לואיז לאנג הגיעה אל 4357 ברחוב סן־דני כשהיא מקדימה את הפחד שלה עצמה בשתים־עשרה דקות.
לרגע עמדה ללא נוע על המדרכה, צרור המפתחות בידה הימנית, התיק צמוד למותנה והיומן תחוב תחת זרועה. הרחוב עדיין לא התעורר לגמרי. כמה מכוניות חלפו באותו רפיון של בוקרי יום ראשון, חלונות הראווה הסמוכים החזירו אור חיוור, והצועדים הראשונים בשכונה נראו כאילו הם מחפשים באוויר סיבה להאט.
מולה הבהיקה חזית החנות בברק חדש.
לב של בדים
האותיות המוזהבות, שצייר יום קודם בעל מלאכה קפדן וקצת פטפטן, עדיין נראו מהססות בין שלט מסחרי להצהרת אהבה. לואיז פקפקה בשם זמן רב. מתוק מדי? תמים מדי? נשי מדי? קל מדי ללעג בעיני מי שרואים בבגד רק מחיר, שולי רווח והזדמנות להיראות?
ואז, בוקר אחד, הפסיקה לפקפק.
לב של בדים.
זה היה בדיוק זה. הלב, משום שרצתה למכור יותר מסתם בגדים מוכנים ללבישה. הבד, משום שבחומר יש זיכרון שאנשים ממהרים אינם מעלים על דעתם. שמלות שומרות משהו מן הנשים שלובשות אותן. הז׳קטים מקבלים את היציבה של הגברים שמיישרים אותם. צעיפים יודעים את סודות הצווארים. אפילו בטנה פשוטה יכולה להפוך לווידוי.
לואיז חייכה.
— טוב. מתחילים.
היא הכניסה את המפתח למנעול באיטיות הקשובה של מי שמנסה לפתוח כספת. בעיניה, המחווה הזאת הייתה יותר מפעולה מכנית. היא לא פתחה רק דלת. היא נכנסה לגרסה אפשרית של עצמה.
המפתח הסתובב.
הנקישה הייתה חדה.
הסיסמה זה עתה התקבלה.
בפנים הכול היה מוכן. או כמעט.
מתלי הבגדים עמדו במקומם באלגנטיות אסטרטגית. השמלות הארוכות, ממוינות לפי גוונים, נשפכו כמפלים חרישיים. הז׳קטים הקצרים, חצופים יותר, המתינו על קולבי עץ בהירים. החולצות סודרו לפי משפחות של מצבי רוח: מאופקות, קלילות, נועזות, מקצועיות, מסוכנות. לואיז אהבה את הסיווג הסודי הזה. איש לעולם לא יראה אותו במלאי, אבל הוא אפשר לה לחשוב על החנות שלה כעל תיאטרון.
ליד חלון הראווה כבר לבשו שלוש בובות תצוגה את הפריטים שבחרה ליום הפתיחה.
הראשונה, מסובבת מעט לעבר הרחוב, לבשה תלבושת בגוון שמנת, מאופקת וכמעט אריסטוקרטית. השנייה, בעלת מראה צעיר יותר, לבשה שמלה בכחול־לילה שגזרתה נראתה כאילו עוצבה לאישה שהחליטה להפסיק להתנצל על עצם קיומה. השלישית, שהוצבה מעט מאחור, לבשה שמלה אדומה בעלת שרוולים נשפכים.
לואיז ניגשה אל הבובה השלישית.
— את עוד תפחידי את הביישניות, לחשה. מצוין.
היא יישרה את קו השרוול. קיבעה מחדש סיכה. נסוגה צעד.
לא. לא בדיוק.
היא חזרה. הזיזה את הבובה כמה סנטימטרים לעבר האור. הפעם לכדה השמלה את שמש הבוקר וגייסה אותה כבת־ברית.
— הנה.
היא מעולם לא האמינה בדברים שמצליחים במקרה. היא האמינה בעבודה. ברשימות. בחישובים. בספקים שצריך לרדוף אחריהם שלוש פעמים. בתקציבים שנבדקים עד תשישות. בפרטים שאיש אינו מבחין בהם, אבל הם אלה שמונעים אסונות.
