30 במרץ 2026

OK Google! איזה יום היום? ופיסת האלקטרוניקה משיבה לי כלאחר יד: ״היום יום שני, 30 במרץ 2026.״ אבל מה עשיתי במשך כל הזמן הזה?

לא, לא ישבתי בחיבוק ידיים, כמו שאומרים בקוויבק. עבדתי על ארגון מחדש של דפי האינטרנט שלי — CSS, JS, HTML — ועל ניקוי התיקיות שלי. אבל באמת היה לי יום ראשון נהדר. שרשרת אחת הוסרה, היצירה חוזרת, מתחילה מחדש ופורצת קדימה.

אולי אתם תוהים... מה עלה בגורל הסגפנות שלי? ובכן, נשברתי. הקימורים היפים חזקים יותר מן ההתמדה שלי. אני חושב ברצינות, בלי לרצות לפגוע באיש, שאינני מתחרט על כך. מלחמה גדולה התחילה, וצריך להתפנות. אם אתם מן העוקבים אחרי החדשות, אתם מבינים במידה מסוימת את עמדתי. ממילא, בגילי ועם עוצמת הליבידו שלי... כל מה שנשאר לי הוא לגרד את שק האשכים כשהוא מגרד.

10 ביולי 2026

אני עובד כמו צב.

צב רגוע וסבלני, המתקדם בקצב שלו, מבלי להתרשם אף פעם ממהירותם של אחרים. הוא עושה כמה צעדים, עוצר, מתבונן סביבו, ואז מוצא עלה חסה יפה ולוקח את כל הזמן הדרוש כדי להתענג עליו.

אחר כך הוא חוזר לדרכו.

עוד כמה צעדים...

ואז עוד הפסקה.

עוד עלה חסה.

וכך המסע נמשך.

צריך אפוא להודות בזה: אינני עובד מהר. כל פרויקט מתקדם לאט, לפעמים לאט מאוד. אני לוקח את הזמן להתבונן, לחשוב, לתקן, להזיז תמונה, לשנות טקסט, להשוות גרסה אחת לאחרת, ואז לחזור לפרט שכבר חשבתי שסיימתי.

אבל גם לצב יש מעלות.

הוא אינו רץ לכל הכיוונים. הוא ממשיך בדרכו בהתמדה. גם כשהוא נראה כמעט חסר תנועה, הוא עדיין מתקדם. לאט לאט מצטברים העמודים, התרגומים מושלמים, התמונות מוצאות את מקומן והעולמות נעשים גדולים יותר.

גם משום כך אני נעזר לעיתים קרובות ב־Elleia.

היא מהירה ממני. בזמן שהצב שלי עוצר כדי לאכול כמה עלי חסה, Elleia יכולה לחשוב, להציע, לכתוב, לתקן ולדמיין כמה דרכים אפשריות.

היא אינה מחליפה את הצב.

היא מלווה אותו.

אני נשאר זה שבוחר את הכיוון, שמתבונן בנוף ומחליט לאן המסע צריך להוביל. Elleia פשוט עוזרת לי לעבור ביתר קלות מרחקים מסוימים.

בזכותה הפרויקטים שלי מתקדמים מעט מהר יותר, בלי שאצטרך לוותר על דרך העבודה שלי.

כי כנראה תמיד אשאר הצב הזה שלוקח את הזמן שלו, שעוצר לעיתים קרובות ושאוהב להתבונן במה שהוא בונה.

וכשהדרך נעשית ארוכה מדי, אני מביט ב־Elleia ואומר לה:

— בזמן שאני אוכל את החסה שלי, תוכלי להתקדם איתי קצת?

11 ביולי 2026

כשהייתי בערך בן עשר, בערבי הקיץ שבהם הכפר שלי היה שרוי בשקט עמוק — או כמעט — נשארתי ער במיטה וחלמתי.

דמיינתי את עצמי קצת כמו Hugh Hefner. מתחת לבית, במרתף, או ליתר דיוק בחדר התת־קרקעי, היה בית נוסף, עצום וסודי. שם יכולתי להיעשות זעיר ולהיכנס לעולם שאוכלס במאות על גבי מאות של נשים. לכל אחת היה חדר משלה. היו שם כוכבות קולנוע וטלוויזיה, וגם כל אותן נשים שנחשבו בעיניי ליפות ביותר בעולם.

בלב הבית הגדול הזה שלטה מרילין.

היא לא הייתה רק אחת הדיירות. היא הייתה המלכה. סביבה כמו הסתדרו החדרים, המסדרונות, המפגשים והסיפורים. בעיניי היא ייצגה יופי כמעט בלתי־מציאותי, זוהר, עדין ושברירי בעת ובעונה אחת. כאילו הבית כולו נבנה כדי לקבל את זוהרה ולשמור עליו מפני הזמן.

