בבוקר שבו החליטה לואיז לנסוע לפריז, היא לא ישנה.
היא נשארה לשבת בחדר האחורי של לב של בדים עד עלות השחר, מוקפת סקיצות, חשבוניות, כוסות תה קר, פיסות בד ואותה עייפות מיוחדת שאינה באה רק מן הגוף, אלא גם מחלום שמתחיל לעלות יותר מדי.
בחלון הראווה נראתה השמלה האדומה אמיצה ממנה.
זה היה משפיל.
— אפילו לבובות הראווה שלי יש יותר הופעה ויותר איפוק ממני, מלמלה.
היא קמה, ניגשה אל הדלפק ופתחה את המגירה שבה שמרה את הדוחות. המספרים היו שם. לא נעימים כתמיד. המכירות לא הספיקו. לקוחות נכנסו, התפעלו, דיברו, לפעמים חזרו, אבל לא מספיק. אחדות קנו צעיף כפי שקונים תירוץ. אחרות מדדו שמלה, הביטו בעצמן זמן רב, גילו שהן יפות, ואז יצאו ואמרו:
— אני אחשוב על זה.
לואיז התחילה לשנוא את המשפט הזה.
״לחשוב״, בחנות, פירושו לעיתים קרובות: תודה שאפשרת לי לדמיין גרסה טובה יותר של עצמי, אבל אני אשאיר את האומץ שלי בתא המדידה.
פסקל פסקל לא עזר.
מאז עבר לגור מעל החנות הצליח להפוך לנוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. הלקוחות הבחינו בו. העובדות דיברו עליו. עוברות אורח עקפו אותו או חייכו אליו. הוא כתב משפטים לחלון הראווה, ואז התנהג כאילו החנות נושמת מעתה דרך מילותיו. הוא לא גנב מן הקופה, לא. הוא עשה גרוע יותר: גנב את האווירה.
ז׳אן שובה, מצדו, בא מדי פעם כדי לעקוב אחר התקדמותו האיטית של האסון, כמו אדם שכמעט מקווה להתברר כצודק.
— הזהרתי אותך, אמר המבט שלו עוד לפני שפיו התחיל לדבר.
לואיז סירבה להעניק לו את הסיפוק הזה.
באותו בוקר אלודי הגיעה ראשונה. היא לבשה סוודר ירוק כהה.
לואיז הבחינה בו מיד.
— פסקל הוא שהמליץ לך על הצבע הזה?
אלודי הסמיקה.
— הוא רק אמר שזה מבליט את הנשמה שלי.
— הנשמה שלך מתחילה לעבוד בעשר, אני מזכירה לך.
— כן, גברת לאנג.
אחריה הגיעה קלייר מבית הקפה הסמוך עם שתי כוסות קפה וקרואסון.
— יש לך פרצוף של מישהי שקיבלה החלטה מסוכנת.
— אני נוסעת לפריז.
קלייר הניחה את הקפה.
— הנה. ידעתי.
אלודי פערה עיניים.
— לפריז?
— כן.
— לכמה זמן?
— כמה ימים. שבוע, אם יהיה צורך.
— אבל החנות?
— אתן תנהלו אותה.
שתי הנשים הביטו בה כאילו זה עתה הודיעה שהיא מוסרת לידיהן ספינה בלב סערה.
— אני? שאלה אלודי.
— את; קלייר, אם תסכים לקפוץ מדי פעם; ומארי־סוליי להחלטות הבלתי אפשריות.
— אני מלצרית, הזכירה קלייר.
— בדיוק. את יודעת לזהות לקוחות רעבות.
— לבגדים?
— לאומץ.
קלייר בחנה אותה לרגע ואז חייכה.
— זה ניסוח טוב. כדאי לך לכתוב אותו על שלט.
— לא. פסקל היה עושה את זה טוב יותר, וזה היה מעצבן אותי.
בשעה תשע הגיעה מארי־סוליי, לאחר שהוזעקה בדחיפות. היא הקשיבה לתוכנית בלי להפריע, דבר שהיה נדיר ומדאיג.
— פריז, אמרה לבסוף.
— כן.
— את הולכת להציג את הסקיצות שלך?
— כן.
— למי?
— לכל מי שלא יזרוק אותי החוצה.
— יש לך פגישות?
— שתיים. אולי שלוש. השאר יהיו ניסיונות.
— את לא יודעת למכור את הסקיצות שלך.
— אני יודעת.
— את תרעדי.
— כנראה.
— תתלבשי באופן רשמי מדי כדי לאזור אומץ.
— ייתכן.
— תשכחי שאת מעניינת יותר מן ההסברים שאת נותנת על עצמך.