בגיל שלושים ותשע היה ללואיז ראש של אשת עסקים ועין של אמנית. הראשון אפשר לה לשרוד. השנייה מנעה ממנה לבגוד בעצמה לגמרי.
על הדלפק היה יומנה פתוח בעמוד של אותו יום.
פתיחה רשמית — 10:00
מתחת לכך הכינה רשימה:
פרחים מול חלון הראווה.
מתקן תצוגה לצעיפים.
קפה / כוסות / מפיות.
לבדוק קופה.
להתקשר לספק מס׳ 2.
לקבל ארגזים.
לא להיכנס לפאניקה.
לא להרוג את ז׳אן.
היא קראה שוב את השורה האחרונה וחייכה בעל כורחה.
ז׳אן שובה היה אמור להגיע לפני עשר. הוא הבטיח. אלא שלהבטחות של ז׳אן הייתה תכונה מיוחדת: הן היו מוצקות כל עוד שירתו את האינטרסים המיידיים שלו.
שמונה חודשים קודם לכן הוא זה שמצא לה את ההון הדרוש להקמת לב של בדים. הוא הציג זאת כמחווה של אהבה, או ליתר דיוק כמחווה של אמון. אצל ז׳אן שני המושגים היו ניתנים להחלפה בכל פעם שרצה שינשקו אותו.
לואיז לא הלכה שולל.
היא ידעה שהוא מאמין בחנות בעיקר משום שהוא רואה בה נכס רווחי. לא פעם עזרה לו להיחלץ מצרות כספיות, לזהות פרצות, להעריך סיכונים ולשמור על מראית עין. ז׳אן העריץ את תבונתה כשהיא שירתה את עסקיו. כשהיא שירתה את חירותה, מצא אותה פחות מקסימה.
הטלפון צלצל.
לואיז נבהלה.
— לב של בדים, שלום.
היא חשה הנאה כמעט ילדותית כשהגתה את השם.
— לואיז? זה אני.
בקולו של ז׳אן היה אותו ביטחון שמנוני של גברים שסולחים לעצמם עוד לפני שחטאו.
— שלום, ז׳אן.
— את כבר בחנות?
— ברור. זה יום הפתיחה.
— כן, כן, אני יודע. בדיוק. אני אאחר קצת.
לואיז עצמה את עיניה.
— כמה?
— לא הרבה. אולי שעה.
— ז׳אן.
— אין לי ברירה. ויליאם לי חזר אליי. יש מסמך שצריך לעבור עליו. אולי תהיה חתימה. את מבינה, זה חשוב.
— יותר חשוב מפתיחת החנות שלי?
שתיקה קצרה השתררה. ז׳אן שנא שאלות שדרשו תשובה כנה.
— אל תתחילי את היום ככה, לואיז. עזרתי לך, לא? אני איתך.
— מרחוק.
— אני אהיה שם. וחוץ מזה, את לא צריכה אותי כדי למכור שמלות. את מושלמת בתפקיד הזה.
התפקיד הזה.
לואיז הביטה במתלים שלה. בשמלות שלה. בחלון הראווה שלה. בקופה החדשה. בתוויות שכתבה ביד.
— זה לא תפקיד, ז׳אן.
— אל תהיי כל כך רגישה. את יודעת למה אני מתכוון.
היא ידעה היטב. זאת הייתה הבעיה.
— ספקים אמורים להגיע בכל רגע. ארגזים כבדים. הרבה ארגזים.
— תבקשי ממישהו לעזור לך.
— ממי?
— מהחברה שלך, מגדת העתידות.
— מארי־סוליי אינה מגדת עתידות. היא אינטואיטיבית.
— זה מה שאמרתי.
— לא. זה לא מה שאמרת.
ז׳אן נאנח. לואיז הכירה את האנחה הזאת. משמעותה הייתה: ״אני חשוב מדי בשביל הדקויות האלה.״
— אני עושה הכול כדי להגיע מהר ככל האפשר, אמר. ותירגעי. זו תהיה הצלחה. יש לך טעם טוב, יש לך חוש חד, ויש לך את התמיכה שלי.
התמיכה שלי.
בתוך הניסוח הזה הרגישה את השרשרת הזהובה הקטנה שאהב לכרוך סביב צווארה.
— נתראה אחר כך, ז׳אן.
