואי דיבר פחות. לואי התבונן יותר. לואי לא היה צריך להצדיק חנות שנאבקת, להרגיע ספקים, לחייך לז׳אן או לרסן את פסקל. לואי היה שם כדי לעשות. היה בזה משהו מרגיע — להיות מצומצמת לתועלת בלבד.
היא נשאה גלילים. מיינה דוגמאות. תיקנה מכפלות. עזרה להלביש שמלה על בובה. בדקה התאמות בין גוונים. היא לא עשתה דבר מרהיב, אבל עשתה הכול בדיוק כה רב, עד שחדלו במהרה להתייחס אליה כאל תופעה מוזרה וחולפת.
בצהריים הושיט לה נואה קפה.
— אתה נראה כמו מישהו שעדיין לא החליט אם הוא רוצה לשרוד אותנו.
— חשבתי שאינני בולט.
— כאן גם מי שמנסה לא לבלוט בולט לעין.
בטיסט התיישב על קצה שולחן, למרות מבטה המסתייג של קמיל.
— יש לך דרך מוזרה לגעת בבדים.
— מוזרה איך?
— כאילו אתה שואל לדעתם.
לואיז חייכה.
— לפעמים הם עונים.
— אה, יפה מאוד. מיסטיקן של בדים.
— לא. רק מישהו שראה לא פעם בגדים נוקמים על גזרה גרועה.
נואה פרץ בצחוק.
— אני מחבב אותו.
קמיל עברה מאחוריהם.
— אנחנו לא כאן כדי לחבב אותו. אנחנו כאן כדי להשתמש בו עד שיישחק.
— זאת גרסת הסדנה לחיבה, מלמל בטיסט.
לואיז הרגישה חמימות בלתי צפויה מציפה אותה. לא הכרת תודה ראוותנית. משהו צנוע יותר. היא התקבלה אל הקצב. אל העייפות. אל הבדיחה.
במונטריאול, בזמן האחרון, הרגישה שהיא הבעלים של כישלון.
כאן, תחת השם המושאל הזה, היא שבה להיות יד אחת בין ידיים.
________________________________________
לקראת סוף אחר הצהריים נכנסה סולאנז׳ ארוואי לסדנה.
לואיז נדרכה מיד.
סולאנז׳ נשאה עמה את אותו דיוק של יום האתמול: משקפיים כהים, חליפה אפורה, מבט שנדמה כאילו הוא חותך עוד לפני המספריים.
— מר וידאל, אמרה, אני רוצה לראות את ההצעה לדגם מספר 12.
— היא לא מוכנה.
— לא שאלתי אם היא מוכנה. ביקשתי לראות אותה.
הסדנה התכווצה.
הניחו על בובת תצוגה שמלה שעדיין הייתה בתהליך. יפה, בהחלט, אבל כבדה. בחלק העליון היה כוח, בחצאית תנועה, ובכל זאת הכול יחד היסס בין שתי נשים שאינן יכולות להתקיים זו עם זו.
סולאנז׳ הקיפה אותה.
— לא.
מילה אחת.
כולם הבינו.
ארמן וידאל שאף אוויר לאט.
— השרטוט המקורי דרש את הנפח הזה.
— השרטוט המקורי שיקר.
דממה.
לואיז לא רצתה לדבר. לואי רצה אפילו פחות.
אבל היא ראתה את הבעיה. בבהירות רבה מדי. השמלה ביקשה להשתחרר מן החשיבות העצמית שלה.
סולאנז׳ הבחינה במבט שלה.
— אתה, החדש. מה אתה רואה?
לואיז הרגישה שכל העיניים מופנות אליה.
— אולי שום דבר מועיל.
— פתיחה גרועה. תתחיל מחדש.
היא בלעה רוק.
— אני רואה שמלה שמנסה להרשים לפני שהיא נושמת.
נואה השפיל את ראשו כדי להסתיר חיוך.
סולאנז׳ לא חייכה.
— ו?