לואיז נאנחה.
— מארי, אני צריכה עזרה מעשית, לא נתיחה אינטואיטיבית.
— בסדר גמור. מעשית: תיסעי.
לואיז הרימה את עיניה.
— את חושבת?
— כן. כאן את נחנקת. את סופרת את הקולבים שלך כאילו היו נידונים למוות. בפריז לפחות תראי אם הדגמים שלך נושמים במקום אחר.
— ומה עם החנות?
מארי־סוליי הביטה סביבה.
— היא תשרוד כמה ימים בלעדייך. או שתלמד לרעוד בעמידה.
לואיז לא אמרה דבר.
למעלה חצו צעדיו של פסקל את הדירה. לאט. כאילו שמע.
כמובן שהוא שמע.
כעבור כמה דקות ירד.
הוא לבש חולצה שחורה, צעיף בורדו והבעה של גבר שנפגע מראש.
— פריז, אמר.
— בוקר טוב, פסקל.
— את נוסעת לפריז בלי להתייעץ איתי?
— לא ידעתי שהדרכון שלי זקוק לברכה שלך.
— לא. אבל הרומן שלך, אולי.
— החיים שלי אינם הרומן שלך.
הוא חייך ברכות.
— עדיין לא.
לואיז חשה מיד רוגז. הייתה לו היכולת לחדור להחלטותיה כמו משב אוויר מתחת לדלת.
— אני משאירה את החנות לבנות, אמרה. אני נוסעת להציג את הסקיצות שלי.
— רעיון מצוין.
היא התכוננה להתנגדות. ההסכמה הזאת הותירה אותה חסרת הגנה.
— אתה באמת חושב?
— כמובן. כאן את מגינה על חנות. שם תגיני על השם שלך. זה מסוכן יותר. ולכן מועיל יותר.
— אתה מפתיע אותי.
— אני מסוגל לגדלות נפש כשזה לא עולה כלום.
קלייר גיחכה.
פסקל התעלם ממנה בכבוד פגוע.
— אני יכול לכתוב לך מכתב מקדים.
— לא.
— פתק קצר.
— לא.
— משפט.
— במיוחד לא.
— את טועה. פריז אוהבת משפטים.
— פריז אוהבת גם אנשים שיודעים לשתוק.
הוא הניח יד על לבו.
— מכה מתחת לחגורה. אבל אלגנטית.
לואיז הלכה להביא את המעיל שלה.
— בזמן היעדרי, פסקל, אתה לא יורד לפתות את הלקוחות שלי. אתה לא מייעץ לעובדות שלי. אתה לא כותב מחדש את השלטים שלי. אתה לא נוגע בחלון הראווה. ואתה לא מספר לעוברות אורח שיש להן צוואר טרגי.
— זו הייתה הבחנה כנה.
— זו הייתה לקוחה שאיבדתי.
— לא לקוחה טובה.
— זה לא אתה שמחליט.
הוא קד.
— אציית.
מארי־סוליי נעצה בו מבט.
— לא. אתה תשחק את תפקיד המציית.
פסקל חייך.
— את מכירה אותי טוב יותר ויותר.
— זה בדיוק מה שמדאיג אותי.
לואיז לקחה את תיק הסקיצות שלה. הוא היה כבד. כבד מדי בשביל כמה דפים. היא הטמינה בו חודשים של לחץ, גאווה, פחד ויופי.
ליד הדלת הסתובבה פעם אחרונה אל החנות.
— אלודי, את רושמת כל מכירה. קלייר, את מסרבת למשלוחים שלא תוכננו. מארי, את מונעת מפסקל להפוך לאטרקציה רשמית.
— ואם ז׳אן יבוא? שאלה אלודי.
לואיז היססה.
— תגידי לו שאני עובדת.
— בפריז?
— לא. תגידי לו רק שאני עובדת. זה יעצבן אותו יותר.
היא יצאה.
ברחוב האוויר נראה לה שונה.
לא קל יותר.
אבל מרווח יותר.
________________________________________
פריז לא קיבלה את פני לואיז בכינורות.
פריז קיבלה את פניה בתור במכס, במונית יקרה מדי, במזוודה שנתקעה בתא המטען ובנהג שמצא לנכון להסביר לה שהאופנה כבר איננה מה שהייתה.
— היום, גברתי, כולם רוצים להיות מקוריים. התוצאה: אף אחד כבר לא כזה.
לואיז, מותשת, השיבה:
— גם אני חוששת מזה.