היא ניתקה לפני שהספיק להוסיף מחווה אסטרטגית של רוך.
כעבור כמה שניות צלצל פעמון הדלת.
לואיז הסתובבה בחדות.
מארי־סוליי מייר נכנסה לחנות כאילו מעולם לא עברה בדלת בלי לברך תחילה את רוחות החדר. היא לבשה חצאית רחבה, צעיף רחב בצבע טורקיז וכמה צמידים שהתנגשו זה בזה בכל תנועה. בגיל ארבעים הייתה בה רעננות צעירה ומשונה, לא בפניה אלא באופן שבו קיבלה את פני הדברים. כאילו דבר לא יכול לקרות לה מבלי להפוך מיד לאות.
— הרגשתי את הלחץ שלך כבר מפינת הרחוב, הכריזה.
— גם לך שלום.
מארי־סוליי פרשה את זרועותיה.
לואיז נענתה לזרועותיה. החיבוק היטיב עמה.
— הוא מאחר? שאלה מארי־סוליי.
— מי?
— הנשר החתיך.
— ז׳אן.
— זה מה שאמרתי.
לואיז צחקה. הצחוק הזה התיר משהו בחזה שלה.
מארי־סוליי נסוגה מעט כדי להביט בחנות.
הבעת פניה השתנתה. עיניה חלפו על מתלי הבגדים, המראות, שלוש בובות התצוגה שבחלון, הצעיפים שעדיין היה צריך לסדר, המנורות החמות, הדלפק, הקירות הבהירים, התוויות האלגנטיות. היא לא דיברה מיד. זה היה נדיר. לואיז התרגשה.
— נו? שאלה.
מארי־סוליי הניחה יד על לבה.
— זה חי.
— חי?
— כן. לא רק יפה. חי. כאילו הבגדים מחכים לנשים שכבר שייכים להן.
לואיז הרגישה שעיניה מתלחלחות מעט. היא הסבה את ראשה כאילו רק כדי להחזיר קולב למקומו.
— את תמיד מגזימה.
— אני פשוט מדייקת בדרך אחרת.
— את יכולה לדייק בדרך אחרת גם את הצעיפים? הם מסרבים לשתף איתי פעולה.
מארי־סוליי הניחה את תיקה מאחורי הדלפק.
— בשמחה. צעיפים הם נחשים מתורבתים. צריך למצוא דרך לפייס אותם.
היא ניגשה לעבודה ברצינות דתית.
במשך כמעט עשרים דקות הכינו שתי הנשים את החנות בלי לדבר הרבה. לואיז בדקה את הקופה, הקבלות, מסוף התשלום והשקיות הנושאות את שם החנות. מארי־סוליי סידרה את הצעיפים לפי צבעים, ואחר כך לפי אנרגיה — דבר שלואיז הסכימה לו רק מפני שהתוצאה הייתה יפהפייה.
בתשע וחצי הגיעו הבעיות הראשונות.
לא בדמות אדם.
בדמות ארגזים.
משאית משלוחים נעצרה בפתאומיות מול החנות. שני גברים ירדו ופתחו את חלקה האחורי. הר של קרטונים נחשף.
לואיז הניחה יד על מצחה.
— זה לא יכול להיות.
— מה? שאלה מארי־סוליי.
— הם היו אמורים להביא חצי היום, ואת החצי השני מחר.
השליח נכנס, טאבלט אלקטרוני בידו.
— גברת לאנג?
— כן.
— משלוח מלא.
— בדיוק. הוא לא היה אמור להיות מלא.
— אצלי כתוב ״משלוח מלא״.
— אתה לא יכול לקחת בחזרה חלק?
הוא הביט בה בחמלה, כאילו ביקשה זה עתה מן הירח לחזור ביום שלישי.
— גברתי, אני מביא משלוחים. אני לא מתפלסף.
מארי־סוליי מלמלה:
— חבל. אולי דווקא היה יכול להיות מעניין.
עד מהרה השתלטו הארגזים על הכניסה, אחר כך על האזור ליד הדלפק, ואז על חלק מן המעבר המרכזי. לואיז חתמה, כיוונה, הזיזה, וריסנה את הפאניקה שלה באמצעות הוראות קצרות ומהירות.
