מבוא

אישה, אך בראש ובראשונה מקור השראה המתמיד ברוחו של אמן; לעיתים דוגמנית המוליכה אותו אל יצירה עשירה ביצירתיות חדשה ומובחנת; ולעיתים קרובות גם ידידה ש״שלטונה״ נעשה בעבור האמן סיבה לקיום — זהו עיקר דיוקנה של המוזה הייחודית. באופן כללי ופשוט יותר, מוזה היא מקור לגירוי עז הדוחף כל אדם בעל יכולת יצירה מסוימת לבטא את הרגש שאותה אישיות מעוררת בו. המתח הנעים הזה, הנטייה ליצור, עשויים להימשך זמן קצר או בינוני, ואף חיים שלמים. בלי קשר למגדר.

מושג האמן!... ערך טבעי

אין צורך להאריך בשאלה מה אפשר ל״טבע״ לכלול בתוכניותיו... את קיומם של יצורים בעלי יכולת הפשטה מדויקת ורצון עמוק להעניק לתוצאותיה צורה מוחשית. האמן קיים. אנו יודעים שאנשים נולדים עם כישרונות; מוצרט הצעיר הוא הדוגמה הברורה ביותר.

אנו יודעים גם שה״טבע״ תכנן... למען הישרדותו... את האיזון. בטבע שיצא מצירו, האנושות לא הייתה מתקיימת.

המוזה... השלמה הכרחית.

ההשלמה הטבעית של האמן היא אפוא המוזה: ישות המאפשרת לאמן לשחרר את הכוח היצירתי השוכן בו. (תיעול האנרגיות שלו או השראה עקיפה.) במקרים רבים, אליה גם מופנה אותו כוח (השראה ישירה).

ונוס מווילנדורף! מוזר ככל שהדבר יישמע, לפני אלפי שנים ייתכן מאוד שוונוס מווילנדורף הייתה תוצאה של רגש מיוחד בין גבר מן התקופה הפליאוליתית לבין אישה בת זמנו. גם אם מלכתחילה הכול מסכימים לומר שממצא אבן הגיר הזה הוא מן הייצוגים האנושיים הקדומים ביותר של פוריות, אפשר לראות בשתי התפיסות המעוררות האלה רעיונות המתיישבים זה עם זה.

היוונים הקדמונים העניקו חלק מן השמים המיתולוגיים העשירים שלהם לנשים דמיוניות — מובן מאליו — אלות מופלאות המופקדות על האמנויות החופשיות של התקופה. אלו הן המוזות. לכל אמנות נעלה של אותם ימים הוצמדה אחת מהן. חשיבות מכלול הרעיונות של יוון העתיקה, ״אבן פינה״ של התרבות הנוכחית, מסבירה מדוע הדימוי של יצירה בחסות המוזות עדיין חי.

יש לציין גם שציוויליזציה גדולה אחרת, אף שלא אמרה זאת במפורש, הכירה בעקיפין ובאמצעות תרבותה בחשיבותו של עקרון ה״מוזה״. התפקיד הזה, שמילאו בראשיתו לזמן קצר גברים ולאחר מכן נשים בעלות מידות אלטרואיסטיות והתמסרות נאמנה לאדוניהן, מתגלם היטב בגיישות, שעצם קיומן ההיסטורי מדגיש את חשיבותן העצומה של ישויות כאלה באמנות לגרום לחלום. שהרי, האם אפשר לדמיין את התרבות היפנית בלעדיהן?... או לשחזר מן הזיכרון הדפסים יפניים ללא נוכחותן?

באותו נתיב, האם לקורטיזנות של הרנסנס לא הייתה השפעה מבורכת דומה על הציירים שהיו קשורים... לחצר ולשירותם של מלכים גחמניים אך אסתטיקנים? דמיינו מצב כזה: אמן רשמי העובד שבועות בציור מלכה צעירה. היא לבושה במיטב מחלצותיה ומדגמנת לפניו. מבטיהם נפגשים והיא מחייכת אליו. האם לא יעשיר את היצירה ברגע שחווה?

גם אם תמיד ירחף ספק באשר לזהות הדוגמנית, ואף שהאמן הגאון הזה תכנן גם מכונות מלחמה, לאונרדו דה וינצ׳י חש ללא ספק רטט מיוחד מול מונה ליזה. יהיו אשר יהיו ההשערות הרבות סביב היצירה ומקור הדמות — אין ספק שהג׳וקונדה הייתה מוזה אמיתית.