היא הזמינה חדר קטן במלון צנוע ברובע התשיעי. השטיח הכיר נוסעים מאושרים יותר, המעלית גנחה כמו שחקן זקן שנשכח, אבל החלון השקיף על פיסת גג אבץ, שתי ארובות ושמי פריז בגוון אפור עדין.
לואיז הניחה את תיק הסקיצות על המיטה.
— טוב.
היא הביטה בעצמה במראה.
האישה שמולה נראתה מותשת, עיגולים כהים מתחת לעיניה, אבל החלטה חדשה ניכרה בפיה. היא לא באה לפריז כדי לשחק בתיירת, גם אם הבטיחה לעצמה לעבור מול כמה ממקדשי האופנה כפי שמבקרים בכנסיות.
למחרת בבוקר התחילה בשדרת מונטן.
לחלונות הראווה שם הייתה הקרירות המושלמת של דברים בלתי מושגים. השמלות לא נראו מוצגות, אלא שמורות תחת השגחה. למוכרות היו צלליות זקופות, חיוכים מדויקים ומבטים המסוגלים להעריך את מחירו של מעיל עוד לפני שחצה את הדלת.
לואיז נכנסה לבית האופנה הראשון.
היא ביקשה להציג סקיצות.
שאלו אותה אם יש לה פגישה.
היא אמרה שלא.
חייכו אליה באותה אדיבות שסוגרת דלת ביעילות רבה יותר ממנעול.
בבית אופנה שני קיבלה כרטיס ביקור.
בשלישי הרשו לה להשאיר תיק עבודות בקבלה.
ברביעי אמרו לה:
— גברתי, אנחנו מקבלים הצעות רבות מאוד.
היא השיבה:
— אני מתארת לעצמי.
— את יכולה לשלוח תיק בדואר.
— באתי ממונטריאול.
— אז תוכלי לשלוח אותו ממרחק גדול יותר.
המשפט לא היה מרושע. הוא פשוט היה צרפתי באופן כזה שמתחשק ללמוד לנשום אחרת.
לואיז יצאה לרחוב, והתיק שלה כבד יותר מקודם.
היא הלכה זמן רב.
רחוב פובור סן־אונורה. כיכר ונדום. רחוב קמבון. היא לא נכנסה לכל מקום. לפעמים הסתפקה בהסתכלות בחלונות הראווה, בגזרות, בנפחים, בלקוחות, בגברים בשחור שפתחו את הדלתות, בעוזרים הצעירים שנשאו כיסויי בגדים כאילו היו שרידים קדושים.
עד מהרה הבחינה בבחורים האלה של עולם האופנה.
אחדים היו זקופים מאוד, רזים מאוד, כמעט חמורי סבר. אחרים לבשו בגדים כה זורמים, שנדמה שסירבו לבחור בין ז׳קט לצעיף, בין חולצה לפרח. לרבים היו מחוות עדינות להפליא. ידיים מלאות הבעה. קולות רכים. כתפיים צרות. דרך קיום שלא ביקשה סליחה מאיש.
לואיז התבוננה בהם בלי לעג.
להפך.
הם נראו לה חופשיים באופן שריגש אותה. לא חופשיים מפני שהחיים היו קלים להם, לא. חופשיים מפני שהפכו את השונות שלהם לסגנון. הם לא הסתירו את שבריריותם. הם לבשו אותה כמו קו גזרה. אלגנטיות. חתימה.
בסדנה ליד המארה ראתה צעיר בעל שיער מולבן חוצה את החדר עם גליל טול ורוד על כתפו. הוא התקדם כמו נסיך עייף אך מאושר. אחר, מבוגר יותר, מפרקי ידיו מכוסים צמידים דקים, תיקן בתנועה מדויקת את האופן שבו שרוול נפל על בובת תצוגה.
לואיז חשבה:
— מותר להם להמציא את עצמם יותר ממני.
המחשבה הזאת ליוותה אותה כל היום.
________________________________________
ביום השלישי כבר איבדה חלק מביטחונה.
היא דיברה מהר מדי כשנתנו לה עשר דקות. היא הסבירה את הדגמים במקום לתת להם לנשום. אמרה ״זה רק רעיון״ עוד לפני שמישהו שפט את הרעיון. הקטינה את הדבר שבאה למכור. כמעט התנצלה על כך שיש לה כישרון.
בבית אופנה עילית בשם מזון ואלומבר פגשה סוף־סוף מישהי שהקדישה זמן להתבונן בסקיצות שלה.
ואלומבר שכן בבניין צנוע ברחוב קטן ליד כיכר ויקטואר. שום ראוותנות בחזית. לוח פליז. דלת שחורה. אינטרקום. בפנים, גרם מדרגות מאבן, קירות לבנים, זרי פרחים שניחוחם לא היה מוגזם ושקט של עבודה שמשלמים עליה היטב.