לואיז התקרבה לבובה בזהירות.
— החצאית יפה, אבל היא מגיעה מוקדם מדי. הנפח צריך להיוולד נמוך יותר, לא כאן. כרגע היא מתנפחת כמו מנגנון הגנה. אם נשמור את הקו הזה קרוב יותר לגוף עד לנקודה הזאת ורק אחר כך נפתח אותו, היא תיראה כאילו היא בוחרת את הנפח שלה במקום להיכנע לו.
ארמן וידאל הביט בה.
— תראה.
לואיז לקחה כמה סיכות. במחווה ביקשה רשות. וידאל הנהן.
אצבעותיה עבדו מהר, אך בלי חיפזון. היא הרימה קפל, שחררה מתח, הזיזה מעט את נקודת תחילת הנפח. השמלה השתנתה. לא לגמרי. בדיוק במידה הנכונה.
רחש עבר בסדנה.
בטיסט לחש:
— אה, הנה היא.
סולאנז׳ התקרבה.
היא בחנה אותה זמן רב.
— זה טוב יותר.
מפיה זה נשמע כמעט כמו הצהרת אהבה.
— למדת? שאלה.
— לא כאן.
— זאת לא הייתה השאלה.
לואיז היססה.
— בעיקר למדתי תוך כדי עבודה.
— וגם בציור?
השאלה הכתה בה.
— כן.
— אתה מצייר?
ארמן וידאל התערב:
— בכל מקרה, יש לו עין.
סולאנז׳ הושיטה יד.
— תראה.
— אין לי…
לואיז עצרה. המחברת הייתה אצלה. כמובן. אפילו מחופשת, אפילו תחת שם מזויף, אפילו בסדנה פריזאית, היא הביאה כמה ציורים מגולגלים בתוך תיקייה.
— יש לי כמה סקיצות.
— לך להביא אותן.
היא צייתה.
ידיה רעדו מעט כשהוציאה את הדפים. שמלת ״הבריחה״. המעיל בעל הכתפיים השמוטות. שמלה שחורה עם שרוולים שסועים. צללית בגוון שנהב. שתי וריאציות בהשראת החנות, שצוירו בערב של ייאוש.
היא הניחה אותם על השולחן.
הדממה שינתה את טבעה.
נואה התכופף.
— או.
גם בטיסט התקרב.
— זה שלך?
— כן.
קמיל לקחה דף, בלי עדינות אך בכבוד.
— הצווארון הזה חכם.
ארמן וידאל בחן אחד אחר.
— הגזרה לפעמים נאיבית, אבל הקו אמיתי.
סולאנז׳ נשארה מול ״הבריחה״.
— אני מכירה את הציור הזה.
לואיז הרגישה את הדם נסוג מפניה.
— גברתי?
— הראית לי אותו אתמול.
דממה חדה נפלה.
לואיז לא זזה.
סולאנז׳ הרימה סוף־סוף את עיניה אליה. היא בחנה את הצעיף, את הכובע, את הפנים ששונו, את היציבה המאופקת.
ואז, באיטיות כמעט אכזרית:
— גברת לאנג?
נואה פתח את פיו.
בטיסט מצמץ.
קמיל הניחה את שתי ידיה על מותניה.
לואיז יכלה להכחיש. אבל השקר כבר שירת את התעוזה שלה. אסור היה לו לשרת את פחדנותה.
היא הסירה את כובעה.
שערה, שהיה קשור נמוך, לא ממש נפל, אבל המחווה הספיקה.
— כן.
איש לא דיבר במשך כמה שניות.
ואז מלמל נואה:
— נפלא.
קמיל נתנה לו מכה קלה בזרוע.
— שתוק.
סולאנז׳ לא נראתה מזועזעת ולא משועשעת. רק מסוקרנת.
— תסבירי.
לואיז נשמה.