ההיסטוריה מלאה בנשים כאלה. הנה רק כמה מהן, מן התקופה החדשה יותר, בסדר כרונולוגי.

— ז׳ורז׳ סאנד, אשת ספרות מן המאה שעברה; היא עוררה בפרדריק שופן השראה לכמה יצירות במשך שבע שנות הקשר ביניהם. תזכורת קטנה: סאנד הייתה פמיניסטית. ״הוכחה ניצחת לכך שהמוזה אינה בהכרח יסוד דמיוני מתקתק או עיקרון פסיבי!״

— גאלה בשביל דאלי. אצל הצייר המפורסם והאלוהי הכול עבר דרך גאלה. לאחר מותה ב־1982 התדרדרה בריאותו של האמן. לנוכח ממד המוזה שהתגלם באישה הזאת, נזכיר שלפני שפגשה את דאלי... גאלה הייתה אשתו של המשורר פול אלואר.

— סימון דה בובואר וז׳אן־פול סארטר. זוג האינטלקטואלים! מי הייתה המוזה?... השראתו של האחד עברה ללא ספק דרך העמקה אנליטית בחוויותיו של האחר.

— מרילין מונרו (ראו גם בהמשך הטקסט) בשביל ארתור מילר. מקובל כי הסופר הזה שאב השראה מאשתו המפורסמת לתסריט הסרט «The Misfits». אף שהעדיף להסתגר בחדריו כדי לדמיין..., נשמתו לא יכלה שלא להיות ספוגה באדיהם של יחסי המין יוצאי הדופן ביותר עם האישה המסעירה הזאת. ״אבל איך הוא הצליח להקליד במכונת הכתיבה?״

— ג׳יין פונדה בשביל רוז׳ה ואדים. אפשר מן הסתם להזכיר מוזות אחרות בחייו של הבמאי הגדול הזה, כגון בריז׳יט בארדו המדהימה תמיד. אך נאמר שבפניה של גברת פונדה ניכרת אצילות נועזת וברורה מאוד, תכונה שבוודאי לא חדלה לעורר השראה בבמאי.

— יוקו אונו וג׳ון לנון. האישה הזאת, ציירת בעלת כישרון שאין לערער עליו, העניקה לג׳ון לנון יוצא הדופן את ההזדמנות לחוות בעוצמה את תופעת נוכחותה של מוזה בחייו. בלי לשפוט את יצירות לנון ״שלפני יוקו״ או את ״תקופת יוקו״, אפשר לציין ששירתו מקבלת צבע ושפה אחרים לאחר הגעתה. השיר המופלא «WOMAN» לא היה יכול להיות אותו שיר — ואולי כלל לא היה קיים — ללא נוכחותה של יוקו לצדו.

ולבסוף, האין אומרים שמאחורי כל גבר גדול מסתתרת... אישה? מדוע לא לנסח מחדש את הפתגם כך?... ״לעיתים קרובות, מאחורי כל גבר גדול עומדת אישה... יוצאת דופן ממנו.״

גילויה של מוזה.

נרחיב מיד ונאמר כי ב״הולדת ונוס״, יצירתו של בוטיצ׳לי המציגה את האלה האיטלקית, ביטא האמן באמצעות אלגוריה בגרות, השראה, קסם ויופי — תכונות הנדרשות לאותה ״שליחות מיוחדת״ של מוזה. הצייר משווה אפוא את ונוס — שגם בדמיון הגברי מעוררת את רעיון המוזה — לפנינה נדירה.

הסמליות הזאת מרמזת שישות באיכות כזאת אינה מופיעה בן־לילה. את הכישרון הזה היא אינה מוצאת בקופסת דגני בוקר. גילויה העצמי נובע מתהליך התפתחות מורכב. אותה ״מודעות עמוקה״ היא למעשה אירוע נדיר מאוד, והרפלקס להפעיל את הכישרון הזה אינו נדלק אוטומטית.