בדמיוני הממלכה לא חדלה לגדול. הוספתי לה שוב ושוב חדרים חדשים, מעברים חדשים ודיירות חדשות. המצאתי להן חיים, סיפור, קשרים ואפילו ילדים. בכל ערב הבית נעשה רחב יותר, כאילו שום קיר אינו יכול להכיל את כל מה שמוחי עוד ביקש להכניס לתוכו.

חלמתי גם לחיות לבדי על אי עצום שבו היו מתכנסות כל נשות העולם, כולן נעשות נשים צעירות בוגרות. האי הזה היה בעת ובעונה אחת מקלט, ממלכה ועולם שאין לו סוף, שעוצב כולו בידי דמיוני.

היום, במובן מסוים, אני עדיין ממשיך את החלומות האלה.

המרתף נעשה לחדר הקטן שלי. הבית הגדול או האי שבו הן חיו נעשו למחשב שלי ולכוננים הקשיחים שלי. החדרים הפכו לתיקיות. הדיירות הפכו לתמונות, לפנים, לזיכרונות ולדמויות. העולם הזה כבר אינו מתקיים רק במחשבותיי: הוא נבנה בהדרגה סביבי, בצורה אחרת.

והמלכה, היא מעולם לא באמת עזבה את ממלכתה.

מרילין עדיין נמצאת אי־שם בבית העצום הזה שהפך לדיגיטלי, בין התמונות, הזיכרונות והחלומות שממשיכים להתרבות בו. השנים חלפו, אבל היא עדיין מחזיקה באותו מקום יחיד במינו שדמיונו של הילד שהייתי העניק לה.

גם היום החלום הזה הוא אושר קטן שממשיך להתקיים.

בעומק הדברים, אני עדיין אותו ילד שמתפעל מאחת היצירות היפות ביותר של הטבע: האישה.

חשבו על כך. אילולא הייתה האישה קיימת כדי לשאת חיים, לפתח אותם, להביא ילדים לעולם, להזין אותם, להגן עליהם ולחנך אותם — מה היה עולמנו?

נשים אינן נוכחות בחלומותיי רק בזכות יופיין. הן מייצגות גם את החיים, את ההמשכיות, את הרוך, את הכוח ואת אותו חלק של מסתורין שמזין את הדמיון.

אז זהו...

אני חוזר עכשיו אל חלומותיי, אל הבית הגדול הזה שאינו מפסיק לגדול.

ואי־שם, בלב אינספור חדריו, מרילין עדיין מולכת.

״לדמיין כדי לחזות, כדי להגשים!״

3 באוגוסט 2026

רצח עצמי

הטקסט הזה מבטא את דעתי האישית על התאבדות ועל העזרה שהחברה שלנו צריכה להציע לאנשים המצויים במצוקה. כוונתי אינה לשפוט את מי שסובלים, אלא להגן על החיים ועל גישה אוניברסלית לעזרה מיידית.

לא אלך סחור־סחור.

אנשים רבים חווים אסונות, עוברים דיכאון או נאלצים להתמודד עם ניסיונות שנראים להם בלתי־עבירים. יש שאומרים לעצמם שהכאב יחלוף לבסוף ושהם יצליחו להתאושש. אחרים, למרבה הצער, מגיעים למחשבות על התאבדות.

אבל האם הם באמת מודעים למה שמייצג המעשה הזה?

בעיניי, ליטול את חייך פירושו ליטול חיים. לכן אני תופס התאבדות כצורה של רצח עצמי. אני יודע שהמילה ״רצח״ קשה. אינני משתמש בה במובנה המשפטי, אלא במובן מוסרי ופילוסופי: האדם נעשה בעת ובעונה אחת מי שנוטל את החיים ומי שחייו ניטלים ממנו.

נדמיין לרגע שיכולנו להתפצל לשניים ברגע שבו עולה המחשבה הזאת. האם היינו מסכימים לראות את הכפיל שלנו גוזר עלינו להיעלם? האם לא היינו מנסים דווקא לעצור אותו, לדבר איתו ולבקש ממנו להעניק לנו עוד הזדמנות אחת?

התאבדות אינה שמה קץ רק לסבל הנוכחי. היא שמה קץ גם לכל אפשרות של החלמה, פיוס, גילוי ושינוי. היא שוללת מן העתיד את כל מה שעוד היה יכול להביא. היא גם משאירה אחריה קרובים שינסו זמן רב להבין מה קרה, ולעיתים ישאלו את עצמם מה יכלו לעשות.