— אתמול באתי להציג את הציורים שלי. הייתי עצבנית מדי. יותר מדי בעלת חנות. יותר מדי מבקשת שיקבלו אותי. ראיתי את המודעה לעוזר. ראיתי גם את הבחורים הצעירים שלכם בסדנה, את החופש שלהם, את הדרך שבה הם מרגישים במקומם בלי להתנצל. חשבתי שבצורה אחרת אולי אעז להיכנס טוב יותר.
— שיקרת.
— כן.
— למה שאשאיר מישהי שמשקרת כבר ביום הראשון?
לואיז השפילה את עיניה אל הסקיצות.
— כי לואי לאנז׳ לא קיים, אבל היה לו האומץ שכבר לא היה ללואיז לאנג.
הדממה העמיקה.
בטיסט מלמל:
— זה כמעט יפה מדי.
קמיל נעצה בו מבט קטלני.
ארמן וידאל, מצדו, עדיין בחן את הציורים.
— אני אומר שבסופו של דבר זה די לא משנה. גבר, אישה, מלאך, נוכל או קנדי: האדם הזה תיקן את דגם מספר 12 בחמש דקות.
סולאנז׳ שלחה אליו מבט חד.
— תודה על הפילוסופיה שלך, ארמן.
— זאת לוגיסטיקה.
סולאנז׳ הרימה שוב את ״הבריחה״.
— גברת לאנג, הציורים שלך טובים יותר כשאת לא מנסה למכור אותם. למה?
לואיז צחקה צחוק קטן ועצוב.
— כי אני לא יודעת למכור את עצמי.
— רואים.
— תודה.
— זאת לא הייתה מחמאה.
— אני יודעת.
סולאנז׳ הניחה את הציור על השולחן.
— טוב מאוד. את נשארת בסדנה במשך השבוע. כעוזרת. או כעוזר, אם זה עוזר לך לעבוד. לא אכפת לי מן התחפושת כל עוד הרעיונות עומדים על הרגליים.
לואיז הרימה את עיניה.
— את משאירה אותי?
— אני בוחנת אותך.
— גם זה הרבה.
— אל תהיי אסירת תודה, כבר אמרתי לך שזה מעייף.
נואה מחא כפיים בעדינות בקצות האצבעות.
— ברוכה הבאה, לואי־לואיז.
בטיסט הוסיף:
— אפשר לומר לוּ? זה מעשי, אלגנטי ודו־משמעי במידה הנכונה.
לואיז חייכה בעל כורחה.
— לוּ מתאים לי.
קמיל לקחה שוב את הסקיצות.
— ועכשיו, לוּ, את תסבירי לנו את השרוול השסוע הזה. כי אם אפשר לבצע אותו, הוא עשוי להציל את דגם מספר 17.
________________________________________
הימים הבאים היו מן המוזרים והמאושרים בחייה של לואיז.
היא עבדה תחת שני שמות פרטיים, אך באנרגיה אחת. בבוקר הגיעה כלואי: מכנסיים, חולצה, צעיף, צללית מרוסנת. בסדנה קראו לה לוּ. איש לא נראה להוט לפתור לגמרי את החידה. להפך, העמימות הפכה לנוחות, כמעט לאלגנטיות משותפת.
נואה היה אומר:
— לוּ רואה שמלות כמו חיות פצועות.
בטיסט היה משיב:
— כן, אבל הוא מטפל בהן.
קמיל הייתה מתקנת:
— היא מאלפת אותן.
ארמן וידאל היה פוסק:
— לוּ עובדת. תעשו כמוה.
מהר מאוד החלה לואיז להציע התאמות, ואז וריאציות. שמלה נוקשה מדי קיבלה פתח בלתי צפוי בגב. ז׳קט חסר חן מצא קו רך יותר בזכות הזזה של תפר. שמלת ערב שנחשבה קרה זכתה בלוח פנימי שנחשף רק בתנועה, כמו סוד צבעוני.
סולאנז׳ כמעט מעולם לא החמיאה.
היא הייתה אומרת:
— לבדיקה מחדש.
או:
— אפשרי.
או:
— נשמור את הרעיון הזה.