— לא שם. שמאלה. לא, לא על הצעיפים! להיזהר מבובת התצוגה האדומה. יותר בעדינות. כן. לא. לא! לא מול תא המדידה.
כשהשליחים הלכו, החנות נראתה פחות כמו עסק שמוכן להיפתח ויותר כמו מחסן שניסה להתחפש לסלון תה.
מארי־סוליי בחנה את הכאוס.
— זה נראה מבטיח מאוד.
— זה אסון.
— אסונות הם הבטחות שעדיין לא מצאו את הכוריאוגרפיה שלהן.
— מארי.
— כן?
— פחות נבואות. יותר ידיים.
שתיהן פרצו בצחוק והחלו להזיז את הארגזים.
בתשע וחמישים הגיעה קלייר מבית הקפה הסמוך עם מגש ובו כוסיות קטנות, שתי כוסות קפה וצלחת עוגיות.
— באתי לראות אם נשות האופנה הגדולות שורדות את הלידה.
— קלייר! קראה לואיז. את מלאך.
— לא, אני מלצרית עם דליות. זה שימושי יותר.
היא הניחה את המגש על הדלפק ובחנה את החנות.
— יפה כאן. באמת יפה. נראה שכאן יקר אפילו לנשום.
— אני מקווה שזה יעשה חשק לקנות.
— זה יעשה חשק להתלבש טוב יותר רק כדי לבוא להסתכל.
פיירט הציצה דרך הדלת מאחוריה.
— קלייר! מר פראליס רוצה לדעת אם את מתכוונת לחזור לעבוד לפני שהוא יוצא לפנסיה.
— תגידי לו שאני תורמת לכלכלה המקומית.
פיירט נכנסה גם היא, ניגבה את ידיה בסינר והרימה את עיניה אל הארגזים.
— אלוהים אדירים. אתן פותחות חנות או מעבירות נסיכות דירה?
לואיז הסבירה בקצרה על המשלוח המלא.
פיירט הנהנה באותה חוכמה מעשית של נשים שבילו את חייהן בלראות תוכניות של אחרים מתהפכות בגלל ארגז שהונח במקום הלא נכון.
— טוב. נעזור לכן עשר דקות.
— אתן לא חייבות.
— בדיוק. דווקא משום כך יש לזה ערך.
ארבע הנשים ניגשו לעבודה. בתוך דקות אחדות איבד הכאוס מעט מחוצפתו. הארגזים המסורבלים ביותר נדחפו לחדר האחורי, הדחופים ביותר נפתחו, והפריטים המפתים ביותר נתלו מיד. ז׳קט קצר בצבע שנהב חילץ צעקה קטנה מקלייר. חולצה ירוקה גרמה למארי־סוליי להיאנח. פיירט, מצדה, אימצה צעיף בגוון שזיף והכריזה שהוא יפה מכדי להשאירו ללקוחה חסרת שיקול דעת.
בדיוק בעשר נעמדה לואיז מול הדלת.
העולם לא השתנה. רחוב סן־דני המשיך לנשום כרגיל. המכוניות חלפו. אנשים הלכו. השמים נותרו אדישים. שום דבר מבחוץ לא העיד שחלומה של לואיז לאנג הגיע זה עתה אל הסף.
היא הפכה את השלט הקטן.
פתוח
פעמון הדלת צלצל כמעט מיד.
הלקוחה הראשונה נכנסה.
אישה בשנות השישים לחייה, זקופה מאוד, שערה כסוף והיא לבושה במעיל כחול בהיר. היא הביטה בשלווה בחנות, ואז בלואיז.
— זה חדש?
— כן. אנחנו פותחים היום.
— את נראית מתוחה.
— קצת.
— זה סימן טוב. אנשים שבטוחים בעצמם יותר מדי מוכרים לעיתים קרובות דברים מכוערים.
לואיז חייכה.
— אז ברוכה הבאה ל״לב של בדים״.
האישה התקדמה לאט בין המתלים. היא נגעה בשרוול, אחר כך באריג, אחר כך בצעיף. אצבעותיה קראו לפני עיניה. לואיז זיהתה את המחווה הזאת. לקוחה אמיתית. לא סתם מטיילת. אישה שיודעת שהחומר מדבר.