באותו אופן, לעיתים שני היצורים השלמים האלה, שכל אחד מהם חי חיים מקבילים, יצליחו להשתחרר ולזהור דווקא באמצעות הסימביוזה ביניהם. יש נשים שפשוט מוחמאות מקבלת שיר, מכך שהן מעוררות השראה לכתיבת פזמון או מהיותן מודל לציור, ואינן מבינות שהן יוצרות אנרגיות המשלימות את יצירתיותו של האמן. שתיקתן מעניקה לו אפוא את כל הקרדיט. הן אינן נהנות מפירותיה של הכרה רשמית המגלה שהן מקור, אור, זרז לכישרון. האם המוזות הן יצורים דיסקרטיים במהותן?

התוודעותה של המוזה לעצמה.

מוזה המבינה את חשיבות קיומה לצד אמן מסוים... או אפילו את הדינמיקה שלה בתוך תנועה אמנותית, לטובת התרבות, ניחנה בתודעה עמוקה של ההיסטוריה. נוכחותה הטרנסצנדנטית והשפעתה הכוללת יורגשו בהתפתחות היצירתית ובמכלול היצירות... ולעיתים יתגלו אפילו בניצוצות של גאונות.

סימנים בלתי נראים וגרפיטי תת־ספי.

מי יודע... אם כאשר נופל עלינו, המתבוננים, רגע של חלימה בהקיץ, כמין התעלפות לנוכח יצירה שנשמעת או נראית, איננו למעשה מפענחים לרגע חוויה פואטית שחווה יוצרה... מעין קריאה ברמת התת־מודע...

מי יודע... אם, כמו במסר תת־ספי, רגעים מעודנים ומיוחדים במהלך יצירת העבודות, כעדים לשותפות הסמויה בין האמן למוזה, אינם חקוקים בתוכן?

מי יודע... אם ברגעים האלה איננו חוצים אזור שמעבר לביקורת ולסכמות המקובלות... כמו מודעות לשפה ולאוצר מילים בלתי נראים וייחודיים לכל יצירה. נקודת ציון מרוכזת של סימנים המכריעה את האיכות. ״יצירת המופת או הקשקוש?״ ולמה לא?...

מי יודע... אם לנו, בני האדם, שהם רק מעט יותר מבעלי חיים, אין כוח להטביע בחיים את עקבות מעברנו בדרך הייחודית לטבענו; דרך שסביבתנו הארצית, שאיזונה הכימי הופר, מחלישה כיום את יכולתנו לחוש בה?

מי יודע אם הסימנים האלה, כתזכורת למעברנו, אינם המשך נפשי של תגובתנו האנושית לדחף ההתרבות?

מי יודע אם התשוקה האינסטינקטיבית הזאת אינה טבועה בגנים שלנו?

ולבסוף, מי יכול להוכיח שלמוזות אין אותה כימיה מטרידה הדוחפת את האמן, כשהיא מאלצת אותו לפרוץ את המסגרת החייתית, להטביע חותם בזמן ולסמן את חלומותיו?

המפגש.

בתנאים כאלה, איזה אמן אינו מייחל למפגש כזה? איזה אמן לא יחווה ריגוש עז עם גילויה המרשים של מוזה? אותו ריגוש, הניכר בסימנים או מתגלה בעדינות דרך התת־מודע שלו, כמו השלכה של נשמתו, יכול לגרום לאמן להבחין מיד בישות שהגורל מציב לפניו, אם הוא פנוי מכל דאגה אחרת.

מבלי לייחס לאמן מצב ורגישות שונים מאלה של בני אדם אחרים, נניח שהוא מבקש ללא הרף לרשום בתוך הזמן כל קשר מיוחד המרגש אותו. הוא קשוב.

אבל באופן פרדוקסלי, זהו אדם המחפש ללא הרף את האור בעודו מחזיק את עצמו במצב הדומה לשלב הראשון של היפנוזה. הוא יכול להיות הפכפך, חולמני או מוסח.

מצב חצי־מודע זה יאפשר לו להבחין בישות המשלימה אותו באופן טבעי. הוא יוכל לזהות בה ברק של רגישות רבה. ההכרה הזאת מתפתחת עם גילוי ״נופים שופעים״ בעיניה. הוא יכול לדמיין שהתופעה בעלת הגוון החלומי תימשך מעבר למפגש הראשון. כי הוא יודע שהמוזה יכולה להפוך לקשר, לדרך, לאמצעי להתקרב אל היצירה הטהורה.