אצל ואלומבר, ״נשמור את הרעיון הזה״ היה שווה כמעט לנשיקה על המצח.
אחר צהריים אחד, סביב שולחן מכוסה בדים, לואיז העזה ללכת רחוק יותר.
— לתצוגה הבאה שלכם יש הרבה צלליות חזקות. מעוצבות מאוד. בטוחות מאוד בעצמן. אבל אולי חסרה שמלה שנראית בתחילה מהססת.
סולאנז׳ נעצה בה את מבטה החד כלהב.
— שמלה שמהססת?
— כן. לא חלשה. לא חסרת החלטה. שמלה שעוצרת משהו בתוכה. שנותנת תחושה שאישה עשויה לשנות את דעתה באמצע כניסתה שלה.
בטיסט הניח יד על לבו.
— אני רוצה למות בתוך המשפט הזה.
קמיל נאנחה.
— כולכם תהרגו אותי.
סולאנז׳ לא הסירה את עיניה מלואיז.
— ציירי אותה.
לואיז לקחה עיפרון.
היא ציירה בעמידה, במהירות. צללית ארוכה, בהירה, כמעט פשוטה. אחר כך קו מוסט באזור הירך. סגירה סמויה שאינה באמת סגירה. שרוול שאפשר לנתק חלקית. לשמלה היו שני מצבים: אחד מאופק, האחר פתוח, כאילו הבגד חושף את מחשבתו השנייה לאורך ההליכה.
נואה הביט מעל כתפה.
— זאת שמלת חרטה.
— לא, אמרה לואיז. שמלת החלטה מאוחרת.
סולאנז׳ לקחה את הסקיצה.
— דגם מספר 21.
ארמן וידאל הרים גבות.
— כבר?
— כן.
— נצטרך לבנות מחדש את הרצף.
— אז תבנו אותו מחדש.
איש לא מחה.
לואיז נשארה ללא תנועה, ידה עדיין מרחפת מעל השולחן.
אחד הציורים שלה נכנס זה עתה לתצוגת ואלומבר.
לא באופן רשמי. לא בזוהר. עדיין לא תחת שמה. אבל הוא היה שם.
הצורה, חשבה, שינתה הכול.
לואיז לאנג, בעלת החנות המודאגת, התחננה שיביטו בעבודתה.
לואי לאנז׳, העוזר הדו־משמעי, הראה מה הוא יודע לעשות.
ההבדל היה לא צודק.
אבל הוא היה אמיתי.
________________________________________
בכל ערב התקשרה למונטריאול.
בגלל הפרש השעות היא התקשרה לעיתים קרובות לקראת סוף היום בפריז, כשהחנות שם הייתה בעיצומה של הפעילות. השיחה הראשונה הרגיעה אותה. אלודי מכרה שני צעיפים וז׳קט. קלייר מנעה מלקוחה לעזוב כשאמרה לה שאין לשפוט שמלה תחת אור ניאון של תא מדידה. מארי־סוליי סידרה מחדש את חלון הראווה ״לפי תנודה מזמינה יותר״, וזה, ככל הנראה, עבד.
— ופסקל? שאלה לואיז.
השתררה שתיקה.
— הוא מציית, השיבה אלודי.
— כלומר?
— הוא מציית בדרכו.
לואיז צבטה את גשר אפה.
— מה הוא עשה?
קלייר לקחה את הטלפון.
— שום דבר חמור. הוא רק הציע הייקו ללקוחה שניסתה מעיל.
— קלייר.
— היא קנתה את המעיל.
— אה.
— אבל היא גם שאלה אם המשורר מגיע איתו.
— זה לא מצחיק.
— קצת.
מארי־סוליי לקחה אחר כך את הקו.
— אל תדאגי. אני משגיחה עליו.
— גם זה מדאיג אותי.
— החנות שלך מחזיקה מעמד. תתרכזי בפריז.
לואיז נשמה טוב יותר.
— אולי יש לי כאן סיכוי.