הושיבו אותה להמתין בחדר שבו ארבעה כיסאות נראו יקרים יותר מכרטיס הטיסה שלה.
ואז נכנסה אישה רזה, קצרת שיער, במשקפיים כהים, תיק מסמכים תחת זרועה.
— גברת לאנג?
— כן.
— סולאנז׳ ארוואי. מנהלת סדנת העיצוב.
לואיז קמה מהר מדי.
— נעים מאוד.
סולאנז׳ ארוואי סימנה לה לשבת.
— תראי לי.
לואיז פתחה את תיק העבודות שלה.
הפעם ניסתה לשתוק.
סולאנז׳ עברה על הסקיצות אחת־אחת. היא לא חייכה. כמעט לא העירה. מדי פעם הזיזה דף, חזרה לקודם, התעכבה על צווארון, שרוול, קו אלכסוני.
— יש לך יד ייחודית, אמרה לבסוף.
לואיז הרגישה שלבה מאיץ.
— תודה.
— אבל את מתנצלת יותר מדי.
— בסקיצות שלי?
— בדרך שבה את מציגה אותם. נדמה שאת מבקשת סליחה עוד לפני שאת קיימת.
לואיז לא ידעה מה להשיב.
סולאנז׳ התעכבה על שמלת ״הבריחה״.
— זאת.
— כן.
— עשית אותה?
— עדיין לא.
— למה?
— חוסר זמן. ואולי גם מחסור באמצעים.
— תשובה גרועה. האמצעים באים אחרי העשייה. לא תמיד, אבל צריך להאמין בזה אם רוצים לשרוד במקצוע הזה.
היא סגרה את תיק העבודות.
— אני לא יכולה להבטיח לך דבר.
לואיז הרגישה את המשפט נוחת על כתפיה.
— אני מבינה.
— לא. את לא מבינה. אני אומרת שאינני יכולה להבטיח דבר; לא אמרתי שאינך מעניינת אותי.
לואיז הרימה את עיניה.
סולאנז׳ לקחה כרטיס ביקור והניחה אותו על תיק העבודות.
— תשאירי לי עותק של שלושה דגמים. זה. ההוא. והשמלה האלכסונית.
— ״הבריחה״.
— השם קצת ספרותי.
— אני יודעת.
— בכל זאת תשאירי את השם. שמות מגוחכים נמכרים לפעמים טוב יותר משמות טובים.
לואיז צחקה בצחוק עצבני.
— כמה זמן את נשארת בפריז?
— עוד כמה ימים.
— בואי מחר לקראת סוף אחר הצהריים. לא לפני. לא אחרי.
— תודה. באמת.
— אל תודי לי יותר מדי. זה מעייף.
לואיז יצאה מן החדר בשמחה זהירה. לא ניצחון. חוט. אבל חוט עדיף על הריק.
באולם הכניסה, ברגע שעמדה לצאת, הבחינה במודעה קטנה שהודבקה ליד כניסת העובדים.
מזון ואלומבר
דרוש עוזר סדנה
נוכחות מאופקת, תשומת לב לפרטים, זמינות מיידית.
לפנות לקבלה.
לואיז קראה אותה פעם אחת.
ואז פעמיים.
עוזר.
לא עוזרת.
היא נשארה ללא נוע.
בדיוק באותו רגע יצאו מן המסדרון שני צעירים עמוסים בכיסויי בגדים. אחד לבש מכנסיים רחבים, נעליים מבריקות וחולצה בצבע שנהב עם צווארון קשור. לאחר היה ז׳קט מחויט, עיניים מאופרות בעדינות רבה וסיכה ישנה על הדש. הם דיברו בהתלהבות, צחקו, תיקנו זה את זה על גוון של סאטן, נעלמו, חזרו, יצאו שוב. הם לא היו מגוחכים. הם לא היו מחופשים. הם היו בסביבתם הטבעית.
יותר מזה.
הם נראו מאושרים.
לא אושר תמים. אושר של דיוק. להיות בדיוק במקום שבו המחוות שלהם, הטעמים שלהם, השונות שלהם נעשו שימושיים.
לואיז הביטה במודעה.
ואז בהשתקפותה בזכוכית הדלת.
כל חייה הקפידה להיראות רצינית, להרגיע גברים, בנקאים, ספקים, את ז׳אן, לקוחות מהססות. היא למדה להיות אמינה. מסודרת. זקופה. נשית, אבל לא מדי. אמנית, אבל מסוגלת לשלם. נועזת, אבל ייצוגית.