כאשר הקשר הזה מועצם עד הקצה, הוא יכול לגרום ליוצרים לראות ב״חצי״ הזה דבר הכרחי ואף חיוני. (דאלי וגאלה.)

מאחר שאין זה סביר שמוזה תזהה את עצמה כמוזה, ה״תהליך הכימי״ מתחיל תחילה, בהפתעה, אצל האמן. התנועה ההפוכה (מוזה הבטוחה שהיא מעניקה השראה) הייתה מעידה על יומרנות רבה.

האינטואיציה שלו תאמר לו, כפרץ השראה, שהוא עומד מול מוזה. מאחר שהתגובות הצפויות דומות לאלה של אהבה ממבט ראשון, הוא עלול להיות מגושם בגישתו אם חסר לו ביטחון, או מרגיז אם הוא יהיר. ההבחנה בין תופעת האהבה לבין ההכרה במוזה יכולה להיות מסובכת, שכן בשני המקרים יש נכונות להקדיש זמן והכרה בחשיבותו של הרגע הנוכחי.

חילופי הגומלין.

ואכן, רק הנוגעים בדבר יכולים להבדיל, לפי העוצמה או משך הזמן, בין שני הדברים המופלאים האלה. במקרה האחרון, אם האהבה עוטפת את הקשר בין שני האנשים, השפעתה הטבעית של המוזה מתעצמת. אהבה כנה ועמוקה ביניהם תשתקף באיכות היצירה ובהיקפה.

בקיצור! אם נשים לרגע את האהבה בצד, עדיין יכול להתפתח קשר עמוק יותר אם למוזה יש החוכמה והבגרות — או, לחלופין, התעוזה — הדרושות להכרה פתאומית במתנה הזאת. האיכות הזאת לובשת, כביכול, צורה של כוח והשפעה. אבל המוזה עצמה עלולה לפקפק ביכולתה לעורר השראה או לראות בה דבר חסר חשיבות. במצב כזה על האמן להביא בחשבון שאולי כבר נפלה קורבן ל״משתיק מוזות״ (museleur de muses), כפי שיובהר בהמשך.

מי יודע אם... בעיני האמן, אותה כימיה בלתי מורגשת של המוזה אינה משתקפת פשוט בתווי פניה?

האזכור הזה של תהליך כימי, ההצהרה על כימיה מיוחדת, אינם ניתנים כמובן להוכחה או להפרכה. מסגרות המציאות נפרצות כאן, ואנו מגיעים לעולמו של האמן עצמו: היקום הדינמי של האמן שהמוזה מעוררת בו השראה. זהו כוכב הלכת שבו סיפורי הדמיון נפרשים במודע, בספֵרות הגבוהות של הדמיון ושל פנטזיות מטופחות.

רוב האמנים מכירים את גבולות כישרונם. אם מגיע יובש יצירתי, הסיבה אינה בהכרח המוזה! איכות המגנטיות של מוזה יכולה להשתנות לפי ״המבנה הכימי״ שלה, מידת פתיחותה וכוונותיה. בקיצור, אם יש המשך — כלומר הכרה הדדית — יכולים להיוולד אהבה או קשר חברות עמוק.

תמורות בלי מוזות.

במצב הדרמטי שבו המוזה אינה מזהה את עצמה ככזאת, לא עבורו ולא עבור יוצר אחר, על האמן להשלים עם הוויתור. ובכל זאת, למען האמנות, עליו לשמור על התקווה שגם אם ייעדר מחייה, היא תבין יום אחד את עוצמת הפלא המרכיב אותה. האמן יכול להיעזר ביצירה כפורקן לאומללותו. אך עליו להיזהר שלא ללכוד את עצמו בטיפוח בלתי פוסק של מצוקתו! גם אם הוא יודע שחברות שנדחתה היא לעיתים סימן של הדחקה, ולו מזערית.

במאמצים אחרונים, באמצעות השלכות, העברות ותחליפי השראה — שונים אצל כל אדם, כאשר אלכוהול וסמים הם שתי אמיתות עצובות — האמן עדיין יכול ליצור. אבל לעולם לא ישיג אותה תשוקה טבעית ואינסטינקטיבית שהוא מחפש, אותה כוונה כמעט דתית, המוקדשת לאהבה האינסטינקטיבית של האנושות, לייעודו לאמנות, ואם התמזל מזלו — ובעיקר — לאהבתו למוזה.