— ידעתי.
— לא יכולת לדעת.
— יכולתי להרגיש.
— כמובן.
— וז׳אן התקשר פעמיים.
לואיז נדרכה.
— מה הוא רצה?
— לדעת בדיוק איפה את. עניתי: את נעשית קשה יותר לשליטה.
— מארי!
— היית מעדיפה שאשקר?
— כן.
— בפעם הבאה אשקר בשירה.
לואיז ניתקה כשהיא כמעט קלת־לב.
למחרת התקשרה שוב. הכול עדיין היה פחות או יותר בסדר. המכירות לא היו יוצאות דופן, אבל החנות נשמה. לקוחה אחת הזמינה תיקון. אחרת שאלה אם השמלה האדומה קיימת בשחור. פסקל עזר לשאת קופסאות בלי להכריז על כך בפומבי. זה היה שיפור.
השיחה השלישית שינתה הכול.
לואיז יצאה ממזון ואלומבר. גשם ירד על פריז, גשם דק שהפך את האבנים לחכמות יותר. היא מצאה מחסה תחת גגון של בניין וחייגה לחנות.
אלודי ענתה.
— לב של בדים, שלום.
— זאת אני.
דממה.
ארוכה מדי.
— אלודי?
— גברת לאנג…
קולה של הצעירה רעד.
— מה קרה?
— אני לא יודעת איך לומר לך.
רעש הרחוב כאילו התרחק.
— החנות?
— לא. זאת לא החנות.
— אז מה?
אלודי נשמה בקושי.
— זה מר שובה.
לואיז הרגישה את בטנה מתכווצת.
— ז׳אן?
— כן.
— מה הוא עשה?
השאלה באה לה באופן טבעי. אצל ז׳אן, אסונות לבשו לעיתים קרובות צורה של מעשה.
אבל הפעם אלודי לא השיבה מיד.
— הוא מת, גברת לאנג.
לואיז לא הבינה.
— מה?
— הוא מת. בפתאומיות. הבוקר.
הגשם הפריזאי המשיך לרדת.
לואיז הביטה בעוברים והשבים, במטריות, במוניות, בהשתקפויות הצהובות בשלוליות. הכול המשיך לנוע באדישות מגונה.
— איך?
— עדיין לא יודעים בדיוק. מארי־סוליי אומרת שכנראה זה היה הלב. הוא היה במשרד שלו. מישהו מצא אותו. אני מצטערת.
לואיז נשענה על הקיר.
ז׳אן.
ז׳אן שובה, עם המשפטים שלו כאדון העולם, העצות שנשמעו כמו איומים, נשיקות־החתימה שלו, הכסף שלו, התנאים שלו, והדרך שבה רצה לעזור לה תוך כדי קשירתה אליו.
מת.
המילה לא התאימה לו. ז׳אן היה עסוק מדי מכדי למות. משוכנע מדי שיש תיקים להסדיר. בטוח מדי שהדברים החשובים צריכים להמתין עד שייכנס לחדר.
— גברת לאנג? את שם?
— כן.
קולה נשמע כאילו בא ממקום אחר.
— האם… האם את חוזרת?
לואיז עצמה את עיניה.
לחזור.
לב של בדים. העובדות. החובות. פסקל. מותו של ז׳אן. מזון ואלומבר. הציורים שלה. לואי. לוּ. הכול התחיל להסתחרר בתוכה.
— אני לא יודעת.
אז שמעה קול אחר בקצה הקו. מארי־סוליי לקחה את השפופרת.
— לואיז?
— כן.
— תנשמי.
— אני נושמת.
— לא. את עונה. זה לא אותו הדבר.
לואיז שאפה אוויר, לאט.
— מה קרה?
— ז׳אן נמצא מת במשרד שלו. מדברים על אירוע לבבי. זה כל כך פתאומי. ויליאם לי התקשר. הוא רצה להשיג אותך.
— ויליאם לי…
— כן.
— למה?