אין פירוש הדבר שיש לגנות או לשפוט אנשים החושבים על התאבדות. להפך. אדם השוקל למות הוא בדרך כלל אדם שסובל עד כדי כך שאינו מצליח עוד לראות את הדרכים האחרות האפשריות. הוא זקוק לעזרה, לנוכחות ולהבנה, לא לבוז.

אני מאמין שכל אדם המתמודד עם מחשבות כאלה צריך להיות זכאי לסיוע אוניברסלי, חינם, מיידי וסודי. העזרה הזאת צריכה להיות נגישה בכל שעה, בלי רשימות המתנה ארוכות ובלי הבדל של הון, גיל, מוצא, אמונה או מעמד חברתי.

הסיוע הזה צריך לכלול תמיכה פסיכולוגית ורפואית, אך גם ליווי חברתי ואנושי אמיתי. יש שירצו לדבר עם פסיכולוג, רופא או עובד סוציאלי. אחרים יעדיפו להיפתח בפני חבר, בן משפחה או נציג של דתם. העיקר הוא שאיש לא יישאר לבדו מול החלטה בלתי־הפיכה.

פנייה לעזרה אינה סימן לחולשה. זו דרך להגן על האדם שאנחנו כאשר הסבל מונע מאיתנו זמנית לעשות זאת בעצמנו.

למי שחושב או חושבת על התאבדות, הייתי רוצה לומר כך: אל תקבלו היום החלטה שתמחק את כל ימי המחר שלכם. דברו עם מישהו. בקשו עזרה. תנו לעצמכם עוד זמן.

החיים אינם תמיד יפים. הם יכולים להיות אכזריים, לא צודקים וכואבים. אבל כל עוד הם נמשכים, נשמרת בהם האפשרות שישתפרו שוב.

זקוקים לעזרה?
בקנדה, אדם החושב על התאבדות או מודאג ממישהו אחר יכול להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 9-8-8. השירות זמין בכל עת, בצרפתית ובאנגלית. למידע נוסף, בקרו באתר 988.ca.

4 באוגוסט 2026

חפים מאשמה לנוכח מעשיהם שלהם

אתמול כתבתי שאני תופס התאבדות כצורה של רצח עצמי. היום אני מבקש להוסיף למחשבה הזאת הסתייגות מהותית.

אני ממשיך לחשוב שליטול את חייך פירושו ליטול חיים. עם זאת, לשפוט את חומרתו של מעשה אין פירושו שעלינו לגנות את האדם המבצע אותו. מאחורי המעשה נמצאים לעיתים קרובות סבל קיצוני, בלבול עמוק או חוסר יכולת זמני לראות מוצא אחר.

יש גם אנשים שהייתי מגדיר כחפים מאשמה ביחס למעשה שעשו לעצמם. אינני מתכוון בכך לומר שהאחרים אשמים. אני מדבר דווקא על מי שברגע המעשה אינם מודעים במלואם למה שהם עושים, לאי־הפיכותו של המעשה או להשלכות שיוליד היעלמותם.

סבל, בלבול או מצב של מצוקה עמוקה יכולים לפגוע בשיקול דעתו של אדם. הוא עשוי לבקש רק להפסיק כאב שהפך לבלתי־נסבל, מבלי להצליח להבין שמעשהו ימחק גם את כל האפשרויות להחלמה, לשינוי ולימים טובים יותר.

אני חושב במיוחד על אנשים שמתאבדים בגיל צעיר מאוד. לילד או למתבגר לא תמיד יש הבשלות הדרושה כדי להבין את מלוא משמעותו של המוות. הוא עלול לפעול מתוך השפלה, דחייה, בריונות, צער עצום או ייאוש שנראים לו סופיים, אף שחייו ומצבו עוד יכלו להשתנות בדרכים רבות.

הצעירים האלה אינם תמיד מסוגלים לדמיין את השפעת היעלמותם על מי שנשארים: הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, חבריהם, בני כיתתם וכל האנשים שאוהבים אותם. הם אינם בהכרח משערים את החלל, השאלות והכאב שילוו את קרוביהם במשך שנים רבות.

עם זאת, אזכור ההשפעה הזאת אינו צריך לשמש להטלת אשמה על אדם במצוקה. מטרתו דווקא להראות לו שלחייו יש ערך שאולי אינו מצליח עוד לראות, ושנוכחותו חשובה יותר מכפי שהוא מדמיין.