יצירה ללא השראה ממוזה מסוימת היא מציאות פשוטה. יסודות אחרים יכולים לרומם את נשמת האמן ולהצמיח יצירה; אידיאל או הטבע יכולים להיות מקור לכך. זו עובדה. עשויות לנבוע מכך יצירות ראויות. אבל בתנאים כאלה, כדי שהיצירה תתבסס לאורך זמן כיוצאת דופן, האם יש להניח שדמיונו של האמן מתגלם בחלומותיו בסמליות נשית? מעין פורקן חלומי, העתקה של תשוקתו בדמות מוזה פנימית? שגרירה, מתווכת בין המודע לתת־מודע?

משתיקי מוזות.

אחת הבעיות החמורות של האנושות, מכשול בהתפתחותה, היא שאנחנו, הגברים, היינו במשך מאות שנים בעיקר ״משתיקי מוזות״. אמת מרה! ״משתיקי המוזות״ הראשונים הם לעיתים קרובות אמנים אשר, תחת שלטונה של אמנותם, וכדי לספק אפילו בתמימות את צורכיהם המיניים הרגילים, משתמשים בתחבולה כדי למשוך. ״את מעוררת בי השראה!״ ״אני רוצה לצייר אותך!״ כולנו מכירים את הקלישאה. ובכל זאת, קל להימנע מן המלכודת: לקחת זמן ולבחון את המצב. ״...זהירות באהבה...״ לאחר העבירה..., מוזות לעתיד מתחילות לפקפק בעצמן. (״חשבתי שאני מעוררת השראה?״) תהליך שחרור המתנה שלהן נקטע.

הקטגוריה השנייה היא של מפתים חסרי כישרון המעמידים פנים שהם אמנים. ״את מעוררת בי השראה!״ ״אני רוצה לצייר אותך!״ ״הייתי כותב רומן!״ אלה אינם עושים אלא קשקוש בזמן שיחת טלפון, או כותבים שיר אחד ויחיד בן ארבע ״שורות״. ״אבל יש גם אהבה...״ לאחר המעשה, אותם יצורים שיכלו להיות מוזות נעשים הגנתיים (״לא אתן שירמו אותי שוב!״) ולבסוף נסגרים בתוך עצמם.

הקטגוריה השלישית והגרועה מכולן: גברים המכים נשים. אנשים כאלה הורסים יותר ממוזות! זו הריסת החיים! האהבה נרצחת במכות אגרוף! זהו ״רצח הנשמה״. זוהי ״השחיקה השטנית של התפתחות הישות ורגישותה״. בלם להתפתחות האנושות.

מרילין מונרו: מוזת פופקורן בת־אלמוות.

כפי שנאמר קודם, ההכרה במוזה משתלבת לעיתים קרובות בתהליך היצירה. לפיכך מצטרפים אליה גם החלום או מצבי החלימה בהקיץ שה״דימוי״ של מקור ההשראה מפעיל בתת־מודע של האמן. הדימוי שהיא מקרינה על האמן הוא גורם מכריע בערכים האיכותיים והכמותיים של היצירה.

בתנאים כאלה, כיצד להסביר את תופעת מרילין מונרו? היא אינה דוגמנית התואמת את הקאנונים והמוסכמות הנוכחיים של האופנה. וגם לפני עשר, חמש־עשרה או עשרים שנה האלה לא התאימה להם יותר! אז כיצד היא עדיין יכולה לפתות? כיצד היא עדיין יכולה לעורר חלומות? כיצד אפשר להסביר את השתייכותה לאמצע המאה העשרים כאשר דימויה כופה את עצמו כעל־זמני?

אמנים רבים ברחבי העולם שאבו ממנה השראה מעבר... למותה. גם מחר יפרצו בכל מקום, בדמיונם של יוצרים, רעיונות חדשים שיציבו אותה במרכז. התופעה הזאת היא אפקט הפופקורן!

פול קלודל אמר: ״אפילו התבונה אינה פועלת במלואה אלא תחת השפעת התשוקה.״ האם מרילין עדיין מעוררת תשוקה, למרות ה״מודעות״ להיעלמותה? היא הייתה כוח השראה בפני עצמו.