— השמלה הזאת, אמרה והצביעה על הכחולה שבחלון הראווה. אני יכולה למדוד אותה?
לואיז חשה הקלה עצומה, עד שכמעט הסתחררה.
— בוודאי.
מארי־סוליי, ליד הדלפק, שלחה אליה מבט מנצח. קלייר ופיירט, שנשארו בתירוץ של עוד קצת עזרה, קפאו כמו שתי צופות בתיאטרון.
השמלה הכחולה ירדה מבובת התצוגה.
הלקוחה נכנסה לתא המדידה.
כעבור כמה דקות יצאה.
הבגד התאים לה להפליא.
לא כמו תחפושת. כמו תיקון של הגורל.
— אני לוקחת אותה, אמרה בפשטות.
לואיז נותרה אילמת לחצי שנייה.
— מצוין. מיד אכין לך אותה.
בזמן שרשמה את המכירה, המכירה האמיתית הראשונה שלה, הרגישה כמעט בגופה שמשהו נפתח לפניה. לא הון. עדיין לא הצלחה. דלת. רשות.
הלקוחה שילמה, לקחה את שקית הקנייה שלה ונעצרה לפני שיצאה.
— את יודעת, גברת לאנג, בגד יפה לא משנה חיים. אבל לפעמים הוא יכול לתת את האומץ לקחת את החיים בחזרה לידיים.
לואיז הביטה בה בהפתעה.
— תודה.
האישה יצאה.
מארי־סוליי רכנה לעבר לואיז.
— זאת לא הייתה לקוחה.
— אה, לא?
— זאת הייתה ברכה במעיל כחול.
לואיז רצתה לצחוק, אבל מבטה השתהה על הדלת.
מעברו השני של הרחוב נעצר זה עתה גבר.
פסקל פסקל.
היא זיהתה אותו מיד. הכובע. הנוצה. הגלימה. מראהו של גבר שמתלבש כדי לתת תירוץ לבדידותו. הוא עמד מול חלון הראווה, קפוא, מוקסם תחילה מן השלט, אחר כך מן השמלות, ולבסוף ממנה.
לואיז הרגישה את גופה מתקשה.
— מה הוא עושה כאן? לחשה.
מארי־סוליי עקבה אחר מבטה.
— מי?
— האיש מבית הקפה.
— זה שהכתים את השמלה הקסומה שלך?
— כן.
פסקל לא זז. הוא קרא את השלט כמו שקוראים נבואה. ואז הבחין, מודבק לדלת הסמוכה, בשלט הקטן שלואיז עדיין לא הסירה.
דירה להשכרה
3½ — מחוממת
לפנות לחנות
לואיז נזכרה פתאום שעליה להתקשר לבעל הבניין ולבקש ממנו להסיר את המודעה הזאת. הדירה שמעל הייתה פנויה, אבל היא קיוותה לדייר שקט. רואה חשבון. אחות. מישהו שהולך בשקט.
לא משורר עם נוצה.
בחוץ חייך פסקל.
חיוך זעיר, אבל לואיז ראתה אותו.
החיוך הזה לא אמר: ״איזה צירוף מקרים.״
הוא אמר: ״אני עומד להיכנס לסיפור שלך.״
פעמון הדלת צלצל.
פסקל פתח זה עתה את הדלת.
— שלום, אמר בעודו מסיר את כובעו באיטיות מחושבת. נדמה לי שהגורל שכח לסגור חלון.
לואיז נעצה בו מבט.
— כאן, מר פסקל, מוכרים בגדים. לא תירוצים.
— באתי בגלל הדירה.
מארי־סוליי פערה את עיניה.
קלייר, שכבר עמדה סוף סוף לחזור לבית הקפה, מלמלה:
— אוי לא. רק לא זה.
פיירט, מצדה, שילבה את זרועותיה, במראה של אישה שלא הייתה מחמיצה את הסצנה הזאת בעד שום הון שבעולם.
לואיז הביטה בפסקל, אחר כך בשלט, ואז במדרגות הפנימיות שהובילו אל הדירה שמעל החנות שלה.
יום הפתיחה הראשון שלה רק החל.
וכבר הרשה לעצמו הגורל יותר מדי קרבה.
סוף פרק ב׳