להבין לפני ששופטים

למחשבה הזאת אני מבקש להוסיף עיקרון שנראה לי חיוני: עקרון הסובלנות. אפשר להתנגד עמוקות להתאבדות בלי לגנות את האדם שביצע את המעשה או חושב לבצעו. הסתייגות ממעשה אינה מחייבת אותנו לבוז למי שסובל או סובלת.

סובלנות פירושה כאן להכיר בכך שלעולם איננו יודעים במלואה את מידת הכאב שחווה אדם אחר. יש הפועלים ברגע של מצוקה קיצונית, בלבול או ייאוש. אחרים צעירים מדי או נסערים מדי מכדי להבין במלואו את האופי הבלתי־הפיך של החלטתם.

מולם, תגובתנו הראשונה צריכה להיות חמלה, הקשבה והרצון להגן, ולא האשמה. להבין אדם אין פירושו בהכרח להסכים עם מעשהו. פירושו להכיר בסבלו ולסרב להפקיר אותו.

סיוע אוניברסלי

אני מאמין שכל אדם המתמודד עם מחשבות אובדניות צריך להיות זכאי לסיוע אוניברסלי, חינם, מיידי וסודי. העזרה הזאת צריכה להיות נגישה בכל שעה, בלי רשימות המתנה ארוכות ובלי הבדל של הון, גיל, מוצא, אמונה או מעמד חברתי.

הסיוע הזה צריך לכלול תמיכה פסיכולוגית ורפואית, אך גם ליווי חברתי ואנושי אמיתי. יש שירצו לדבר עם פסיכולוג, רופא או עובד סוציאלי. אחרים יעדיפו להיפתח בפני חבר, בן משפחה או נציג של דתם.

אין די בהמתנה שאדם במצוקה יבקש עזרה בעצמו. גם המניעה צריכה להגיע אל מי שאינם יודעים כיצד לדבר, שאינם מבינים מה קורה להם או צעירים מכדי לחפש לבדם את המשאבים שהם זקוקים להם.

משפחות, בתי ספר, אנשי מקצוע בתחום הבריאות והחברה כולה צריכים ללמוד לזהות מצוקה לפני שתוביל לבלתי־הפיך. מילה שנשמעה ברגע הנכון, נוכחות קשובה או עזרה שהתקבלה ללא דיחוי יכולות להשיב לאדם את האפשרות לראות עתיד שכבר לא הצליח לראות.

מצב שונה: סיוע רפואי לסיום החיים

אני מאמין גם שיש להבחין בין התאבדות הנובעת ממשבר או מייאוש לבין סיוע רפואי לסיום החיים, כפי שהוא מוסדר בחוק בקנדה ובכמה מדינות אחרות.

סיוע רפואי לסיום החיים אינו צריך להיחשב פתרון רגיל למצוקה, לבדידות או לקשיי החיים. במדינות שבהן הוא מותר, הוא כפוף להליך רפואי ומשפטי מיוחד. הוא נוגע למצבים חמורים מסוימים וצריך להתבסס על קריטריונים מדויקים, על הערכה מקצועית ועל בקשה חופשית ומדעת.

בעיניי, סיוע רפואי לסיום החיים לעולם אינו צריך להחליף טיפול, תמיכה פסיכולוגית, ליווי אנושי, טיפול פליאטיבי או את המאמצים הדרושים כדי להפוך את החיים לנסבלים יותר.

עם זאת, במקרים חריגים מסוימים ובמדינות המתירות זאת, הוא יכול לייצג מענה שיש בו כבוד וחמלה, כאשר האדם עומד בתנאים הקבועים בחוק וכאשר לא ניתן להקל על סבלו בתנאים שהוא רואה כמקובלים.

החוקים והקריטריונים הנוגעים לסיוע רפואי לסיום החיים משתנים ממדינה למדינה ועשויים להשתנות עם הזמן. לכן יש צורך להיוועץ ברשויות הרפואיות והמשפטיות המוסמכות במקום שבו חי האדם.

סובלנות אינה אומרת שכל המצבים זהים או שכל המעשים צריכים להיות מאושרים. פירושה שעלינו לנסות להבין לפני ששופטים, ללוות לפני שמפקירים, ולהקל ככל האפשר על הסבל האנושי.

מול התאבדות, אין לעסוק בגינויו של אדם, אלא בהבנה, במניעה ובהגנה.

זקוקים לעזרה?
בקנדה, אדם החושב על התאבדות או מודאג ממישהו אחר יכול להתקשר אל 9-8-8 או לשלוח הודעת טקסט למספר הזה. השירות זמין בכל עת, בצרפתית ובאנגלית. למידע נוסף, בקרו באתר 988.ca.