ההדים המטלטלים של חייה הפרטיים, התנודות הרכות של קולה, האוויר שנדחק בתנועות האגן המרמזות שלה — כל אלה ועוד הרבה הם כמו פעימות הכנף הראשונות המניעות את הדינמיקה של אפקט הפרפר.

שנים רבות לאחר היעלמותה דמותה עדיין מעוררת השראה, והתכונה הזאת נעשית מעין המשך מלאכותי של נשימתה ושל תשוקתה להיות נאהבת. האופי המפתה הזה, המקרב אותנו לנשמתה, והאלכימיה ה״תת־מודעת״ שלה מחייבים אותנו למנות אותה בין המוזות בנות־האלמוות.

אמנים מתקופתה של מרילין וגם בני זמננו, מפורסמים או אלמונים, חשו בכישוף של אותו משהו מריליני שאין לו שם והעבירו את רשמיהם ליצירותיהם. השיר «Candle in the Wind» של אלטון ג׳ון הוא דוגמה יפה לכך. יתר על כן, זו יצירה שהייתי מכנה ״spirituphile״ (ראו באתר זה Philo). הגרסה השנייה, שהוקדשה לליידי דיאנה, אינה משנה דבר.

איש אינו יכול לפקפק בכך שעם כל החפצים והפרסומים על מרילין מונרו, ובעיקר עם המורשת התרבותית שלה עצמה, כבר עכשיו אפשר היה להקדיש לה מוזיאון. בהכרח היה צריך להוסיף בו אגף המציג כמה מן היצירות שנבעו מהשפעתה ה״מוזית״. ולבסוף, אל נסתיר מעצמנו שהנוכחות יוצאת הדופן הזאת קשורה גם ל־״star system״. אך אל נסתיר גם שמרילין מונרו נשאה איכות אנושית, מתנה ששום ארגון לא יוכל לעולם לשכפל. אפילו לא באמצעות שיבוט! מתחת לעורה כאמנית, היא הייתה מוזה.

למען הכרה במוזות.

מה היה העולם בלי המוזות? מה היו יופיין ותפארתן של כל תרבויות העולם בלעדיהן? האם המוזות אינן ראויות להכרה רשמית? ודאי יהיו מי שיפקפקו בעצם אמיתות קיומו של רעיון ההשראה, ולכן גם בקיומן של מוזות. לאלה אני אומר: ״שמרו לעצמכם את עולמכם הסטרילי מכל חלימה בהקיץ, ואם אתם אומללים עד עמקי נשמתכם — עכשיו אתם יודעים מדוע! חסרה לכם שירה!״

אם אפילו כמו טיפות מים השוחקות אבן היו הציוויליזציות של ימינו מודות בפשטות בחשיבותה של מעוררת ההשראה בחייו של כל יוצר — כאשר ממשלות מתערבות רשמית באמצעות משרד התרבות שלהן — זה היה צעד נוסף למען האנושות. כי מעתה, כל דבר בהתפתחות החברתית של ״האדם״ חייב לעבור דרך אותם צעדים שעשתה האישה.

אבל אין רק מוזות גדולות; יש גם נשים רבות מן השורה שפשוט מעודדות גברים רגילים לפתח את כישרונותיהם. כשם שיש גברים מן השורה המעודדים נשים רגילות לפתח את שלהן. וכל זאת במטרה הצנועה לשפר את סביבתם ואת גורלם. בדרכם, באמנויותיהם, האמנים מדברים על המוזות האלה, חיים מנוכחותן ומזינים בהן את נשמתם; בזכותן, בעצם שיפור חייהם שלהם, הם מעשירים גם את קיומם של בני אדם אחרים.

מוזות: Louise L. ו־M. M.

1 — המוזות היווניות: קליאו לשירה האפית ולהיסטוריה, אוטרפה למוזיקה, תאליה לקומדיה, מלפומנה לטרגדיה, טרפסיכורה המופקדת על המחול, אראטו לאלגיה (שיר עצוב), פוליהימניה לשירה הלירית, אוראניה היושבת על כס האסטרונומיה, ולבסוף קליופה המעוררת את כושר הנאום.

2 — השערה על יחסי הגומלין בין הדברים, שלפיה תנועת האוויר הנגרמת מפרפר המנפנף בכנפיו בסין ״עשויה״, באמצעות אפקט מעריכי, להסתיים בסופה עזה במקום אחר על פני כדור הארץ.