— אני חושבת שיש מסמכים. אולי דברים שקשורים לחנות. לא הבנתי הכול. הוא מתעקש לדבר איתך.
לואיז הרגישה דאגה חדשה עולה בה.
גם כשהוא מת, ז׳אן הצליח להשאיר אחריו ניירת.
— ופסקל?
— הוא שקט.
— פסקל?
— כן. זה נדיר.
— הוא יודע?
— כל השכונה מתחילה לדעת.
לואיז הניחה יד על פיה.
היא כבר לא אהבה את ז׳אן כפי שאוהבים גבר. אולי מעולם לא אהבה אותו כך. אבל הוא תפס מקום עצום בחייה. הוא תמך בה, פגע בה, הרשים אותה, הקטין אותה, דרבן אותה. הוא האמין בה בתנאי שתישאר במסגרת שבה הוא מסוגל להבין אותה.
ועכשיו הוא איננו.
היא רצתה לבכות.
שום דבר לא בא.
רק עייפות עצומה.
— לואיז, אמרה מארי־סוליי, אל תחליטי שום דבר מיד.
— אני בפריז.
— בדיוק.
— אני עובדת אצל ואלומבר.
— אז תעבדי היום. תבכי אחר כך אם זה יבוא.
— זו עצה נוראה.
— לא. זו עצה מעשית. למתים כבר אין לוח זמנים. לאנשים החיים — כן.
לואיז צחקה צחוק שבור.
— את בלתי אפשרית.
— אני יודעת. תתקשרי לוויליאם לי כשתהיי מסוגלת. לא לפני.
— בסדר.
היא ניתקה.
במשך זמן רב נשארה תחת הגגון, ללא תנועה, לבושה בדמותו של לואי, ובתיקה הסקיצות של לואיז.
ז׳אן מת.
ופריז, סביבה, המשיכה למכור שמלות.
________________________________________
כשחזרה לסדנה, סולאנז׳ ארוואי הבחינה מיד בפניה.
— מה קרה?
לואיז היססה.
— מישהו מת במונטריאול.
סולאנז׳ לא שאלה את השאלות שרבים היו שואלים. האם זה היה אדם קרוב? האם זה קרה בפתאומיות? היא הסתפקה באמירה:
— את יכולה ללכת.
לואיז הביטה בבדים שעל השולחן. בסקיצה של דגם מספר 21. בסיכות. בבובה.
— לא.
— לא?
— אני רוצה לעבוד.
סולאנז׳ בחנה אותה זמן רב.
— טוב מאוד. אבל אל תיגעי במספריים אם הידיים שלך רועדות.
— הן לא רועדות.
זה היה שקר.
בטיסט התקרב בעדינות.
— אני יכול לעשות את התפר הזמני.
נואה הוסיף:
— ואני יכול להעמיד פנים שאני לא דואג. אני מצטיין בזה.
קמיל הניחה כוס תה ליד לואיז.
— תשתי את זה. אחר כך עובדים.
לואיז הביטה באנשים שכמעט לא הכירה. עמיתים שהכירה רק ימים ספורים. שותפי סדנה שנולדו מתוך שקר ומתוך הכרח. איש מהם לא ביקש ממנה לספר את כאבה. איש לא ניסה לנחם אותה במשפטים גדולים. הם פשוט פינו לה מקום.
זה טלטל אותה יותר מתנחומים.
היא לקחה את התה.
ואז חזרה אל הבובה.
שמלת ההחלטה המאוחרת חיכתה.
לואיז העבירה את אצבעותיה על הבד, כפי שנוגעים במצחו של יצור חי.
— מתקנים כאן, אמרה. הקו חייב להחזיק, אבל אסור לו לכלוא.
ארמן וידאל, מאחוריה, מלמל:
— בדיוק.
היא עבדה עד הערב.
ז׳אן שובה מת בבוקר.
ובסדנה פריזאית, שמלה שאולי היה פוסק שאי אפשר למכור אותה החלה למצוא את צורתה.
סוף פרק ה׳