ומה אם, לשם שינוי, היה צריך להיכנס אחרת?
לא כלואיז לאנג, בעלת חנות מודאגת ממונטריאול.
כמישהו אחר.
רעיון מטורף, פזיז, כמעט ילדותי, נפתח בתוכה.
היא דחתה אותו.
הרעיון שב ועלה במחשבתה.
היא חשבה על פסקל.
על הגלימה שלו, על הכובע שלו, על דרכו הנתעבת להפוך תלבושת לרישיון.
לראשונה תהתה אם הטעות שלה לא הייתה בכך שהשאירה לאחרים את הזכות להיות תיאטרליים.
— לא, מלמלה. אני לא הולכת לעשות את זה.
דבר שבפיה של אישה מותשת פירושו לפעמים: כנראה שאעשה בדיוק את זה.
________________________________________
בערב, בחדר המלון הקטן שלה, לואיז רוקנה את המזוודה.
היא סידרה את בגדיה על המיטה.
ז׳קט שחור. מכנסיים ישרים. חולצה לבנה. צעיף כהה. נעליים שטוחות. מעיל ארוך. שום דבר גברי במובן המובהק. אבל מספיק כדי להרכיב צללית דו־משמעית אם תטשטש קווים מסוימים, אם תאסוף את שערה, אם תקשיח מעט את תנועותיה.
היא הביטה בעצמה במראה.
— זה מגוחך.
היא הסירה את העגילים.
— מגוחך לגמרי.
היא משכה את שערה לאחור, קשרה אותו נמוך, ואז הסתירה את נפחו מתחת לכובע קטן שקנתה באותו אחר צהריים בחנות יד שנייה במארה.
— ז׳אן היה אומר שזה פתטי.
היא קשרה את הצעיף כך שישבור את רכות הצוואר.
— פסקל היה אומר שזו דמות.
היא לבשה את הז׳קט השחור.
— מארי־סוליי הייתה אומרת שזו התנשלות.
היא כמעט לא התאפרה, אך שרטטה מחדש את גבותיה, העמיקה צל, טשטשה את השפתיים. פניה השתנו. לא מספיק כדי להפוך לגבר. יותר מדי מכדי להישאר לגמרי לואיז.
היא ניסתה ללכת.
יותר מדי לואיז.
היא ניסתה שוב. פחות ירכיים. יותר זווית. לא קריקטורה. פשוט שונה. איפוק חדש. דרך להניח לנוכחותה להקדים את פניה.
היא חשבה על העוזרים של מזון ואלומבר.
על האלגנטיות החופשית שלהם.
על אותה תחושה שהם כבשו לעצמם את הזכות להתקיים בכך שעידנו את מוזרותם.
לואיז פתחה את היומן שלה.
על דף ריק כתבה:
לואי לאנג.
היא הביטה בשם הפרטי.
פשוט מדי.
היא הוסיפה:
לואי לאנז׳ל.
לא.
לואי לאנז׳.
טוב יותר.
שם שדמה לה בלי להודות בכך.
היא מלמלה:
— שלום. באתי בקשר למשרת עוזר בסדנה.
קולה היה גבוה מדי.
היא ניסתה שוב, נמוך יותר.
— שלום. באתי בקשר למשרת עוזר בסדנה.
היא חייכה למרות עצמה.
במראה חייך אליה גם לואי לאנז׳.
לא ממש גבר. לא אישה שמבטלת את עצמה. תחבולה. מעבר סודי. דמות שברירית דיה כדי להיכנס למקום שבו לואיז לאנג אולי לא הייתה מעזה להתעקש.
היא הניחה יד על תיק הסקיצות.
— מחר ננסה את מזלנו.
ואז שכבה בלי להתפשט מיד, כאילו הסרת התחפושת כבר עלולה להעלים את התעוזה.
לפני שנרדמה חשבה על לב של בדים.
על אלודי, קלייר, מארי־סוליי.
על ז׳אן, שבוודאי כבר מכין משפט שינזוף בה על היעדרותה.
על פסקל, שאולי כבר ממציא סיפור סביבה.
היא התרוממה בבת אחת.
פסקל.
הוא יבין מהר מדי. הוא יחוש בשינוי הצורה. יעשה ממנו סצנה. סמל. מלכודת.
לואיז כיבתה את המנורה.
— שרק ינסה לגנוב ממני גם את זה, מלמלה בחושך.
בחדר הצר פריז לא השיבה.
אבל בחוץ, אי־שם ברחובות שבהם חלונות הראווה עדיין חלמו על בדים, האופנה המשיכה לעמוד על המשמר כחיה אלגנטית.
סוף פרק ד׳